על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

לאחרי שלמדנו כי האדם בחייו מתמודד בעל כורחו, והבחירה שלו היא מתוך איזה מקום ואיזה נפש הוא מגיב ומתמודד, יש לתת כלים מעשיים לפעול ולהתמודד בצורה הנכונה.

לימוד, התבוננות ותפילה

הדבר הראשון שאיתו אנו מתפתחים זה התבוננות, ובשביל שההתבוננות תפעל את פעולתה צריך ללמוד. באופן טבעי אם המחשבה של האדם לא מוטרדת ולא עסוקה בלימוד על עצמו ועל העולם, הוא לא יכול לבחור מאיזה מקום להגיב. לכן החסידות שמה את אחד ההדגשים העיקריים בלימוד על המבנה הפנימי של האדם, כפי שרואים בספר התניא בהרחבה.

החסידות לא הסתפקה בכך שיהודי יחיה בעולם, ידע את השולחן ערוך ועל פי זה יפעל, אלא היא עוסקת בנפש ובדרגותיה השונות.

הסיבה לכך היא מאד פשוטה- אם אתה יודע רק מה שאתה צריך לעשות, אבל אינך מתבונן ומבין את התהליכים הפנימיים, תפעל בעל כורחך מתוך המקום הנמוך שבך. רק על ידי השקעת מחשבה ותשומת לב לעניין, תוכל לעלות ולפעול מתוך מקום עליון יותר.

לכן אחד הקריטריונים של חסיד כפי שמובא בשיחות של הרבי הקודם הוא: מרבה לחשוב, ממעיט לדבר, והרבה עושה.

העולם החיצוני הוא עולם של תקשורת, כל הזמן מדברים, ולא צריכים כיסוי מעשי לדיבורים. לעומת זאת, כנגד השקר הקליפתי הזה, יש את העבודה האמיתית שאומרת- קודם כל תחשוב הרבה, כי כאשר אינך חושב, מתבונן ובוחן את מה שקורה בתוך עצמך, אינך מסוגל להתחבר למקום הפנימי יותר שלך. מה שעוזר לך להתחבר לאותו מקום זה בסופו של דבר אותה התבוננות. התבוננות אמיתית מתבטאת אחר כך בתפילה. זאת אומרת, אתה צריך ללמוד, להבין דברים, אבל אחר כך גם לבקש אותם, להתפלל אותם. לא מספיק הלימוד, שהוא חוויית הדברים בשכל, אלא צריך גם להתפלל לפני הקב"ה שזהחוויית הדברים בנפש האלוקית.

לסיכום, התהליך של ההתפתחות פנימית של האדם תלויה: א. בלימוד ומחשבה. אין זה מספיק אם האדם למד זאת פעם וזה נשאר שקוע אי שם בתאי הזיכרון, אך אינו עוסק בזה עכשיו. יש צורך בעיסוק בדברים האלה כל הזמן, כי בלי זה המחשבה תהיה תקועה בעל כורכו בתגובות על העולם. רק על ידי לימוד ומחשבה האדם מסוגל להיפתח לאותו רובד שבתוך עצמו. ב. בתפילה. להיות יותר מפותח באופן פנימי, זה להתפלל בכנות עם תשומת לב למילים ועם מחשבה כללית על מי אתה ומה אתה ומה מקומך. להיות מודע למילות התפילה ולחבר אותם לאותם עניינים שמטרידים אותך- מידות לא טובות, התמודדויות בעולם- קשיים בחינוך, בפרנסה וכו'.

שלושה כלים לשלוש נפשות

התהליך הזה הוא בעצם תהליך תמידי של החיים, שאיננו יכולים לברוח ממנו. צריך לדעת שהביטוי העצמי שלנו תלוי באותו לימוד, כמו בכל דבר שדורש לימוד והשקעה. זו ההדרכה החסידית הכללית, וכפי שהרבי אמר- גברים ונשים שווים בלימוד חסידות. נשים חייבות ללמוד בדיוק כמו הגברים את העניינים שמוטלים עליהם, והלימוד על העולם הפנימי- אהבה, יראה, אמונה, השגחה פרטית, שייך גם להן. העולם הפנימי של נשים הוא אותו עולם פנימי של הגברים.

הכלי לנפש האלוקית- תפילה.

מעבר ללימוד, התפילה נותנת לאדם להתייחס לדברים מצד הנפש האלוקית, ולא רק מצד הנפש השכלית. לדוגמה: משהו פגע בך ואתה עכשיו כועס, אם אתה לא חושב או לא למדת- תגיב מהנפש הבהמית. אם למדת, ואתה חושב על הדברים, ומבין שהדבר החשוב ביותר הוא להגיב ממקום ריאלי, דהיינו שאתה צריך להבין מה קרה לשני, אולי פעל בגלל המצוקה שלו וכו'. מחשבות אלו הן מחשבות של שכל והתבוננות, וכך הדברים מקבלים פרופורציה נכונה.

יש אופן יותר עמוק- לאחר שהגעת למחשבה בשכל שאתה צריך להגיב אחרת, אתה מתפלל. בתפילה אתה פונה לקב"ה: אתה עשית לי את (שהשני פגע בי) וזה בהשגחה פרטית. לכן, ראשית כל אני יודע כי כל מה שאתה עושה זה לטובה, ומעבר לזה, אני אומר תודה על כך, ומבקש לדעת מה אתה מלמד אותי בזה. התפילה מכניסה אותך למימד פנימי עמוק יותר בהתייחסות אל הדבר.

דוגמה נוספת: כאשר יש קושי עם חינוך ילד, אתה יכול להגיב מתוך הנפש הבהמית ולהיות פגוע ממנו, אך אתה יכול להגיב מתוך הנפש השכלית- אני המחנך, ההורה שלו ותפקידי לדאוג ולעזור לו. אך העיקר הוא להגיב (לאחר התגובה של הנפש השכלית) מתוך הנפש האלוקית, כלומר שאתה מתפלל לקב"ה: אתה הפקדת בידי את הנשמה הזו, תפקידי לעשות לה את הכי טוב, תעזור לי לעזור לה.

המחשבות האלה בתפילה מכניסות אותך להכרה שכל שההתעסקות שלך עם הילד היא בעצם שליחות אלוקית. לא מדובר כאן רק אם אפעל נכון או לא נכון, אלא מדובר כבר במחויבות כלפי הקב"ה, וזה מרים את התגובות שלך באותו עניין למקום של נפש אלקית. לכן הכלי לנפש האלוקית הוא תפילה.

תפילה היא הכלי שמחבר אותנו הכי עמוק אל עצמינו כיוון שהיא מחברת אותנו לנפש האלוקית, אל התודעה כלפי הקב"ה. במושג תפילה הבעיה העיקרית שלנו היא ההרגל. אנו רגילים להתפלל, ואז המילים נאמרות, יוצאות, אך לא ממש מורגשות. כאשר אדם לומד להגיד לפחות קטעים מסוימים בתפילה מצד תוכנם ולא רק כמו שהם נאמרים, זה מכניס אותו לתודעה הרבה יותר עמוקה ושלימה.

דוגמה פשוטה: יש פסוק "אשר העם שככה לו אשר העם שה' אלוקיו" שאומרים שלוש פעמים ביום בשחרית ובמנחה, ועל ה"אומרו שלוש פעמים ביום" אמרו חכמים בגמרא שהוא בן העולם הבא.

אם נשים רגע תשומת לב למשפט הזה: "אשר העם שככה לו"- אשרַי שאני ככה, שה' בחר בי, שאני שייך לעם היהודי. יש לי נפש אלוקית, יש לי תפקיד, ה' אוהב אותי. אם תחשוב מעט על הכתוב בחסידות על הפסוק הזה ,זה כבר ייתן לך תחושה אחרת כלפי עצמך וכלפי העולם.

אם יש לך בעיה רפואית אתה מכוון בתפילה ב 'רופא חולים', וכשיש לך בעיה בפרנסה אתה מכוון ב 'ברך עלינו'.בכלל כאשר אתה אומר "שמע ישראל" ואתה חושב מעט על משמעות מילים אלו- שה' נמצא בכל מקום, ומנהיג את הכל והכל בשליטתו, אמירת המילים מתוך מחשבה על תוכנם נותנת לך גישה אחרת לעצמך.

ניתן לראות זאת גם במשפט שאיתו אנו מתחילים את היום: "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". כאשר אתה אומר את המשפט הזה מתוך כוונה אמיתית כלפי ה' ומתוך תשומת לב, הוא צריך לתת לך את התחושה הטובה ביותר- הנשמה שלי טהורה, הקב"ה נתן בי מימד שלם וטהור. אנו כמובן לא יכולים להגיד את המילים מתוך כוונה, אם לא נתבונן בהם וניתן לכך תשומת לב בכך שנאמר אותם לאט. למעשה, בתוך התוכן של מילות התפילה טמונה כל התודעה האמיתית שלנו על עצמינו ועל העולם שסביבנו, ואמירת המילים כפשוטן עם כוונה, מרימה אותנו להסתכלות יותר שלימה ואמיתית על עצמינו ועל העולם. כל תוכני ההתבוננות נמצאים כבר בתוך תוכן התפילה.

שייכות האשה לתפילה

גם האישה חייבת בתפילה, כלשון חכמינו בגמרא- כי גם היא זקוקה לרחמים. ממילא כל מה שנאמר שייך לאישה כמו לאיש, ואפילו יותר ממנו, כי התפילה במהות הפנימית היא הסוד של המקבל שנימצא בנו שפונה כלפי מעלה שזהו ענינה של האישה –מקבל.

דוד המלך שלימד אותנו באמת להתפלל והסידור כולו מבוסס על לשונו, הוא מספירת המלכות ואישההיא ספירת המלכות. כל סוד התפילה הוא בעצם עבודה שבלב, ומכוון שאישה שייכת יותר להרגשת הלב, ממילא היא שייכת יותר לעבודת הלב. נשים אף שייכות מאד לצורך של מודעות עצמית אמיתית, הצורך להתפתח פנימית נוגע להן יותר.

הכלי לנפש השכלית- לימוד מחשבה והתבוננות.

לא רק לימוד כרכישת אינפורמציה, אלא לימודומחשבה בדברים ללא הרף, ולא מספיק אם למד פעם וזה נשאר שקוע אי שם בתאי הזיכרון, אבל הוא לא עוסק בזה עכשיו, אלא צריך את העיסוק בדברים האלה כל הזמן.

עצות לראיית המציאות בנפש השכלית: דיבור וכתיבה

להיות מסוגלים לעמוד מול מאורע, לחשוב, להתבונן ולנתח אותו בתוך עצמנו, לא להיות מרוגשים ונשלטים על ידי הנפש הבהמית, ולראות את הצד השני- זוהי מסוגלות מאוד גבוהה. כיוון שזה לא פשוט כל כך, נפרט להלן שתי עצות שיכולות מאוד לעזור.

חלק מתהליך ההתבוננות נעשה גם דרך שיחות אמיתיות עם אדם שני, מה שנקרא 'משפיע'. ישנו פתגם חסידי בספר ה 'יום יום' שכאשר אדם מדבר ומתייעץ עם השני על ענייני עבודת ה' שלו וענייניו הפנימיים, זהו מצב של שתי נפשות אלוקיות נגד נפש בהמית אחת.

הדיבור עם השני עוזר לראות את הדברים בצורה יותר אובייקטיבית. אתה בא ממקום נגוע, מקום שמרוכז בעצמך, והשני עוזר לך לראות את הצד האחר. ניתן לראות שכאשר אתה מדבר עם אחר על שמישהו פגע בך, הוא לא כל כך מתרגש כמוך כיוון שהוא לא פגוע, ואז אתה מתחיל אף לכעוס עליו שהוא לא מבין אותך. אך אם תקשיב לו טוב, תראה שאינך רואה את המציאות כמו שהיא, אלא מתוך מקום של נפש בהמית שמרוכז בעצמו, והזולת נותן לך תמונה יותר ריאלית של המציאות. הדיבור עם השני מאוד מקל להתרומם לרובד של הנפש השכלית.

עצה נוספת היא אחת מהעצות הכתובות בחסידות (גם בספר 'היום יום') הנלמדת מהפתגם של הרבי ה 'צמח צדק': "וקָנה לך חבר" (במשנה- "עשה לך רב וקנה לך חבר")- הקְנה סוף שאיתו כותבים, הקולמוס, הוא החבר שלך.

אחד הכלים שמאוד עוזרים לראות את התמונה הנכונה של המציאות, הוא הכתיבה. כיוון שהכתיבה היא דרך של הבעה החוצה, אנו יכולים לבחון באמצעותה את הדברים, לברר ולנתח אותם, יותר מאשר חשיבה ועיסוק בתוך עצמנו בלבד. הקָנה יכול לשמש כעצה של חבר שדרכו האדם לומד להסתכל בצורה נכונה על המציאות. בצורה פרקטית פשוטה- כאשר אתה נמצא במצב מסוים, תכתוב- מה המעלות והחסרונות של זה, מה החששות שלך, מה אתה זוכר שכתוב בתורה על זה וכן'. עצם הכתיבה תכניס אותך למצב הרבה יותר שכלי, לראייהנכונה יותר של המציאות.

אי אפשר להסתפק בתפילה

נשאלת השאלה- כיוון שהתפילה קשורה עם הנפש האלוקית, הרי שהיא נעלית יותר מהלימוד וההתבוננות שהם קשורים לנפש השכלית, אם כן מדוע צריך כל כך ללמוד על העולם הפנימי- הנפשות וכוחותיהן, לכאורה מספיק רק להתעסק עם התפילה?

התשובה לכך: הנפש האלוקית לא יכולה להתגלות בצורה יציבה ומאוזנת בתוך התודעה שלנו, בלא הנפש השכלית. אם אדם יתחבר ישירות לנפש האלוקית, בלי שיבין זאת בהיגיון רוחני מסוים על ידי לימוד דרך השכל, זה יישאר מקיף, ולא יתיישב בתוכו. השיטות של 'רק תפילה' הן שיטות שבמהותן הן משאירות אותנו בהתרגשות מקיפה. כלומר- אתה מרגיש משהו, אך אתה לא נהיה כזה. על מנת שהנפש האלוקית תהיה מיושבת בתודעה שלך, שזה יהיה יותר אתה ותשתנה באופן פנימי, הדבר חייב לעבור דרך הנפש השכלית.

אמנם הלימוד בלבד לא יביא אותך למקום היותר עמוק של התודעה, אך מצד שני אי אפשר בלעדיו, שכן בעזרתו אתה מפנים את ההרגשה אלוקית לתוך התודעה. (זה עיקר חידוש חסידות חב"ד שבמהותה היא גם נפש אלוקית שזה התפילה, וגם לימוד שכלי שזה חב"ד- חכמה, בינה ודעת.)

הכלי של הנפש הבהמית – חוסר תשומת לב.

אל תחשוב, אל תתפלל, תן לדברים לזרום ואל תתעסק איתם, ושם הם יזרמו בדיוק כמו שהנפש הבהמית רוצה. כאשר הנפש הבהמית שולטת עלינו, אנו בגלות. על עצת פרעה נאמר: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר"- כל כוונתו הייתה שיהיו טרודים בהשגת התבן והקש ולא יחשבו דבר על גאולתם.

הנפש הבהמית מטרידה אותך שתהיה עסוק בטרדות היומיומיות, על מנת שלא תחשוב על הדברים האמיתיים, וממילא לא תגיע לשום התפתחות פנימית.

חובה לפנות זמן לעבודה עצמית

השלכת כל האמור היא שהאדם זקוק לזמן להתעסק עם הדברים האלה, להבין אותם ולחשוב עליהם, להתבונן ולהתפלל. אם לא יהיה לו את הזמן הזה והוא יהיה שקוע בדברים אחרים, הוא לא יוכל להתפתח, והוא יהיה כול כולו בתוך המציאות. ככל שיהיה לאדם יותר זמן לעבודה עם עצמו, כך הוא יוכל לפעול מתוך מקום יותר עמוק. וזה גם מה שכתוב בספר ה 'יום יום' שתחילת הירידה של האדם היא חוסר תפילה.

כאשר אדם לא לומד ולא מתפלל, משהו דועך בתוכו, הכל נהיה קר ויבש, הוא מאבד את החיות והנפש הבהמית מתגברת. האדם נהיה יותר מרוכז בעצמו, הכוחות הפנימיים דועכים וממילא הוא מגיב אחרת לגמרי. חלק מאותו תהליך של התפתחות פנימית מחייב זמן אמיתי של האדם להתבונן ולהתפלל. אדם זקוק לאותו זמן של חשבון נפש והתבוננות.

בתניא כתוב שזמנים אלה צריכים להיות פעם בשנה -בחודש אלול, ופעם בשבוע- בערב שבת. הרבי לימד אותנו על ימי הולדת שהם גם זמני חשיבה שבהם האדם חושב, מתבונן, מעלה את זיכרונות עצמו ומגיע למסקנות, וכהוראת הרבי הקודם (בספר השיחות כדלקמן) על האדם לחשוב כל יום 15 רגעים (דקות) אודות עצמו. אדם שרוצה באמת להתפתח צריך את הזמן הזה כל יום לפי ערכו, מספר דקות שבהם חושב, מנתח, ומסתכל על הדברים.

לאור זאת מקבל משמעות נוספת הפתגם שמובא בספר ה 'היום יום': שהרבי הרש"ב אמר שיש צורך בחצי שעה ביום של מחשבה על חינוך הילדים. הכוונה היא שכדי לחנך את הילדים, אתה צריך לבוא מתוך מקום חושב, לא מתוך מקום שחינוך פירושו- הוא עושה כך, אתה מגיב כך. כל העיסוק בזה, כל הפרטים הללו, הם תהליכים שקוראים להם התבוננות, דרכם האדם מתעצם באמת עם עצמו ומתעלה.

השקעה ותרגול – חובה יומית

כל העיסוק בהתבוננות הזו מקדם אותנו לפי ערך השקעתנו. אם את כל החיים אתה עובר באופן 'זורם', לא מגיב ולא חושב, כאשר באה עליך בעיה מאוד קשה שמעיקה לך, אתה הולך להתייעץ ומנסה לפעול, אך אינך מפותח מספיק מבחינת היכולת לפעול נכון, כי ה'אני' המרגיש הוא מדי חזק, ולכן יהיה לך יותר קשה ליישם את מה שאומרים לך. אך אם אתה משקיע בתהליך של מודעות והתפתחות פנימיתבאופן יומיומי במחשבה, במחשבה בתפילה ובלימוד קבוע, באופן כללי תפעל יותר טוב, וגם כשתתייצב מול מציאות בעייתית וקשה, יהיו לך הרבה יותר כוחות גם לדעת לפעול. כל זה תלוי בתרגול פנימי. אדם שלא מתרגל איך חושבים, הוא לא יודע איך חושבים.

מובא בחסידות שחסידים בעבר היו משקיעים זמן לעשות תרגילי מחשבה, להתרכז בנושא מסוים זמן ארוך ולחשוב עליו לעומק. המחשבה שאנו יכולים להצליח לפעול ולהתמודד נכון, בלי להשקיע בזה עבודה היא מחשבה מוטעית, וזה גם היפך החסידות. כל התהליכים האלה הם היסודות של העבודה החסידית, כי באמת כל עניינה של העיקרי של החסידות הוא לרומם את האדם למה שהוא באמת. זה נקרא גם 'לגאול' את האדם, להוציאו מגלותו, ואז ממילא כל פעולתו בעולם תהיה מתוך אותו מקום שלם ונעלה. יש בזה הרבה דרגות, אבל זה בעצם כל העבודה שלנו.

בספר ה'יום יום' מובא שמכל עניין הכי מופשט ורוחני, צריכים ללמוד הנהגה בעבודה הפנימית שלנו. גם דברים שלא נוגעים (בגלוי) לעולם הפנימי שלנו, צריכים לחשוב כיצד הם נוגעים לנו. לדוגמה: למדת על מעלת נשמות ישראל, לאחר מכן תחשוב מה זה אומר לך? שאתה קצת יותר שווה עכשיו בעיניך, קצת יותר אוהב את עצמך, כי אתה שייך לעם ישראל וזה מעלת הנשמות שלהם וכו'. לעיתים הלימוד נראה רחוק ומופשט, אך כל לימוד צריך להוביל לעולם הפנימי שלך. כך הוא מקדם אותך יותר, כי זה נהיה שייך אליך, אתה מזדהה עם הדברים ובסופו של דבר משתנה מהם.

לחשוב אודות עצמו 15 רגעים כל יום

ישנו סיפור מהרבי הקודם (ספר השיחות תש"ד) הממצה את הנאמר: חסיד אחד נכנס לכ"ק אדמו"ר המהר"ש נ"ע והתאונן שהוא בעל תחבולות. הרבי מסביר שהכוונה ב"בעל תחבולות" היא שכל דבר ועניין הוא לוקח בערמומיות, הוא אינו ישר וחושב במחשבות עקומות. העצה שנתן לו הרבי היא שיצום 600 תעניות. החסיד ששמע זאת תמה על כך מאוד – ממתי שומעים מרבי עצה על תעניות, ועוד במספר עצום שכזה? אמר לו הרבי: האם אתה חושב שתענית היא לא לאכול מנץ החמה ועד השקיעה?! תענית פירושה עבודה. כוונתי היא לא שתמנע מלאכול, אלא שתעשה עבודה עם עצמך- בלום פיך מלדבר ותחשוב כל יום 15 רגעים (דקות) אודות עצמך: מה אתה עושה? מה קורה איתך? מה המקום שלך?. לאחר שנתיים, הפך אותו חסיד למשהו אחר לגמרי.

כשהרבי הרש"ב סיפר זאת לריי"צ, אמר: אילו היית רואה אותו היית מתפעל מהשינוי שעבר, לא רק בכוחות הנפש, אלא ממהות למהות. (ההגדרה "ממהות למהות" בלשון שאנו מבינים היא בעצם המעבר מהמהות הגלויה של האדם – הנפש הבהמית, לכך שהמהות שלו תהיה נפש שכלית ועוד יותר מזה- נפש אלוקית.)

בהמשך אומר הריי"צ: ישנו ביטוי בגמרא- "זאת אומרת", שמכל דבר צריכים להסיק מה נלמד ממנו, ומסיפור זה אפשר להוציא מסקנה, שכל אחד צריך לחשוב אודות עצמו 15 רגעים כל יום. מסיפור זה אנו רואים את החשיבות של המחשבה, לא רק מחשבה תוכנית, אלא אפילו המחשבה הפשוטה על עצמך המאפשרת לך להתרומם ולהיפתח למקום פנימי יותר. לכן הרבי מסיים שזו גם הוראה לכולם. בחוויות עצמן יש שוני בין המקום שממנו אנו מגיבים. הרבה פעמים זה נובע מכך שיש דברים שעשינו איתם עבודה והתרגלנו אליהם, ולכן אנו יכולים לראות אותם בצורה יותר הגיונית ונכונה.

לעומת זאת יש מצבים שלא התכוננו אליהם, אנו נבהלים, ואז אנו מגיבים ממקום נמוך יותר.אולם אם נעשה עם זה עבודה, נוכל גם פה להגיע לתגובה הרבה יותר נכונה. יכול להיות שאדם פעם ראשונה שפגעו בו חושב שכבר עולמו חרב עליו. אחרי שעשה עבודה עם זה, אולי יפגעו בו אפילו פגיעה יותר קשה, אך בתחושות הוא יסתכל ממקום הרבה יותר שלם ובטוח.

'החטא של המודעות' – ישות, הגישה הנכונה -עשיית רצון ה'

כשעוסקים בנושא, יש לדעת את הסכנות הטמונות בו. בתהליך של המודעות, ייתכן וייראה שלכאורה עצם ההתעסקות והמחשבה על הדברים מקשה ומפריעה, וללא מחשבה זה היה קל ופשוט יותר. נכנה זאת 'החטא של המודעות'- הבעיה שיכולה להיות בזה שאתה מודע. תופעה זו יכולה לקרות, אך היא אינה צריכה לשלול מאיתנו את הצורך ללמוד ולהתפתח, ולהיות 'ראש גדול' (כי אם אתה 'ראש קטן' גם שם קיימות בעיות קשות עוד יותר).

צריכים לדעת לגשת נכון לכל התהליך של ללמוד ולהתפתח, כי אם לא ניגשים לזה נכון, תהליך זה יפיל אותנו עוד יותר. הטעות יכולה להיות בעצם התהליך של הלימוד, ההתבוננות והמחשבה על הדברים. יש מישהו שניגש למודעות מתוך הנפש הבהמית. היא השחקן הראשי שלו, והיא נקודת המוצא והסיום. בתחושותיו הוא דואג לעצמו וחלק מדאגתו לעצמו היא לפתח לעצמו את המודעות. התחושות האלה משאירות אותו מרוכז בעצמו, ואז הוא אפילו יותר מתנפח בגאוותו: אני עם מודעות והוא לא. בגלל שהוא ניגש לתהליך ממקום רדוד, זה עצמו גורם שזה יזיק, ותוך כדי התהליך יוצרו קשיים יותר גדולים.

את הסוד הזה שיש בעיה במודעות לימדו אותנו חז"ל שאמרו על לימוד התורה: "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות". זה נכון לכל לימוד, אך בענייני מודעות קל לראות את הבעיה הזו שהיא מאוד קרובה- שאדם ניגש לתהליך של התפתחות, ותוך כדי התהליך הוא מסתבך בתוך עצמו והבעיות מחריפות. הדבר נובע מכך שבתוך כך שהוא מודע, הוא נשאר מרוכז בעצמו, וזה נקרא: "לא זכה". מובא בכמה מקומות בחסידות שזכה הוא מלש' זיכוך. משמעות זיכוך- זכות, זך, הפוך מגסות שזה התרכזות בעצמך.

בעייתה של הנפש הבהמית שלנו, שהיא גסה ולא מרגישה שום דבר חוץ מעצמה. בחסידות הדבר נמשל לבהמה גסה שהולכת, ויכולה לדרוך על תינוק בלי להרגיש זאת, כיוון שהיא מרגישה רק את עצמה. אדם שהולך הוא רגיש, כיוון ששכלו נותן לו את הרגישות, לעומת הבהמה שאין לה שכל, ולכן אינה רואה. הגסות, ה "לא זכה", זה לגשת אל הדברים מתוך ישות בלבד, מתוך התמקדות בעצמך. הזיכוך, ה "זכה", זה לגשת אל הדברים מתוך מקום נכון, רגיש, שרואה את המציאות כמו שהיא.

כלומר, כל התהליך הפנימי של התבוננות צריך לבוא מתוך מקום שאתה רוצה להגשים את עצמך ולעשות את שליחותך בעולם בצורה נכונה, ולא מתוך מקום שאתה רוצה להיות מרוכז בעצמך. עצם הגישה להתבוננות, צריכה לבוא לפחות מהנפש השכלית אם לא מהנפש האלוקית. כאשר יהודי עושה מעשה, הוא עושה זאת כי זה רצון ה', מתוך אהבה ויראה (שזה הלשון החסידית למושג 'מודעות'), הוא עושה כי ה' ציווה ולא רק בגלל שהוא רוצה לפתח את עצמו. זו ההכנה שעוזרת שכל התהליך של המודעות לא יסבך אותך, אלא רק יקדם אותך, כי אתה ניגש ממקום נכון. כאשר אתה ניגש לתהליך רק בכדי להכיר יותר את עצמך, לבטא את תחושותיך- זה יזיק.

לעומת זאת, אם אתה ניגש לזה מתוך ידיעה אמיתית מה באמת מוטל עליך, רצון לעשות את מה שה' רוצה ממך יותר טוב, לפעול יותר נכון כלפי הבן זוג, הילד, החברים בעבודה, ידיעה זו תיתן לך גישה אחרת לכל ההתעסקות. אם אין לך את הידיעה הזאת, אתה בהחלט עלול ליפול לתוך מקום של חטא של מודעות שבעצם- אתה מרוכז בתוך עצמך.

את התופעה הזאת אפשר לראות במוחש. למשל כאשר אתה בא להיעזר במשהו (שזה אחד הכלים לפתח מודעות כנ"ל), לדבר עם חבר, משפיע. יש אחד שמדבר ותוך כדי שמדבר נהיה יותר ויותר כועס. לאחר שדיבר על זה הוא מרגיש כמה שהוא עוד יותר צודק, ואז הדיבור לא רק שלא עזר, אלא הזיק. הדיבור אצלו בא מתוך מקום שרק ביטא את המצוקה שלו, אך הוא לא רצה לשמוע או להקשיב באמת מה צריך להיות.

לאידך, אם אחד ניגש לאותו דיבור מתוך כוונה – אני הולך לספר מה אני מרגיש, אך אני בא מתוך מקום לנסות להקשיב למשהו יותר עמוק, יותר הגיוני שאני לא יכול לראות. עצם הנכונות הפנימית, אותה זָכּות, לנסות לקבל את הדברים שמעבר, תגרום לכך שתוך כדי שאתה מדבר תראה שעולים לך רעיונות יותר טובים, ואתה מתחיל לראות את הפתרון. זאת מכיוון שדברת מתוך מקום שרוצה לקבל משהו יותר עמוק. לסיכום, על מנת לא להסתבך בתהליך של ההתפתחות הפנימית יש צורך בידיעה שאנו עושים פה דבר שבעצם מוטל עלינו- שליחות כלפי ה'. כל ההתפתחות הזו היא מוטלת עלינו מאת ה'. כאשר ניגשים מתוך מקום כזה ומוכנים לקבל, הדיבור, שפיכת הלב והמחשבה, לא יעמיקו את הבעיה אלא בדיוק הפוך- יעזרו לנו לפתור אותה.