ב"ה

סליחה משחררת

כשאדם נפגע ממישהו אחר, משהו בתוכו לכאורה נחסר, לדוגמה: ילד שהיה צריך לקבל מהוריו יחס של חום, אהבה, התחשבות ועזרה, ובניגוד לציפייתו הם פגעו בו, העליבו והשפילו אותו ומנעו ממנו חום ואהבה, נוצר בנפשו חֶסֶר, והוא חש פגוע וחָסֵר בתוכו. פגיעה שגורמת לחסר עלולה לקרות גם בין חברים, בני זוג, שכנים וכדומה.

הקב"ה, מהווה ומחיה אותנו ונותן לנו את כל צרכינו, ומתוך כך יש לנו מחויבות כלפיו, לקיים רצונו בשמירת התורה ומצוותיה. ובמקרים שבהם אנחנו לא מקיימים את המחויבות שלנו אלא מתנהגים להפך, אנו פוגעים לכאורה בקשר שבינינו פוגמים בו וגורמים לו להיות חסר, ולכאורה עלינו לצפות שהקב"ה, ה'פגוע' לכאורה מהתנהגותנו, ישנה יחסו אלינו, יאהב אותנו פחות וכדומה.

מתברר שהתמונה מורכבת יותר, ולסליחה ולמחילה יש כוח וסגולה: אומנם כשעוברים על רצון ה' פוגעים במידה מסוימת בקשר, אבל הפגיעה מוגבלת. היא ברובד מסוים בלבד. כשיהודי חוזר בתשובה, התשובה מביאה לגילוי רובד עמוק ממנו – שבו שוכן רצון חדש שמקורו במקום שמעולם לא נפגע – הרובד העמוק של פנימיות הרצון.

כשמתגלה פנימיות רצונו של ה' (ובלשון החסידות: פנימיות עתיק) מתגלה שהקב"ה ממשיך לאהוב אותנו תמיד, גם כשאנו סוטים מדרך הישר ועוברים על רצונו. המעשים הללו אינם טובים, אבל הם אינם פוגמים בפנימיות הקשר ואינם מחסרים ממנה מאומה. המקום הזה הוא בהעלם בדרך כלל, ומה שגלוי הוא הקשר החיצוני התלוי במעשים, אך בעשיית התשובה נחשף המקום הפנימי השלם, הלא מותנה, שבנשמתנו האלוקית, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, ואז החוסר והפגם נעלמים.

סליחה – השתחררות מהפגיעה

כך גם ביחסים שבין אדם לחברו: כשאדם סולח לחברו פירוש הדבר שהוא מגלה בתוכו מקום שלם שמעולם לא נפגע ונחסר. מקום זה מתאפיין בשלמות עצמית מצד הנשמה, וכמוה גם הוא אינו חשוף לפגיעה או לחיסרון. הסליחה הנובעת ממקום נשמתי זה אינה רק האמירה שאני סולח שמיטיבה עם הפוגע. הסליחה הזאת מיטיבה עם הנפגע, היא מאפשרת את ריפוי המקום הפגוע והמצולק. אין מדובר בהכחשת הפגיעה או בהתעלמות ממנה, אלא בגילוי מקום גבוה יותר, שבו היא אינה קיימת כלל.

בהלכה מובא שהחיוב לסלוח לזולת חל על הנפגע רק כאשר הפוגע מבקש ממנו סליחה. חשוב לדעת שההתניה הזאת היא על פי שורת הדין: ביקש סליחה – אסלח לו; לא ביקש – איני מחויב לסלוח לו, אך מצד המקום הנפשי ומצד הרצון להביא לריפוי הפגיעה יש חשיבות גדולה לפעול לפנים משורת הדין דווקא, ולסלוח לפוגע אפילו לא ביקש סליחה כלל, וכמו שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה "הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי…" (ובזמן זה ברי שאותם שחטאו נגדי אינם לידי, אינם מבקשים סליחתי, ואולי אפילו אינם מודעים לפגיעה שפגעו בי). ההמלצה לפעול לפנים משורת הדין נובעת מן ההבנה שעיקר חשיבותה של הסליחה בכוחה לרפא את הנפגע, להביאו למצב שבו יצליח להתעלות ולהתרומם מעל המקום הפגוע.

מלבד זאת, כשאנו בוחרים לסלוח לפנים משורת הדין, למחול על הפגיעה שפגעו בנו, הקב"ה רואה את מעשינו, וגם הוא סולח לנו אפילו איננו ראויים ואפילו איננו מבקשים סליחה – מידה כנגד מידה.

הסליחה מבוססת כאמור על אמונה בסיסית שמצד הנשמה אנחנו שלמים, ומצד אותה שלמות איש אינו יכול לפגוע בנו. התנאי להתגלות השלמות הזאת הוא ההבנה שערכנו הוא ערך עצמי שאינו מותנה בהערכה שנקבל מהזולת. כל עוד אנו טועים וסוברים שהערך שבנו תלוי בהערכת הסביבה, ובלעדיה אנו חשים חסרי ערך, השלמות העצמית נותרת חבויה ואינה נחשפת, וכל עוד היא נסתרת,  ממילא גם לא ניתן לסלוח, משום שפעמים רבות אין דרך להחזיר ולתקן את המקום שנפגע, ולדוגמה, אותו ילד שנפגע בקטנותו מהוריו, לא יכול להחזיר שוב את ימי הילדות ולחוות אותם בצורה נעימה יותר.

הסליחה באה מתוך אותה הכרה שגם במקרים שבהם יחסי הגומלין אינם אידיאליים ואינם מספקים, המקום הפנימי שבתוכנו אינו תלוי בהם כלל. הוא שלם מצד עצמו ולא חסר בו כלום, וכשהוא מתעורר יש מסוגלות לסלוח.

ננסה להמחיש את הרעיון בעזרת משל: אם מישהו בא ולקח ממני חמישה שקלים, אני מרגיש חסר מלקיחתו ומקפיד עליו, אבל אם באותו רגע התגלה לי שזכיתי במיליון שקל, חמשת השקלים שנלקחו ממני מאבדים מערכם ומחשיבותם, וחסרונם מפסיק להטריד ואפילו הופך להיות בלתי מורגש.

והנמשל: כשישנה התגלות של אותה שלמות פנימית, ניתן להשתחרר מתחושת החיסרון ולסלוח, אבל חשוב לדעת שההתגלות הזאת אינה קורית מאליה. יש צורך לבחור ולגלות את המקום הזה בתוכנו.

שלמות בהנהגת ה'

במה דברים אמורים? בפגיעה רגשית שהאדם מרגיש בעקבות יחס לא ראוי שקיבל מאדם אחר, זלזול בו וכדומה. האדם הפגוע חש שערכו נפגע, אבל כאשר הוא מעורר את ערכו האמיתי השלם, הוא מסוגל לסלוח, אך כיצד ניתן לסלוח לאדם שבשל מעשהו נגרם לנו חוסר של מהות גשמית־פיזית, חוסר שלכאורה אין דרך להשלימו (כמו הדוגמה שמביא אדמו"ר הזקן באיגרת התשובה בתניא בתניא "הקוטע יד חברו")?

במקרים כאלה באה לעזרנו האמונה (שעליה מדבר אדמו"ר באיגרת כה בתניא) שכל מה שקורה לנו הוא מה שנגזר מלמעלה, ואיננו קשור לפוגע ולרצונו כלל, אלא "שמגלגלין חובה על ידי חייב" – הוא בחר בבחירתו החופשית להיות השליח לאותו דבר שלילי (ולכן מוטלת עליו האחריות לתקן את הפגיעה והנזק), אך התוצאה – אינה תלויה בו או ברצונו, ואילולא בחר להיות השליח, הפגיעה הייתה 'נעזרת' בשליח אחר, שהרי "הרבה שלוחים למקום".

הידיעה שהכול מגיע מלמעלה וכולו נובע מאהבת ה' אלינו, מאפשרת להשתחרר מרגשות הכעס כלפי הזולת, שלא היה אלא שליח. אומנם בחירתו אינה ראויה,  אבל היא אינה מענייננו. ועליה הקב"ה יבוא חשבון עימו. מבחינתנו הפגיעה היא חלק מהנהגת ה' כלפינו. הבנה זו יש בה משום גילוי 'שלמות', והיא מאפשרת להשתחרר מהפגיעה ולסלוח.

תכונה גאולתית

אלו שמסתובבים בעולם פגועים וחסרים, הם אומללים וסובלים. בתודעתם ובהתנהגותם שלהם הם 'סותרים' את גילוי השלמות הפנימית שבתוכם. ואלה שמסוגלים לסלוח מעידים שהם מרגישים שלמות פנימית בחייהם, בבחינת "איזהו העשיר – השמח בחלקו": גם במקום החלקי, החסר במידת־מה, בצד הגלוי, הם מסוגלים להיות בשמחה, מתוך אותה תחושת עשירות ושלמות פנימית.

זו גם הסיבה שמידת הסליחה היא תכונה יהודית מאוד, עמוקה ובסיסית. כשדוד המלך ראה שהגבעונים אינם מסוגלים לסלוח, הוא הוציא אותם מקהל ה'. כי מי שלא יודע לסלוח, מעיד על עצמו שאין בתוכו אותה שלמות פנימית, מצד הנשמה הטהורה, שהיא תמיד שלמה.

זו גם הסיבה שהתשובה מביאה את הגאולה, והיא עצמה גאולה פנימית, כי היא מעוררת בנו אותה שלמות פנימית, שתתגלה בגאולה העתידה.

חודש אלול שאנו נמצאים בסיומו ועשרת ימי תשובה הם זמן של התגלות הקשר שבין המהות הפנימית שלנו לקב"ה. ביטוי חשוב של הקשר הזה הוא הסליחה: הסליחה שה' סולח לנו, והסליחה בינינו ובין הסובבים אותנו. נתאמץ אפוא לנצל את הזמן המיוחד הזה כדי לגלות את מקום הסליחה שבתוכנו.