ב"ה

מה לומדים מט"ו בשבט?

תקיפות, עקשנות וחוסר התגמשות הם תכונות הגורמות לתסביכים שונים, מריבות עם אנשים וחוסר התחברות.

חכמים מדריכים את האדם: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (במסכת אבות דרבי נתן; בבבלי תענית כ ע"ב ובמקומות נוספים). בחסידות מבואר שהנוקשות של הארז היא המידות של הנפש הבהמית שאינן מתוקנות. לעומת הארז, הקנה רך, מתחשב, מסוגל להתגמש לפי הרוח ימינה ושמאלה. הרכות שלו עושה אותו ליציב באמת, מאחר ששום רוח בעולם לא תוכל לעקור אותו. כשבאה רוח, אפילו היא חזקה מאוד, הוא מתכופף, והודות לגמישותו, בחלוף הרוח הוא תמיד מסוגל להזדקף ולהתייצב מחדש.

אדם ה'רך כקנה' יודע שהוא אינו תופס את כל החלל. קיימת גם המציאות של הזולת ורצונותיו. ההקשבה לרצונות האחרים מאפשרת גמישות ואחדות אמיתית.

האמירה בשבח הקנה הרך ובהמלצה שלא להיות קשה כארז מעוררת שאלה שכן במקום אחר הארז מבטא דווקא שבח – משורר תהלים בחר לציין את מעלת הצדיק בעזרת דימוי המזכיר עץ ארז: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג). אם הארז מתאפיין בעמידה על שלו בתקיפות ובאי־נכונות או יכולת לזוז – והתכונות האלה מחלישות אותו והופכות אותו לשביר, מדוע מכונה הצדיק 'ארז בלבנון'?

עקשנות ומתיקות

בחסידות מבארים שהצדיק לוקח את הנוקשות והעקשנות שבטבע הנפש הבהמית, ומהפך גם אותן למידות מתוקנות של כוח ועקשנות – לעשות את רצון ה'.

את חוסר היכולת לזוז הצדיק הופך למסירות נפש על רצון ה' שהוא למעלה מטעם ודעת, ואת העקשנות הוא הופך ממידה מגונה למעלה: "עם קשה עֹרף" למעליותא – עקשנות להיות דבוקים בה' כל הזמן ולמלא את השליחות שהוטלה עלינו בירידתנו לעולם. בדרך זו מתכללים כוחות הנפש הבהמית ונהפכים בצורה שלמה לטוב ולקדושה.

מידה זו מתגלה בשלמות אצל הצדיק, ולכן הוא נמשל לארז – במובן החיובי: הוא עומד על דעתו הפנימית; הוא יודע שיש לו תפקיד שעליו לבצע ושליחות שעליו למלא בעולם – לפעול לעשיית רצון ה', והוא פועל בדבקות תמידית לעשות המוטל עליו. הוא לא נופל, לא טועה ולא זז ימינה או שמאלה מדבקותו בה'.

באותו פסוק, הצדיק נמשל גם לתמר – "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח". בארז לבדו אין שלמות, שהרי אין לו פירות. חסרה שם המתיקות – תענוג, חיות ואהבה. התמר הוא פרי מתוק שיוצא ממנו דבש. הדבש הוא המתיקות והתענוג הצפונים בפנימיות התורה, והיא הנותנת את הכוח להידבק בה' מתוך חיות פנימית ותענוג.

היכולת האמיתית של הצדיק להפוך את הנפש הבהמית לטוב גמור נובעת מכוח האהבה בתענוגים. ישנו סוג נוסף של אהבה – אהבה של צימאון: האדם צמא ורוצה להתקרב מתוך חוסר. העיקר באהבה זו הוא ההשתוקקות; ולעומתה,  האהבה בתענוגים – "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז) – עיקרה התענוג באלוקות, והוא שמתגלה אצל הצדיק השלם, ההופך את הרע לטוב – בעזרת אותו כוח המתיקות והתענוג.

סבלנות לתענוג

באופן כללי פירות מסמלים תענוג, בניגוד ללחם שהוא המזון הבסיסי של האדם, הנועד להחיותו ולהשביעו.

הלחם נוצר מחיטה הגדלה במהירות בחודשים ספורים, ומייד לאחר הבשלתה ניתן לקצור אותה, לטחון את גרעיניה לקמח, וממנו – לאפות לחם. לעומת זאת, הזמן הנחוץ לצמיחת האילן רב, אחרי שהוא צומח משתיל רך לעץ בוגר, עדיין יש להמתין בסבלנות עד שגדלים עליו פירות, וגם כשהוא מניב – אי אפשר ליהנות מהם מייד: יש לחכות שתסתיימנה שלוש שנות העורלה (כנגד שלוש השעות שלא המתין אדם הראשון ואכל מעץ הדעת בניגוד לציווי ה'), ורק לאחר מכן אפשר ליהנות מהם.

החיטה שממנה מכינים לחם שכאמור נועד להשביע, כלומר להשלים את החיסרון הבסיסי של האדם, גדלה מהר. בעבודת ה' היא סמל לעבודה הבסיסית של היהודי בלימוד התורה ובקיום המצוות – וכל אדם יכול לבצעה בכל עת ובכל שעה. כפי ששדה החיטה מצריך עבודה מהירה וגם מספק תוצאות מיידיות, כך יהודי לא יכול להמתין בקיום רצון ה' במעשה, וצריך כל הזמן לחדש את כוחותיו בקיום המצוות ולימוד התורה.

הפירות שונים מן החיטה: הם מצריכים הרבה סבלנות ואיפוק, אבל לאחר שהעץ גדל ומניב פירות, היבול נמשך לאורך שנים, ואין צורך לחרוש ולזרוע שוב ושוב. כך בעבודת ה': כדי להגיע לתענוג האמיתי נדרשת עבודה רבה הדורשת זמן ובשלות פנימית של האדם, ובפרט לתענוג השלם ביותר, הנמשל לתמר (שעליו נאמר בשם הרמב"ן שהוא גדל לאחר שבעים שנה).

בשונה מהתענוג שבקליפה שהוא זמין ומהיר אך מייד מתבטל, התענוג שבקדושה דורש עבודה מסודרת ומוקפדת, השקעה והרבה סבלנות. להתגברות על הנפש הבהמית אין צורך בזמן רב ובתהליך ממושך: אפשר לכפות אותה גם ברגע אחד; אך היפוך מהותה – הוא עניין אחר לגמרי: כדי לגלות את תענוג הקדושה נדרש תהליך עמוק וארוך המחייב איפוק וסבלנות. ההיפוך הוא עבודה מורכבת הדורשת התבוננות בטוב האלוקי שבעולם, לא רק בחיצוניות אלא גם ובעיקר בפנימיות הדברים.

עבודתו של הצדיק משולבת – יש בה העונג והמתיקות וגילוי הפנימיות, כפי שמבטאת המשלתו לתמר: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח"; ועם זאת חשוב לדעת שללא העקשנות והתקיפות של "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" היא לא תוכל להגיע לשלמות. שני הצדדים נדרשים להופיע יחד – המאמץ וההשקעה וגם האיפוק מול הנפש הבהמית. עבודה המשלבת את שתי הדרכים תביא לגילוי הפנימיות של התענוג האלוקי.

לעורר תענוג

"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא). בכל אחד מישראל בפנימיותו ישנה מעלת הצדיק, שהיא התענוג באלוקות, הקיים בו מצד נשמתו. אומנם בשביל לחשוף ולגלות זאת נדרשת עבודה ועקשנות כתכונות הארז, אך יש לזכור שהתכלית היא להגיע לאותה מתיקות פנימית בכוח התענוג, ואחד הכלים העיקריים שיאפשרו לאדם להגיע אליה הוא לימוד פנימיות התורה – פנימיות שתחשוף גם את הפנימיות והשלמות שלנו.

ערב ט"ו בשבט הוא זמן לעשות חשבון נפש: האם החיים שלנו הם חיי תענוג, מנוחה ושמחה או שמא הכול נעשה אצלנו באופן מאולץ, כי 'אין ברירה', שכן מובן שאיננו רוצים להיפרד מהאלוקות.

האדם צריך להוביל את עצמו לחיים של מנוחה פנימית ושמחה, על ידי חיזוק האמונה והביטחון שלו בה', על ידי השקעה בלימוד התורה והחסידות "במקום שליבו חפץ", היינו באותם נושאים שמעניינים אותו, שבכוחם לטעת בו חיות ותענוג. לימוד כזה יעזור לו להתחבר לממד התענוג שבתוכו.

ראש השנה לתענוג

מעניין לציין, שראש השנה לאילנות הוא הראש השנה היחיד (מ"ארבעה ראשי שנים") שחל באמצע החודש, בט"ו בשבט (לדעת בית הלל) ולא בתחילת חודש.

לכאורה מתאים יותר שראש השנה יחול בא' בחודש, שהרי בראשית החודש הירח, המסמל את עם ישראל, מתחדש, ואם כן זמן זה מתאים להתחדשות. ואכן, יתר ראשי השנים אכן חלים בראשי חודשים. ראש השנה לאילנות שונה מכולם: הוא נקבע לאמצע החודש ולא בכדי – באמצע החודש הירח במילואו ומאיר בשלמותו – וגם ראש השנה לאילנות עניינו לבטא את השלמות שבנו.

הרבי מבאר שפירות האילנות נועדו לתענוג: הם אינם הכרחיים לקיום האדם, ויש בהם מתיקות שאין במאכלים אחרים. האילנות מסמלים את עבודת ה' של היהודי שיש בה תענוג ושלמות. אין בה הסתפקות בעשיית ההכרח מתוך קבלת עול, אלא עשייה בנחת, בהנאה ומתוך תענוג רצוף.

התענוג שמסיבים הפירות מתגלה גם שכשמטיילים בגן של אילנות, אז הנפש חווה 'תענוג'. לכן בגן עדן הקב"ה שתל עצים נחמדים למראה. העולם בכללותו, כשהוא בשלמותו והשכינה מתגלה בו, נקרא "גן" של הקב"ה, וכפי שלמדנו זה עתה במאמרי "באתי לגני".

התענוג מרומם

חוויית תענוג יכולה להיות גם ביטוי צד הקליפה שבנו. כבר בתחילת ספר התניא, בפרק הראשון, אדמו"ר הזקן מציין שאחד היסודות הרעים בנפש הבהמית הוא יסוד המים, שמבטא את דרכה לתור אחר תענוגות שונים בעולם, שיגרמו לה הרגשה של מילוי וסיפוק.

הנפש הבהמית חסרה זהות אמיתית, והגעתה לסיפוק תלויה בדברים חיצוניים. משום כך החיפוש הזה הופך אצלה עד מהרה להתמכרות: כאשר היא מוצאת דבר שמעורר בה סיפוק, היא תחפש אותו שוב ושוב ללא הפסקה. הנפש הבהמית המתאמצת להשיג שוב ושוב תענוג חומרי – משפילה את האדם.

לכן עלינו ללכת בדרכה של הנפש הרוחנית – ולגלות בצד הקדושה את התענוג באלוקות, שהוא מגלה את מהות הנפש ומרוממהּ מעלה־מעלה. התענוג השלם באלוקות הוא נחלתו של הצדיק. אומנם גם ה'בינוני' עשוי להגיע לתענוג, אבל דרכו אליו קשה ומפרכת. ה'בינוני' חש משיכה  לצד של הקליפה, וכל חייו מתאפיינים בקונפליקטים ובמאבקים פנימיים, והם סוחטים את כוחותיו. והצדיק, לעומתו, כיוון שהצד הזה איננו מושך אותו כלל – הרי דרכו אל התענוג קלה ונוחה והוא איננו נדרש למאבקים כלל.

ואף על פי שאיננו במדרגת צדיק, הרבי מנחה אותנו ללמוד מט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, יסוד חשוב בעבודת ה': הוא מסביר לנו שאת התענוג והמתיקות שלנו עלינו לגלות בעבודת ה'.

תענוג ללמוד

אחד הכלים העיקריים, ואולי החשוב מכולם, לגילוי התענוג, הוא לימוד תורה, ובפרט פנימיות התורה, שבה שורה ומתגלה החוכמה האלוקית בשלמותה.

דבר זה נרמז בפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), שבו האדם נמשל לאילן המגדל פירות, שעניינם כאמור תענוג. את עיקר תשומת ליבנו נפנה לשימוש בשם 'אדם'. בחסידות מבואר שהשם 'אנוש' מבטא את החולשה האנושית (מלשון אנוּש וחלש); השם 'גבר' מתאר את המקום הנאבק ומתגבר על החולשה; 'איש' מסמל את מעלת האדם במידותיו; אך המעלה האמיתית באה לידי ביטוי דווקא בכינוי 'אדם' המבטא את השלמות השכלית של הנברא העליון ואת הגעתו להשלמת התפתחותו – מעלת המוחין, שבה מתגלים בו התענוג והשלמות.

מכאן אנו למדים שהכלי שבכוחו לחשוף בתוכנו את התענוג השלם הוא לימוד התורה, וחשוב במיוחד לתת את הדעת לדרך הלימוד: יש לימוד תורה שנועד להשיג מטרה, כגון לדעת "אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ) וכדומה. הלימוד כדי לדעת איך להתנהג ולפעול בעולם חשוב, ועם זאת חשוב להבין שהוא אמצעי ואיננו מטרה. מהותה של החוכמה האלוקית היא המטרה.

גם הלימוד מתוך קבלת עול לקיים את רצון ה', המנוגדת לטבע נפשו הבהמית של האדם (כלשון חז"ל: "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי" [בבלי, עבודה זרה ה ע"ב]) חשוב: הוא מכופף ומכניע את הנפש הבהמית ואת הקליפה המיוצגת בה, ומזכך את האדם. אבל להגעה אל התכלית – התענוג – איננו מביא.

הצד העיקרי בלימוד התורה המגלה את ממד התענוג שבנו, הוא לימוד לשם התורה עצמה – לימוד תורה בשביל ההתחברות לחוכמה האלוקית עצמה, ולא בשביל מטרה חיצונית.

זו גם המשמעות הפנימית של מאמר חז"ל "אין אדם לָמד אלא במקום שליבו חפץ" (בבלי, עבודה זרה יט ע"א). לימוד אמיתי הוא במקום שיש לאדם 'חפץ'. לא נאמר 'במקום שהוא רוצה' אלא "במקום שליבו חפץ" – חפץ איננו סתם רצון אלא רצון שנרגש בו התענוג.

וכלשון הפסוק וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת (משלי ח, ל.) התורה היא כביכול השעשוע של הבורא. היא מבטאת את התענוג והשלמות העצמית שבו. גם כשיהודי לומד תורה, הוא צריך לגלות את התענוג שבה, וזה נעשה בעיקר על ידי לימוד תורת החסידות. המהות והפנימיות של התורה מגלות את מהותו ופנימיותו של האדם, ושם הכול הוא באופן של תענוג ושלמות.

לכל אחד יש מן הסתם עיתים שקבע לתורה שעליהן הוא שומר ומקפיד. אך כשמתקרבים לט"ו בשבט יש לוודא שאנו מגיעים גם ללימוד בדרגה הנעלית ביותר, לימוד שמעורר בנו תענוג ושלמות פנימית. ובמילים פשוטות: נשתדל ללמוד דווקא "במקום שליבו חפץ", היינו באותם נושאים שמעניינים אותנו, ייתנו לנו חיות ותענוג, ויעזרו לנו להתחבר לממד הזה בתוכנו.

האדם צריך לעשות חשבון נפש ולברר היכן נמצא ה'תענוג' שלו: האם הוא מוצא את  התענוג בענייני העולם, וקיום המצוות שלו נעשה 'באין ברירה' או שמא הוא מצליח לחשוף את מקום ה'תענוג' שלו בענייני הקדושה והאלוקות.

ט"ו בשבט מלמדנו שאי אפשר להסתפק בהגעה אל השלב של 'קבלת עול'. עלינו להתקדם ולהוביל את עצמנו לחיים של מנוחה פנימית, שמחה ותענוג, ולהצמיח פירות מתוקים, שישפיעו עלינו, על לבני משפחתנו ועל כל סביבתנו.