ליקוט ועריכה: מאיר ערד
על פי ספר התניא פרק ב
חלק אלוקה ממעל ממש
האדמו"ר הזקן מגדיר בפרק ב' בתניא את מהותה של הנשמה האלוקית: "חלק אלקה ממעל ממש". הנשמה של כל יהודי היא חלק מה' ממש, מהדרגה הכי עליונה שיכולה להיות.
הגדרה זו דרושה הסבר, שהרי אחד מיסודות היהדות בכלל והחסידות בפרט, הוא, שכל הנבראים שבעולם חיים וקיימים ע"י כוח האלוקי השוכן בתוכם ומהוום כל רגע מחדש, וכמאמר בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומה המיוחד אצל היהודי דוקא שנשמתו היא חלק אלוקה?
וההסבר, שהכוח האלוקי המחיה את כל הנבראים, הינו כוח אלוקי מצומצם ונמוך, שמגיע רק מההארה שבאה לאחר הסתרים וצמצומים רבים, על מנת שיהיה מותאם לערך הנבראים. ואילו הנשמה האלוקית מגיעה מהמקום הכי עליון ועצמי, חלק מה' ממש, ללא שום הסתרים.
ומביא ע"ז כמה משלים שממחישים עניין זה:
משל הדיבור והנפיחה
כל הנבראים שבעולם נבראו ע"י הדיבור של הבורא, כנאמר: "בדבר ה'שמים נעשו וברוח פיו כל צבאיו", וכנאמר: "בעשרה מאמרות נברא העולם". ואילו על הנשמה האלוקית נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" ובמקום אחר: "ואתה נפחת בי" , הנשמה התהוותה ע"י נפיחת הבורא.
כמובן שלבורא אין גוף ואין דמות הגוף, וההשוואה של דיבור ונפיחה באה לבטא רעיון ומשל. בדיבור ההבל הוא חיצוני בלבד, ולכן יכול האדם לדבר הרבה מבלי להתעייף. לעומת זאת, ההבל היוצא ע"י הנפיחה הוא פנימי יותר, הבל שבשבילו צריך להתאמץ יותר, וכמאמר הזוהר "מאן דנפח מתוכיה נפח", הנפיחה מגיעה מהתוכיות והפנימיות של האדם.
כל הנבראים שבעולם נבראו ע"י דיבור, היינו שהחיות האלוקית שמהווה אותם הינה חיות חיצונית ונמוכה, ואילו נשמת האדם נבראה ע"י נפיחה, היינו שנמשכה מפנימיות החיות והשפע שמשפיע האין סוף ברוך הוא.
משל המחשבה
חכמינו משתמשים בתיאור נוסף כשמדברים על היוצרות הנשמות: "נשמות ישראל עלו במחשבה". המחשבה הינה פנימית לעומת הדיבור, שהרי בדיבור משתמש האדם כאשר ברצונו לגלות דבר לזולתו, ובמחשבה משתמש לצורך עצמו.
העולם נחשב כדבר זולת ונפרד מהבורא, ולכן לצורך בריאת העולם הקב"ה משתמש כביכול בכוח הדיבור, המבטא קשר לדבר שחוץ לאדם. ואילו נשמות ישראל הינם חלק מה' ממש, ולא דבר נפרד, ולכן לצורך התהוותם משמש ה' כביכול בכוח המחשבה המבטא את זה שהם חלק ממנו ממש.
בן ואב – קשר עצמי
משל נוסף אנו מוצאים לבטא את מעלת הנשמה. עם ישראל מכונים בניו של הקב"ה, כמו שכתוב: "בני בכורי ישראל", וכן במקום אחר: "בנים אתם לה' אלוקיכם". הבן מקבל מאביו את מהות השכל והחכמה שיש לו. בשונה מהקשר בין רב לתלמיד שהינו קשר חיצוני בלבד, הרי בן ואביו קשורים בעצם מהותם.
וכמו בן שנמשך ממוח אביו והוא בדומה לו ממש, כך נשמות ישראל נמשכו מהמחשבה והחכמה של הבורא, חלק אלוקה ממעל ממש.
ובלשון של הקבלה והחסידות, הנשמות נמשכו מה"חכמה עילאה" (החכמה העליונה), שהכוונה לחכמה העליונה של הבורא שבעולם האצילות, והבורא וחכמתו חד הם.
ההבדלים בנשמות
כיון שכל הנשמות נחצבו מאותו מקור, מהחכמה האלוקית של הבורא המואחדת איתו בתכלית, מתעוררת שאלה: כיצד נעשו הבדלים וחילוקים וסוגים שונים של נשמות, ובפרט שהשינויים בין הנשמות הם שינויים קוטביים מן הקצה אל הקצה?
הרי אי אפשר להשוות את מדרגת נשמות האבות ומשה רבינו ע"ה למדרגת הנשמות בדורנו, הנחשבים כ"עקביים" לעומת "ראש" ו"מוח", וכן בכל דור ודור ישנן נשמות של צדיקים, ראשי אלפי ישראל, שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ. וכן בנפשות הנמוכות והרגילות יש רבבות סוגים וחילוקים בין אחת לשנייה?
משל הבן
כדי להבין זאת האדמו"ר הזקן מביא משל מבן ואביו. למרות שלבן יש רמ"ח אברים, שרש כולם אחד הוא, טיפת מוח האב. האברים החשובים ביותר והאברים החשובים פחות ואפי' הציפורניים, לכולם אותו שרש.
ההבדלים הקוטביים בין האברים והתפתחות גופו של הבן קשורים בגורם אחר – השהיה בבטן האם. במשך תשעת החודשים בה שוהה הטיפה בבטן האם, מתפתחים ממנה האברים השונים. בתחילה מתגלים האברים החשובים והעדינים יותר, וככל שהאבר מגושם יותר, הוא זקוק לשהייה ממושכת יותר שתביא להתפתחותו וגילויו, ועד שלבסוף מתהווים אפילו ציפורניים.
למרות שאין להשוות בין האברים העדינים כמו הראש והמוח לציפורניים, הרי בכלזאת לא נותקה החיות שבציפורניים ממוח האב. אמנם אין ציפורני הבן קשורים ישירות עם מוח האב, אולם העובדה שציפורני הבן קשורים עם מוחו (הזהה למוח האב) ומקבלים ממנו את חיותו, מבטאת את התקשרותם למהותם ועצמותם הראשון.
הנמשל – נשמות ישראל
שרש כל הנשמות, הנמוכות והגבוהות, הוא ממקור אחד – החכמה עילאה, כדוגמת הטיפה שהיא השרש לכל האברים. התהוות הנשמות במדרגות השונות נובע מעניין צדדי – השתלשלות העולמות, בדומה להתגלות האברים בשהייה בבטן האם.
כאשר הנשמות יורדות לעולם הזה למלא את רצון הבורא, הרי הם עוברות "סדר השתלשלות" בעולמות הרוחניים, שבאופן כללי נחלקים לאצילות בריאה יצירה ועשייה, אמנם כל נשמה עוברת את כל העולמות האלו כדי להגיע לעולם הזה, אך כל נשמה עוברת תהליך זה בצורה אחרת, ומכאן נוצרו ההבדלים בניהם.
ניתן להשוות זאת לשני אנשים שיצאו למסע של טיול בעולם ועברו הרבה מדינות ומקומות. אחד התעכב בכל מקום, למד את מנהגי המקום, התערה בתושביו, והשני רק עבר בכל מקום מבלי להתעכב. למרות שבסך הכול שניהם היו באותם מקומות, הרי על כל אחד זה השפיע בצורה אחרת.
כך ישנם נשמות שמתעכבות בעיקר בעולם הבריאה ומצטיירות לפי החוויה האלוקית שבעולם זה (ובלשון החסידות "דרך התלבשות"), ואח"כ יורדות במהירות בעולמות הנמוכים יותר יצירה ועשייה ללא שיקבלו השפעה מהותית מהם (ובלשון החסידות "דרך מעבר"), וישנם שמתעכבות יותר בעולם היצירה וכן הלאה, ומכאן נוצרו ההבדלים בין הנשמות, למרות שכולם הגיעו משרש אחד.
כשם שבמשל הציפורניים, הרי הן עדיין יונקים וקשורים מוח שבראש, כך גם הנשמות הנמוכות של עמי הארץ ופחותי הערך, קשורים (לא רק מצד שרשם, אלא גם במהותם הגלויה) לחכמה העליונה של הבורא, ע"י התקשרותם לצדיקים, ראשי בני ישראל, שהם בבחינת ראש ומוח.
עצם הנשמה לא ניתן לבחירה
נשמת כל יהודי היא כאמור, חלק אלוקה ממעל ממש. למרות זאת, ישנם חילוקים ודרגות שונות של נשמות, הנקבע על פי הרצון והתכנון האלקי, בירידת הנשמה בסדר השתלשלות העולמות.
קביעה זו צריכה בירור, שהרי מהזוהר בכמה מקומות משמע שלקדושת חיי הורים השפעה על נפש הבנים, ובעיקר מה שמקדשים עצמם בשעת הזיווג.
מבאר האדמו"ר הזקן, כי קדושת ההורים לא קובעת את מדרגת עצם הנשמה, אלא את לבוש הנפש בלבד. בנוגע לנשמה עצמה, לפעמים נשמה גבוהה מאוד, באב להיות בנו של אדם נבזה ושפל שלא קידש עצמו כלל. אך מצבו של לבוש הנפש תלויה בהתנהגות ההורים. [לבוש הנפש הינו "הנפש השכלית", המהוה ממוצע בין הנפש האלוקית לבהמית, ואין כאן המקום להאריך בזה].
