ב"ה

לא לפחד לחשוב

העולם החיצוני שאנו נמצאים בו הוא עולם של 'תקשורת'. כל הזמן מדברים, אך לא תמיד משקיעים מחשבה רבה בדברים שעומדים לומר, ולא תמיד דואגים שלדברים יהיה 'כיסוי' מעשי. השקר קליפתי וחיצוני, והעבודה הנדרשת מן האדם היא בדיוק ההפך: היא אמיתית ופנימית, והיא דורשת מן האדם מחשבה רבה ועמוקה: אם האדם אינו חושב, מתבונן ובוחן, הוא אינו מסוגל להתחבר למקום פנימי בתוכו ולפעול נכון.
החסידות שמה דגש גדול בצורך בעבודה פנימית. היא לא הסתפקה בכך שיהודי יחיה בעולם, ילמד תורה, ידע את ההלכות בשולחן ערוך ויפעל על פיהן, אלא היא דורשת מהיהודי לעסוק בעניינים פנימיים של עבודה שבלב. וכפתגם של אדמו"ר הריי"ץ: "מהו חסיד? חסיד מדבר מעט, חושב הרבה, עושה עוד יותר – וכל זה עם עצמו".

לא רק לזרום
כדי שיהיה במה להתבונן ולחשוב צריך קודם ללמוד. אך הלימוד לבדו לא מספיק ויש לפתח את יכולת ההתבוננות. כאשר האדם פועל כאוטומט ואינו מקדים למעשיו התבוננות, הוא פועל מתודעה נמוכה בתוכו. רק על ידי השקעת מחשבה ותשומת לב, האדם מסוגל להתרומם ולפעול מתוך מקום עליון יותר.
ראוי לדייק שהלימוד והמחשבה צריכים להיות תמידיים. אם האדם למד משהו אי־פעם בעבר, ואותו לימוד נשאר שקוע אי שם בתאי הזיכרון שלו – לא די בזה. אם הוא אינו עוסק באותם הדברים בהווה, התגובה שלו למה שקורה בעולם תהא לפי התודעה החיצונית, מאחר שהמחשבה שלו תקועה בה בעל כורחו. רק על ידי לימוד תמידי, מחשבה והתבוננות האדם מסוגל להיפתח לרובד העמוק יותר שבתוך עצמו ולפעול מתודעה פנימית־גבוהה.
אדם יכול לעבור חיים שלמים באופן שהוא 'זורם' איתם. הוא לא מגיב ולא חושב. כאשר חלילה מתעוררת בחייו בעיה קשה שמעיקה עליו, הוא הולך להתייעץ ומנסה לפעול על פי ההדרכה שהוא מקבל, אך סיכוייו להצליח ביישום – אינם גבוהים וזאת משום שהוא אינו מפותח דיו מבחינת היכולת לפעול נכון, כי ה'אני' התודעתי שלו חזק וחיצוני.

להתרגל להתבונן
היכולת להרגיש נכון את המציאות בתודעה של נפש האלוקית תלויה בכוח ה'דעת', שהוא כוח ההתקשרות הפנימית של האדם, ולא רק באינפורמציה ובידע שלו (כוחות החוכמה והבינה).
את כוח הדעת ניתן לגלות על ידי העמקת המחשבה, כלשון הצמח צדק במכתב (הובא בספר התולדות שלו בעמ' 288): "שכל המידות קיומן מהדעת… והתלבשות הדעת במדות הוא על ידי אמצעות המחשבה, ולכן על ידי סלוק המחשבה הרי זה ממילא היסח הדעת מהמדה ואז אין המדה מתעוררת והיה כלא היה".
מכאן אנו למדים שאדם שמשקיע באופן קבוע ומודע במחשבה והתבוננות על פי ההדרכה של החסידות, יהיה מסוגל לפעול טוב יותר ולהגיב נכון יותר בהתמודדויות השונות שתיקרינה בדרכו.
ההנהגה חסידית ידועה היא ייחוד זמן לעיסוק בתרגילי מחשבה: בזמן התרגול – מתרכזים זמן ממושך בנושא מסוים שיש בו תוכן אלוקי־רוחני המוסבר בחסידות, וחושבים עליו לעומק. המחשבה שניתן להצליח לפעול ולהתמודד נכון בעולם בלי להשקיע בזה עבודה פנימית היא מחשבה מוטעית כשלעצמה, ומלבד זאת היא הפך דרכי החסידות.
התבוננות אמיתית מתבטאת לכל לראש לפני התפילה ובזמן התפילה. על האדם להתפלל מתוך כנות פנימית, בתשומת לב מלאה למילים שהוא מוציא מפיו ובמודעות כללית לפני מי הוא עומד. עליו להיות מודע למילות התפילה ולחבר אותן לאותם עניינים שמטרידים אותו: קשיים בחינוך הילדים, בפרנסה, בשלום בית וכדומה.
כאשר אדם לא לומד מספיק ולא משקיע זמן לחשוב בזמן התפילה על מה שלמד, משהו דועך בתוכו. הוא מאבד את החיות, הוא נעשה מרוכז יותר בעצמו, והתגובה שלו למאורעות העולם תהיה מוצלחת פחות. השקעת זמן בהתבוננות וחשיבה תאפשר לאדם לפעול מתוך עומק, ולעומת זאת הימנעות מהן תהפוך את כל התנהלותו להתנהלות חיצונית ושטחית.
מלבד עניינה של התפילה לפנות לבורא, להודות על מה שהוא נותן לנו ולבקש ממנו את צרכינו, התפילה מסייעת לחשוף את המקום העמוק ביותר שבאדם. התפילה היא גם הזדמנות לאדם לחזק בתוכו את האמונה שכל מה שקורה לו נובע מהשגחה פרטית, שכל התמודדות שהוא נדרש לה בחייו – חיובית או שלילית – הכול נגזר מלמעלה, ואין לשום אדם אחר השפעה אמיתית על מה שהוא עובר כיוון שהכול מכוון מאיתו יתברך.
החסידות מאפשרת לאדם להתרומם למה שהוא באמת ולהיגאל מהגלות הפנימית. אומנם יש בעבודה הפנימית דרגות שונות, אבל על כל אחד מוטל לעסוק בה. וכפי שהרבי מביא ב"היום יום" שנקרא בשבוע הבא (בכ"ט בטבת): "…כל העבודה היא לזכות להעמיד תלמידים, אנשים יסודיים, אשר יהיו מסורים בלבם ודעתם אל הכוונה הפנימית. שאינו מספיק לימוד תורה הנגלית וחיבוב הקודש בשמירת המצוות, כי אם צריכים גם עבודה שבלב".