יהדות רואה את המוסיקה כתקשורת לכל דבר וכשפה ייחודית. יש דיון במה שונה השפה של המוסיקה משפה המדוברת. מה המעלות שלה ומה החסרונות שלה.

שלושה רבדי תקשורת

שפת דיבור – אותיות דיבור. השפה שרגילים לשמוע, אינפורמציה באמצעות דיבור.

שפת המחשבה – אותיות המחשבה. האפשרות להעביר חוויה פנימית במחשבה. המעלה שלהן – מעביר את עומק החוויה.

שפת המוסיקה – אותיות הניגון. המוסיקה מסוגלת להעביר את עומק החוויה שהאדם חווה.

המעלות והחסרונות של כל שפה

אותיות הדיבור:

המעלה – הזולת מבין את המסר שאני מעביר. יש לנו קוד משותף במידה ושנינו מכירים את אותה שפה. הזולת קולט ושומע את מילותיי.

החסרון – אינני מצליח להעביר את עומק החוויה במילים. אדם שחווה חוויה מסויימת התרגשות מאד גדולה נשמתית, לא מצליח להגדיר, לתחום את החוויה הזאת באותיות. מה שהוא אומר זה לא מה שחווה, אלא קוד שמנסה להגדיר לנו את מה שחווה בצורה מאד מצומצמת. החוויה עוברת צמצום והקטנה, ולפעמים אפילו עיוות.

מלבד דיבור של אצילים – כמו שפת התורה או שפה של אותיות של אנשים מושלמים שמצליחים למצוא ביטויים ואותיות שבאמצעותם ביכולתנו לשחזר את החוויה.

יש פה מעלה שזה מסר גלוי, שהזולת קולט את זה מיד, ומצד שני החסרון שזה מוגבל.

אותיות המחשבה:

יש בהן מעלה שאין באותיות הדיבור, דהיינו כשאדם שחושב לעצמו, חווה חוויה, הוא עוד לא מגדיר במילים מוגדרות לאחרים, אך הוא כבר מבין את החוויה לעצמו. המעלה – לא מאבדים את עומק החוויה. החסרון – אי אפשר להעביר אותם לזולת שיתחבר לאותיות המחשבה. תקשורת על ידי מחשבה זה מאוד יוצא מן הכלל, זה צריך להיות משהו מאד מיוחד מצד החושב ומצד הקולט את המסר, שניהם צריכים להיות אנשים לא מן השורה.

שפת המוסיקה:

כשצדיקים מדברים על אותיות הניגון, הם מציינים את המעלות שבשתי השפות ואת החסרון שבשתיהן.

המוסיקה מסוגלת להעביר את עומק החוויה שהאדם חווה יותר מאותיות הדיבור, יש לאותיות המוסיקה אפשרות להגיע לזולת. כלומר, אין את החסרון של אותיות המחשבה, ויש את המעלות של אותיות הדיבור שהן מגיעות לזולת. ביהדות תמיד היה שמוש נרחב במוסיקה כמכשיר פנימי שהוא לא שייך לעניינים של הואי, בידור, שמח, קונצרטים וכו'. משתמשים במוסיקה עם תשומת לב יותר גבוהה.

המוזיקה במקדש

חלק בלתי נפרד מהואי עם ישראל היה מוסיקה, שנוגנה בעיקר ע"י הלוויים ששרו ונגנו בבית המקדש עם כלי נגינה.

ללוויים היו כמה תפקידים: שיר קבוע כל יום בזמן קבוע. בחגים וזמנים מיוחדים ובשבתות.

אחת העבודות החשובות העיקריות היתה כשאדם חטא היה מביא קרבן לתיקון, אדם שחולה יש לו דרך להגיע לבריאות, אדם שחטא יש לו דרך לצאת מהמצב הזה שזה מצב נפשי לא טוב ולהגיע למצב של תיקון. התורה הציעה דרך שאדם מביא קורבן, שחטו את הקורבן, שרפו את הקורבן ואז האדם התנקה מהחטא.

כשמתפללים לחידוש בית המקדש אין הרבה יהודים שמשתוקקים לחדוש הקורבנות, להביא כבש ולשחוט אותו זה לא בטבע האדם, לאף אחד לא בא בטבעיות לעשות דבר כזה.

החויה הפנימית של הקרבן היא החרטה אמיתית, שהאדם באמת יבין את מה שעשה, זה לא היה מהלך טכני זה היה מהלך נפשי עמוק. הוא היה צריך להתחרט ולקבל החלטה שלהבא לא יחזור על המעשה הזה. את ההרגשה הזו היה מרגיש על ידי הכהן שהיה עוזר לו להוציא את האנרגיה השלילית מתוכו אל הבהמה. וכשהיו שורפים את הבהמה היו שורפים את כל האנרגיות השליליות של האדם שהביא את הקורבן. הוא היה מוציא את האנרגיות השליליות ומתנקה.

אם אותו אדם לא היה מצליח להוציא מתוכו את החוויה השלילית שהצטברה בעקבות החטא שעשה, והוא היה רק שוחט את הבהמה אז לא בטוח שהקרבת הקורבן היתה עוזרת לו. הוא לא עשה עבודה נפשית בהקרבת קורבן, זה אקט טכני, ריטואל פגאני. אצל יהודים אין מנהגים פגאנים, הכל מלווה בעבודה נפשית. עבודה פנימית.

בהקרבת הקרבן האדם מעביר את הכוחות שלו אל הבהמה והיא נשרפת. הכהנים היו צריכים לדעת את הטכניקה, איך עושים את זה. בזמן שהיו מקריבים קורבן היו מנסכים יין על המזבח. הפעולה הזו היתה מלווה בניגון, תפקיד הלוויים היה להשפיע על האדם לעשות את העבודה של הפעולה הנפשית ולהגיע לשורש ופנימיות המעשה שעשה כולל הרבדים הלא מודעים שבו, כי עיקר הפגם שנעשה, הוא ברובד הלא מודע, ומשם צריך לתקן ולהוציא את החוויה השלילית החוצה, לגלות אותה ולשרוף אותה בתוך הבהמה.

את הפעולה הרוחנית הזו לא היו מצפים שיהודי שיהיה מסוגל לעשות אותה בלי כוחות מבחוץ, הכוחות שבאו זה בזכות הלוויים שידעו לכוון ניגון כנגד כל אחד וכנגד כל נשמה.

הלוויים נקראים עם קדוש, היה להם חוש מיוחד. עיקר עבודת הלוויים היה מוסיקה, היתר היה טפל.

לשירות בבית המקדש היו צריכים לעבור קורסים מחמש עד עשרים שנות לימוד, בעיקר למדו מוסיקה, איך לנגן ניגונים. איך לכוון מוסיקה כנגד הנשמה.

היו כלי מיתר, כלי נשיפה, כלי הקשה, (לא ידוע אם לכלי המיתר היתה קשת).

בתקופה הכי עתיקה, בתקופת בית ראשון היתה התמסרות למוסיקה לא כבידור אלא כעבודה פנימית עמוקה שצריכה לעזור לנו לבצע פעולות נפשיות עמוקות. מוסיקה לצורך בידור, זה רובד נמוך יותר.

המוסיקה זה איך להעביר מסר של מחשבה מהעל מודע למודע. ולהעביר החוצה לקורבן ממש אל הבהמה שגם היא תבין את מה שאני אומר לך.

ניגוני התוועדות

התוועדות זה כמו תרפיה קבוצתית. אצל חסידים עושים התוועדות לפחות פעם בשבוע.

מתאספים חסידים מתחילים לשיר שירים עד שנפתח הלב ואז אומרים דברים הכי פנימיים לזה שיושב על ידו, והמחיצות נופלות.

המלאך מיכאל שהוא ראש הרופאים לא יכול לפעול מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול. אדם יכול לפתוח את עצמו ולהתנקות מכל הזבלים שמצטברים אצלו ע"י התוועדות, הוא מתנקה ותופעות הלוואי נעלמות.

בשבת לאחר התפילה הבעל לא חוזר מיד לביתו נשאר להתוועדות ורק אז הולכית לבית לעשות קדוש ולהתוועד גם עם המשפחה.

יש ניגונים מיוחדים להתוועדות.

אלה שחיברו את שירי ההתוועדות מה רצו לפעול בהם?

המטרה היתה בכדי שהאדם יצא מהנוקשות שלו, מהאגו שלו, מהבעיות שלו. כשבן-אדם יוצא מהנוקשות שלו זה מרכך את הקונטור שלו. פחות מרגיש את הגבולות שלו, ומתמזג עם הגבולות של זה היושב לידו. ואז מתברר שקל לתקשר.

בהתוועדות כולם שרים, זה לא שאחד מוביל כמו זמר, כל אחד שר מהמקום שלו, אח"כ זה מצטרף למשהו מיוחד והרמוני.

בקידוש, בעל הבית שופך מעט מים על המפה וזה בכדי לשחרר את האווירה, כדי שהאורחים לא ירגישו נורא אם מפת השבת מתלכלכת.

אחד היסודות בתרפיה במוסיקה על-פי המדע המודרני שהמוסיקה עוזרת לילדים עם קשיי למידה, קשיי הבעה, מעודדים אותם שיבטאו את עצמם בכלי מוסיקלי. שהאדם יוציא מתוכו את החוויה שלו, אם לא מסוגל מסיבה טכנית לעשות זאת בדיבור. על-ידי תרפיה במוסיקה מעודדים את הילד לשמוע, השפה הזו של המוסיקה מעוררת אצלו ומחזקת אצלו את התכונות של ביטוי עצמי ומאידך הילד יבטא את עצמו בתחום המוסיקה,

הרבה פעמים זה מצליח אם חוש המוסיקה שלו לא פגום באותה מידה כמו שאר החושים, זה מאזן אותו. תרפיה במוסיקה בחיק היהדות זה דבר ידוע ומבוסס אלפי שנים, אם אנו בוחנים סוגי מוסיקה. יש מוסיקה להתוועדות, מוסיקה להקרבת קורבן, מוסיקה לשבת. כשמדברים על מוסיקה זה לא מקשה אחת, שהכל שלם.

אם אנו אומרים שמוסיקה זה סוג של שפה, סוג של תקשורת. זה שנותן את התקשורת תלוי מה הוא נותן, זה מה שהמקבל יקבל.

הסכנה שבמוזיקה

מוסיקה טובה בהכרח מביעה תכנים פנימיים של המלחין, של המחבר, של היצירה, למלחין יש חוויה פנימית והוא מצליח בזכות הכשרון המוסיקלי להגדיר את החוויה הפנימית בצליל. זה נקרא מלחין מוצלח שמצליח לשדר מסר חזק בצליל. אבל המסר זה לא מוסיקה, המסר זאת חוויה נפשית טהורה.

מה המסר שטמון בצלילים?

המסר תלוי באדם שחיבר את הניגון. זה דבר שלא נותנים את הדעת, אבל הוא פשוט להבנה. למשל בשפה של דבור, לא נאמר העיקר שתדבר. העיקר הוא דברי טעם, לא קללות ולא דברי תועבות.

במוסיקה אם אדם מושחת וחי חיים מושחתים, והפנטזיות שלו הם מתוך החיים המושחתים שלו, אבל השם נתן לו כשרון אדיר בתרגום של חוויה לצלילים, הוא גאון בזה אבל מה הוא יכול להכניס בתוך המסר הזה, את מה שיש לו, לא את מה שאין לו.

עוד דבר שיכול לקרות, מה שהרבה מלחינים גדולים הרגישו את עצמם צינור, הם אמרו אנחנו לא מעבירים תכנים שלנו אנחנו מעבירים משהו עם השראה מלמעלה, מקבלים בהשראה מוזות, זה מצב יותר טוב, מצד שני יכול להיות מאוד מסובך, מי שלומד כמה שיעורים בתורת הנפש וממה מורכבים העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מורכבים מהמוזות למיניהן, טוב ורע. מעורבבים בצורה חזקה, אבל אם הכל רוחניות חוויה שאני רק צינור, אני כלי לא טהור, אני לא יכול להתחבר לחוויה טהורה, אז אני מתחבר למשהו, חוויה כזאת רוחנית מופשטת, נקרא לזה מלאך. אבל יש מלאכי חבלה לא רק מלאכי שרת, לא רק מלאכים טובים, יש כל מיני יצורים בעולם הרוחני. אנחנו לומדים בקבלה שהמעטפת הרוחנית הראשונה שלנו זה עולם העשייה הרוחני, אנחנו נמצאים בעולם העשייה הגשמי, הגוף שלנו וכל המסה המורגשת הנמצאת כאן. עוד לפני שעוזבים את העולם שלנו אל העולמות הרוחניים ממש, יש מעטפת הנקראת עולם עשייה רוחני שבו יש כבר יצורים ללא גופים למיניהם. נשמות תועות למיניהן, מלאכים ויצורים רוחניים שונים. ורובם הם לא מצד הקדושה. כי כל עולם העשייה הרוחני הוא רובו לא מצד הקדושה, מה שגלוי בו. איך אפשר להיות בטוחים שתפסנו אחד טוב, צריך הרבה מזל בשביל זה.

כשאנחנו שומעים מוסיקה, לא יודעים עד כמה אנו משפיעים על עצמנו. יש מחקרים מודרנים לא יהודיים דווקא, הטוענים שייצוג של הדור ומנטליות של הדור מושפעים מהמוסיקה המושמעת, יותר מכל מדיה אחרת. מכל סוג אינפורמציה אחרת מה שהכי משפיע על הלך הרוח של דור שלם, זה מה הסגנונות המוסיקליים שרווחים באותו דור ובאותה מדינה, ובאותו אזור שבו מתגוררים. מה שהאדם סופג באמצעות הצלילים, זה מעצב את האישיות שלו יותר מאשר קורס שלמד, השפעת המוסיקה היא הרבה יותר מעבר למצופה.

מלחינים מפורסמים הם מן הסתם מלחינים טובים שהכשרון המוסיקלי שלהם הוא טוב, אבל הם רק מצליחים לתרגם חוויה רוחנית לצלילים, וכך אנו מפקירים את עצמנו ושומעים מכל הבא ליד, אנחנו נותנים לכל אדם שאנו לא מכירים אותו, לא יודעים אם אנו רוצים להיות חברים שלו, אם הוא בר סמכא במשהו, אנחנו נותנים לו להשפיע עלינו בלי שום בחירה. ברגע שזה עבר אלינו לאוזניים דרך הנשמה, זה לא עובר פילטר של השכל. אינפורמציה מילולית עוברת דרך בקרה של שכל, שהוא מסנן תכנים והקליטה הסופית היא לאחר סינון, מה שאין כן עם המוסיקה, המוסיקה לא עוברת דרך סינון שכלי אלא אם כן הבן אדם מאוד מודע לזה והוא עשה את הסינון (בדק). כשמקשיבים למוסיקה ממלחינים מסויימים לשם לימוד בלבד, צריך להשים כעין מסך ולא להרשות לעצמנו להנות ממנה, אם אני נהנה מזה בלעתי את הגלולה עם הטוב והפחות טוב.

במוסיקה היכולת העיקרית שאין אותה בשפה מדוברת, זה להעביר תכנים מהעל מודע של המלחין לעל מודע של המאזין, הפונקציה מה אני מבין זה תחום של מודע, ההשפעה והמעלה של המוסיקה לעומת השפה זה דווקא בעל מודע.

מוזיקה קדושה

הניגונים שנוגנו ע"י הלוויים, וכן אותה המוסיקה שהולחנה ולומדה ע"י הצדיקים הגדולים, כנראה שיש לה השפעה גבוהה יותר מכל המוסיקה שאנו מכירים אותה. אלא שצריכים לחדד את החושים כדי לקלוט את זה.

חוויה אלוקית אינה ניתנת לתיאור, רק מי שחווה יודע. אותו חסיד שחיבר ניגון, הרי הוא חווה את זה ואז פתאום הרגיש את הנשמה שלו איך היא שרה. זה לא מתוכנן אצלו, הוא לא חושב על מוסיקה הוא חושב על תפילה, הוא שומע את הנשמה שלו שרוצה לצאת כל כולה עכשיו ולהתחבר למקורה. הוא שומע איך היא שרה. היו חסידים ששמעו את זה, היה להם חוש מוסיקלי.
חסידים ידעו שכמו שצריך לשמר תורות של הרבי צריך לשמר את הניגונים שלו. זה לא פחות חשוב לפעמים זה יותר חשוב, הרבי רוצה ללמד משהו פנימי, וזה יותר מדי נעלה ועמוק בשביל להגיד את זה בעל פה אז הוא מתחיל לשיר את זה, לשיר ניגון והחסידים קולטים את הסוד.

בתוך הניגונים עצמם יש סוגים שונים, יש ניגוני שמחה ויש ניגוני דביקות או געגועים. אף פעם הניגון הקדוש לא מגיע ממשהו חיצוני, גם ניגון של שמחה הרי השמחה היא פנימית.

ניגונים שאדמורי"ם מחברים, חסידים לא יכולים לחבר כאלה ניגונים. לכן השם של הניגונים שהאדמורי"ם הכינו בעצמם או שבחרו ניגון שהרגישו שהוא מיוחד במינו זה נקרא ניגון מכוון, ניגון שמכוון כנגד הדרגות והניואנסים של הנשמה שלנו, מכוון לעולם הרוחני ממנו נובעת במוסיקה הזאת. חסיד סתם כמה שיהיה רגיש לא יגע לדרגה של ניגון של כל פרט, הוא יכול לגעת במכלול, יכול להעביר תחושה כללית, אך זה לא יהיה מכוון בתכלית כניגון של אדמו"ר.

(מהרצאתו של הכנר החסידי ר' מרדכי ברוצקי)