ליקוט ועריכה: מאיר ערד

העולם הזה מול העולמות הרוחניים

הנשמה האלקית אשר יסודתה בהררי קודש, עוברת שינוי מהותי, וניתן לומר אף טראומטי, כאשר היא עוזבת את העולם העליון הרוחני בו היא נמצאת, ויורדת לעולם הזה הגשמי והחומרי.

כ"ק אדמו"ר הצמח צדק מתאר (דרך מצוותיך, מצות פרו ורבו) את חילוק הערך העצום שבחווית הנשמה בעולם הזה הגשמי והחומרי לבין החוויה שעברה הנשמה בעולמות הרוחניים שנהנתה מזיו השכינה.

אילו חי האדם אלף שנים בשלוה השקט ובטח והיה מלך המלכים עד אשר לא יחסר לו דבר מהתענוגים הגשמיים, אינו בערך ולא כדאי מול רגע א' של תענוג אלוקי גם במדרגות הנמוכות ביותר בעולמות הרוחניים, בגן עדן התחתון, וכמאמר חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העולם הזה".

וכל זה אפילו בגן עדן התחתון, וכ"ש בגן עדן העליון, אשר אין ערוך בניהם כלל, ועד שבעליית הנשמה מג"ע התחתון לג"ע העליון, צריכה לטבול בנהר דינור (אשׂ) לשכוח את כל התענוגים שחוותה בג"ע התחתון כדי שלא יבלבלוה בג"ע העליון (כמו שבעלית הנשמה מעולם הזה לג"ע התחתון צריכה הנשמה לעבור נהר דינור לשכוח מה שראתה בעוה"ז כי זה מבלבל לעולם הרוחני כמחשבה זרה).

ועוד, ג"ע התחתון והעליון הם חלוקה כללית בלבד, אבל האמת שיש עוד מדרגות רבות זו למעלה מזו, אשר כל אחת היא גבוהה באין ערוך ממה שלמטה ממנה, וכמאמר חכמים: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה שנאמר ילכו מחיל אל חיל" שהכוונה לעליית העולמות להתענג בג"ע.

וכן מהצד השלילי:

ייסורי איוב שבעים שנה אינם שווים וכדאיים אפילו כנגד שעה אחת בגיהינום, ומשפט רשעים בגיהינום הוא י"ב חודש שזה כמעט 9000 שעות של ייסורים (שכל אחת מהם יותר מכל ייסורי איוב 70 שנה!!) ולמרות זאת, כדאיים כל ייסורי גיהינום העיקר כדי לזכות סוף סוף להגיע לתענוג האלוקי שבגן עדן התחתון.

מכאן אנו למדים כמה נעלה התענוג שבגן עדן התחתון, שמוטב לסבול כאלו ייסורים נוראים, והעיקר לבסוף להגיע לג"ע, שהרי בעוה"ז האדם לא מוכן לסבול אפילו ייסורים מועטים בשביל ליהנות מאיזה תענוג כאן בעולם, והסיבה, שבאמת אין ערוך כלל וכלל בין התענוג הגופני בעוה"ז לתענוג הרוחני האלוקי שבגן עדן התחתון, וכ"ש גן עדן העליון, כנ"ל.

השלבים שבירידת הנשמה בעולמות

ירידת הנשמה מהעולם הרוחני לעולם הגשמי אינה ירידה פיזית, כמובן, שהרי שהנשמה היא מציאות רוחנית, לא מוגבלת ושאינה תופסת מקום. ירידת הנשמה היא ירידה רוחנית וערכית, הנשמה יורדת לעולם, עולם מלשון העלם. וכדי שהנשמה – מציאות רוחנית -תוכל להתקיים בתוך העולם, ה' מכסה אותה בכיסויים ולבושים עד שאין מציאותה מורגשת.

שלבי השתלשלות הנשמה מלמעלה למטה מתוארים בתפילת "אלוקי נשמה" – "אלוקי נשמה שנתת בי, טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא"

"טהורה היא"- השלב שבו הנשמה נמצאת בעולם האצילות. עולם האצילות הוא עולם שכולו טוב. החוויה בעולם זה היא חוויה של ביטול מוחלט. אין שום מציאות של נבראים, רק ה' בעצמו מורגש שם. למרות זאת, ביחס לעצם הנשמה זה כבר נחשב להעלם (עולם מלשון העלם), וזאת משום שהאור האלוקי המתגלה בעולם האצילות הוא אור מוגבל, ולכן הנשמה שהיא בלתי מוגבלת, בירידתה לעולם זה היא כבר יורדת ממדרגתה. אף על פי כן, כיון שבעולם האצילות הנשמה מכוסה בכיסוי זך דק וטהור, נקראת הנשמה "טהורה היא".

"אתה בראתה"- לשון בריאה, השלב שבו יורדת הנשמה לעולם הבריאה. בעולם (=העלם) הבריאה יש כבר אפשרות להיווצרות נבראים (כמו מלאכים עליונים) משום שהאור בו מוגבל ומצומם יותר. החוויה המאפיינת עולם זה היא חווית השכל וההבנה. זאת אומרת, שהנבראים בעולם זה משיגים ומבינים את גדולת הבורא, אך זה עצמו שישנם הם וישנם אותו, זה מראה כבר על צמצום והסתר גדול. עולם הבריאה הוא עולם שרובו (ולא כולו) טוב.

"אתה יצרתה"- לשון יצירה, השלב שבו יורדת הנשמה לעולם היצירה. החוויה המאפיינת עולם זה היא חווית הרגש. זאת אומרת, שלנבראים בעולם זה אין את היכולת להבין ולהשיג את גדלות הבורא כבעולם הבריאה, והם רק נמשכים אליו רגשית (אהבה ויראה). בעולם היצירה הנשמה מוסתרת יותר מהעולמות הקודמים, אך עדיין ניכר אורה הטהור. זהו עולם שחציו טוב וחציו רע.

"אתה נפחתה"- זהו השלב שבו הנשמה יורדת לעולם העשיה (הרוחני), בעולם זה אין את היכולת (לא רק להבין את הבורא ית' אלא גם) להרגיש את אורו האין סופי. הנבראים בעולם זה מוכנים לעשות (גם ללא רגש והבנה) ולקיים את רצון ה'. זהו עולם שרובו רע ומיעוטו טוב. ומשם היא יורדת לעולם העשייה הגשמי, שזהו העולם הזה.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

התייחסות נוספת מעניינת לסוגיה זו (תהליך ירידת הנשמה), ובמיוחד, תיאור התהליך בירידת הנשמה דווקא לעולם הזה הגשמי והחומרי, אנו מוצאים במאמר של הרבי (י"ב תמוז ה'תשמ"ד), וכך מסביר הרבי:

מאחר שתורתנו הק' נקטה בלשון ירידה, והרי תורת אמת היא ובודאי שהלשון מדויקת, מזה מוכח שכאשר הנשמה מתלבשת בגוף היא באמת יורדת ממדרגתה.

יתרה מזו, כאשר מתארים את גודל ירידת הנשמה משתמשים בלשון: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". בלשון זו יש הדגשה כפולה, שהירידה היא לא סתם מאיגרא (גג, מקום גבוה) אלא מאיגרא רמא (גג גבוה ביותר) והמקום שהנשמה יורדת היא לא רק לבירא (בור שהוא עמוק לפחות עשרה טפחים מהארץ) אלא לבירא עמיקתא (היינו מקום תחתון שאין מקום תחתון ועמוק ממנו)

ובפרטיות, ישנם כמה הבדלים מהותיים בין הנשמה בהיותה למעלה, בעולם הרוחני, לבין הנשמה שירדה לעולם הזה הגשמי.
כאשר הנשמה נמצאת למעלה, קודם ירידתה והתלבשותה בגוף היא עומדת תמיד באהבה ויראה בתכלית הדביקות והביטול. וכמו שכתוב: "חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו".

אומנם הנשמה תמיד נחשבת לנברא, כלומר לבעלת מציאות מסוימת, אך בהיותה למעלה בג' העולמות הרוחניים – בריאה יצירה עשייה – הרי מציאותה שם היא באופן של עמידה וביטול לגמרי. כלומר, בהיות הנשמה למעלה, בעולמות עליונים הרי למרות שנבראה כנשמה על ידי הבורא, היא בטלה לגמרי למי שבראה.

לעומת זאת בתהליך ירידתה למטה היא עוברת כמה שלבים של ריחוק ממקורה האלוקי, ומהקל אל הכבד:

א. היא מגיעה לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, עולם העשייה הגשמי שלמטה אפילו מעולם העשייה הרוחני.
ב. היא מתלבשת בגוף חומרי וגשמי שהוא דומה בחומריותו לגופי אומות העולם!
ג. מיד כאשר הנשמה יורדת, המלאך בא וסוטרו על פיו ומשכיח ממנו את כל התורה שלמד לפני זה.
ד. הגוף נעשה חלק ממציאות הנשמה, והנשמה צריכה את הגוף בכל עניין ועניין.
ה. בגלוי רואים באדם רק את הגוף ולא את הנשמה.
ו. תחילת כניסת הנפש הקדושה בישראל חלק אלוקה ממעל ממש, היצר הטוב, הוא רק ביום השמיני, כשמל את בשר עורלתו, ושלימות כניסתה היא בגיל הבר מצווה או הבת מצווה, כלומר שהיצר הרע קודם בנוכחותו ליצר הטוב, וכמאמר רז"ל: "יצה"ר אקדמי' טעניתי'".

למה עשה ה' ככה?

מכל האמור לעיל, מובן כמה גדולים הבלבולים בעבודת ה' לנשמה האלוקית שירדה לעולם זה הגשמי. ונשאלת השאלה, למה עשה ה' ככה??? למה ה' מוריד את הנשמה הקדושה והטהורה לעולם גשמי וחומרי זה?

ב"עולם" מקובל לומר, שע"י שהנשמה יורדת לעולם הזה ועובדת את ה' היא מקבלת שכר בגן עדן, אך אין הסבר זה מספק, משום שהנשמה עוד לפני ירידתה יושבת בגן עדן ונהנית מזיו השכינה. ואם כן, לא יתכן לומר שבשביל זה היא יורדת, כדי שלאחר ירידתה תוכל ליהנות מזיו השכינה, שהרי זה היה מצבה לפני הירידה ואינה צריכה לרדת בשביל זה.

וא"כ, חוזרת השאלה, למה ירדה הנשמה למטה?

את התשובה לכך, ראה בחלק השלישי: הנשמה – הסיבות ותכלית ירידתה.