ב"ה
עשירות? בקלות
ידועה ההדגשה של הרבי בכמה הזדמנויות, שבתקופתנו צריך להשתדל להיות עשיר.
העשירות מתבטאת גם מבחינה רוחנית: "אין עשיר אלא בדעת" – אין להסתפק במועט, אלא ללמוד בהרחבה, מתוך תחושה פנימית של תענוג ושלמות בעבודת ה' מתוך שמחה; וגם עשירות כפשוטה – בריבוי ממון ונכסים גשמיים, בברכת ה'.
הסיבה הפנימית להדרכה זו היא שאנו נמצאים ערב הגאולה האמיתית והשלמה, אז העושר יהיה מצוי אצל כולם – העושר הרוחני "מלאה הארץ דעה את ה'" וגם העושר הגשמי "מעדנים מצויים כעפר". לכן כבר בשלב ההכנה לגאולה, צריך לחיות בהרחבה ובעושר משתי הבחינות.
כדי שהדבר ייעשה בתודעה נפשית נכונה, יש לחזק את הביטחון וההכרה ב"מי שהעושר שלו", להשתחרר מהדאגות והמתחים ולהיות בביטחון מלא שהקב"ה, שהוא עצם הטוב, בוודאי רוצה לתת לנו את העשירות הגשמית והרוחנית, מידו המלאה הפתוחה, הקדושה והגדושה (כמובא בסידורו של הבעש"ט) והרחבה.
עשירות בקלות
אחד הביטויים לגישה הנכונה ל'עשירות', גישה של גאולה, הוא פעולה מתוך מנוחת הנפש ובלי מאמץ מיותר.
מאחר שהעושר אינו רק תיאור מצב גשמי אלא ביטוי למקום נפשי שיש בו שאיפה ורצון של האדם שלא להסתפק במה שיש לו אלא להגדיל את הקניינים שלו כלשון חז"ל: "מי שיש לו מנה (=מאה) רוצה מאתיים", הרי שלפעמים הרצון לכך הוא חזק ועוצמתי, ומתלווים אליו הסתכנות ומתח פנימי.
בשער הביטחון רבנו בחיי מבאר כלל חשוב בעניין זה: כשעוסקים בדברים הבסיסיים הנצרכים לכל אדם, כגון בריאות, פרנסה ומשפחה ("בניי חיי ומזוני") – ברור שצריך שיהיה ליהודי ביטחון שלם בה' שבוודאי ייתן לו את צרכיו, ולצד חיזוק הביטחון בה' על האדם לפעול בדרכי הטבע, להשתדל ולהתאמץ ולהכין את הכלים שיאפשרו לו לקבל את ברכת ה'. במקרים שבהם מדובר בדברים שאינם הכרחיים אלא סוג של 'תוספת' על ההכרח, חשוב להיזהר שלא 'לשקוע' בעשייה להשגתם. אם הדבר שייך אליו ולתפקידו בעולם – הוא יגיע אליו בלא טורח ועמל רבים מדי.
אם הקב"ה מזמן לו את האפשרות לזכות ברווחה כלכלית ועשירות בקלות יחסית, סימן הוא שעליו להכין כלים לפעול לקליטתן כי כך רצון ההשגחה הפרטית. מובן שכל עשייתו תהא מלווה בידיעה ובהכרה שהשגת הרווחה בפועל אינה תלויה ביגיעתו אלא בברכת ה'.
הגישה הנכונה לכך באה לידי ביטוי בדברי הגמרא. הגמרא שואלת: "מה יעשה אדם ויתעשר?" ועונה: "ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה". על זה שואלת הגמרא שוב: "הרבה עשו כן ולא הועילו?!" כלומר: הרבה אנשים הרבו בסחורה ולא הצליחו להתעשר, "אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב'". על זה שואלת הגמרא שאלה נוספת: "מאי קא משמע לן?" (מה משמיע לנו בזה?) כלומר: אם הפתרון האמיתי הוא להתפלל למי שהעושר שלו, למה צריך להרבות בסחורה? ומתרצת: "דהא בלא הא – לא סגי", כלומר: אם לא ירבה בסחורה, לא יהיה די בתפילותיו.
מדברי הגמרא עולה שאחד התנאים לעושר הוא הנכונות של האדם לפעול בעולם ולהרבות בסחורה, להתאמץ ולבנות כלים שבהם תחול הברכה. חכמים אינם מדריכים את האדם לשבת באפס מעשה ולצפות שהעושר יגיע אליו, אלא לפעול בעולם ולהרבות בכלים כדי להתעשר, ובד בבד לשאת תפילה לבורא עולם שייתן ברכה מלמעלה, שתאפשר לו למלא תפקידו ושליחותו שנקבעו מלמעלה.
ולכן הגישה הנכונה לדברים אלו צריכה להיות 'משוחררת' יותר וללא לחץ ומתח, וללא השקעה ויגיעת יתר. אם יבואו אליו – הרי הם שליחותו ותפקידו. ואם לא – כנראה נועד לו תפקיד אחר. ומה יסייע לאדם לאמץ את הגישה הנכונה ולפעול לפיה? הזיכרון שאם הקב"ה נותן לאדם עושר רב מאחרים, אין פירוש הדבר שהעושר מגיע לו מצד עצמו, אלא מצד תפקידו ושליחותו בעולם. העושר הזה הוא כלי למילוי התפקיד, ועל האדם מוטל למלאו כראוי ובהצלחה.
הרבי הסביר את הסיבה למנהגו של רבי יהודה הנשיא לכבד עשירים (ואף הוא בעצמו היה עשיר גדול): העשירות מבטאת את השליחות שהקב"ה נתן לעשיר ואת העובדה שסמך עליו שישתמש בעושר כדי לפעול טוב וחסד בעולם, לתת הרבה צדקה ולהקים הרבה מוסדות ולתמוך בהם וכדומה. ואם הקב"ה סמך עליו – סימן הוא שהוא מסוגל לתפקיד, ויוכל למלאו בהצלחה שלמה.
