על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד
על פי ספר התניא פרק ד'
תפקיד הלבושים הוא חשוב בנוכחות האדם. דרך הבגדים הוא מופיע ומתראה בעולם והם כלי הביטוי שלו כלפי חוץ. לאדם חשוב יש לבושים יקרים, ולאדם שפל לבושים פחותים, כל אחד מתלבש כראוי למעמדו. כך גם לנפש יש את הלבושים הרוחנים שלה, שהם כלי הביטוי שלה והדרך שבה היא מתגלה כלפי העולם החיצוני. יש את עצם הנפש, כוחות שכל ורגש, שהם הכוחות הפנימיים של הנפש ויש גם את לבושי הנפש שהם המחשבה, דיבור ומעשה.
כשאדם עושה מעשה אין זה המהות של הנפש, אלא זוהי פעולה חיצונית שביכולתו לעשותה וביכולתו שלא לעשותה, כלבוש שביכולתו ללבוש וביכולתו לפשוט. כמו כן כך הוא כוח הדיבור, הרי הוא יכול לדבר ויכול לשתוק. גם מחשבות האדם, שהם הלבוש הפנימי והמאוחד עם הנפש, אף על פי שאי אפשר להפסיק לחשוב, בכל זאת, גם המחשבה זה ביטוי חיצוני של הנפש. האדם יכול להחליף את מחשבתו ממחשבה זו לאחרת, כלבוש שניתן להחליפו.
למרות שהלבושים הינם כח חיצוני בלבד של הנפש, הם מבטאים את המהות הפנימית. כשם שבגשמיות האדם מתלבש לפי מהותו, כך ברוחניות הנפש מתבטאת במחשבה, דיבור ומעשה לפי מהותה הפנימית.
לבושי הנשמה האלקית
מהות הנפש האלקית היא היותה חלק אלוקה ממעל ממש, וכוחותיה הפנימיים הינם כוחות השכל והרגש שמבינים את גדולת ה', אוהבים אותו ויראים ממנו. כלי הביטוי של הנפש האלוקית (הלבושים) הם בפעולות שלה המבטאות את הקשר עם הבורא, לימוד התורה וקיום המצוות בכל שלשת הרבדים – מחשבה דיבור ומעשה. לדוגמא במצות הצדקה – ניתן לחשוב על המצווה, כמה ראוי לעשות חסד וכדומה, לדבר על זה, ולתת צדקה בפועל.
בפרטות, יש חלקים בנפש שיותר שייכים למחשבה ולדיבור ויש חלקים בנפש שיותר שייכים למעשה. כלי הביטוי העיקרי של השכל הוא המחשבה, כיון שמהות השכל הוא לתפוס את הדברים כמו שהם בתוך האדם, זה מתבטא במחשבה המיועדת לביטוי של האדם כלפי עצמו. כלי הביטוי העיקריים של המידות (הרגשות) הם הדיבור והמעשה. הרגש הוא הכוח שמניע את האדם לצאת החוצה, לדבר או לעשות מעשה. בנפש האלקית, ההבנה והשכל שבלימוד התורה מתבטאים בכוח המחשבה, האהבה והיראה – הרגשות האלוקיים – מתבטאים בקיום המצוות בפועל בדיבור ובמעשה.
מעשה עם רגש – קיום אמיתי
הרגש מתחלק לשנים, רגש של אהבה ורגש של יראה, שהם כללות המידות. רגש אהבה מתבטא בעשייה שמתבצעת בעולם, הרגש של היראה זה הכוח להתגבר ולא לעשות דברים שהם נגד רצון ה'.
ניתן לעשות מעשה ללא רגש, ניתן להתמלא רגש ללא עשייה, אך אין זאת מציאות מושלמת וסדר נכון. שלימות של התקרבות בנויה משני הדברים גם יחד, רגש פנימי (שהוא המניע של ההתקרבות), וביטוי מעשי. אם האדם מרגיש קרוב ואוהב הרי צריך לבטא את זה במעשה. כך רגש היראה מביאה להתרחקות מהמעשים האסורים. זה נכון ביחס שבין אדם לחבירו וגם ביחס שבין אדם למקום.
הלבושים יותר נעלים מהנפש
במחשבה ראשונה אפשר להסיק, שהיות והלבושים הם כלי חיצוני בלבד למהות הנפש, הרי הנפש נעלית מהם. הרבי מחדש כאן שגבהה וגדלה מעלתן של הלבושים לאין קץ ממעלת הנפש עצמה.
כדי להבין זאת, יש להקדים את מבנה הנפש באופן כללי:
הביטוי בכוחות הנפש השרש בעולם הרוחני
נפש כוחות העשייה עולם העשייה
רוח כוחות הרגש עולם היצירה
נשמה כוחות השכל עולם הבריאה
חיה כוח הרצון עולם האצילות
יחידה כוח התענוג הכתר של עולם האצילות
לנפש, כפי שמופיע בטבלה, חמשה חלקים, אמנם באופן כללי הם נחלקים לשני חלקים כללים: כוחות פנימיים (נפש רוח נשמה) וכוחות מקיפים (חיה יחידה). הכוחות הפנימיים, שהם כוחות השכל והרגש, הם המימד הגלוי של הנפש, הכוחות המקיפים, הם כוחות העל מודע של הנפש.
הרבי אומר, שהלבושים גדלה מעלתם לאין קץ על נפש רוח ונשמה. הדיוק בזה, שגדלה מעלתם על המימד הגלוי של הנשמה, כיון ששורש המחשבה דיבור ומעשה של הנפש האלקית, הוא בעצם הנשמה, בכוחות הנעלים, ששורשם בכתר שלמעלה מעשר הספירות.
ביאור העניין: שלושת הדרגות נפש רוח ונשמה, הם כנגד עולמות עשייה יצירה ובריאה. יש להם מכנה משותף, שהם מהות של נברא ולא של בורא. הנפש רוח ונשמה זה בעצם מציאות שמרגישה את עצמה לנפרדת. אף על פי שה"נפש" האלוקית נמשכת לעשות את רצון הבורא, ה"רוח" כל עניינה אהבה ויראה לבורא, "נשמה" היא שכל אלוקי שכל עניינו להשיג את הבורא, עדיין יש כאן שתי מהויות נפרדות, אי אפשר לומר על דרגת הנפש רוח נשמה שהן חלק אלוקה ממעל ממש.
לנשמה יש שורש בעולם האצילות שנקראת (בכללות) "חיה יחידה". שם, בעולם האצילות הנשמה לא מרגישה את עצמה כמציאות נפרדת אלא היא חלק ממחשבות הבורא. רק כשהיא יורדת בהשתלשלות העולמות על מנת להתלבש בגוף כדי להגשים את תכליתה, היא משתנית ונהיית למציאות נברא, כל נשמה לפי דרגתה.
כשהאדם מבין בשכלו את גדולת הבורא (נשמה) או מתמלא ברגש ואהבה לאלוקות (רוח) או ברצון לעשות את רצון הבורא (נפש), הרי הוא חושף רק את דרגת הנשמה כפי שנמצאת בעולמות הנבראים (בריאה יצירה ועשייה). רק ע"י קיום המצוות בפועל, אפשר להתחבר לחכמתו ולרצונו (תורה ומצוות) של הקב"ה כפי שהם בעולם האצילות, שם הוא ורצונו אחד והוא וחכמתו אחד, כך האדם חושף את שרש נשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל ממש.
כיון שקיום התורה והמצוות נעשה ע"י שלשת הלבושים מחשבה דיבור ומעשה, הרי הם נעלים לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמם, למרות שנראים כלבושים חיצוניים בלבד.
התורה והמצוות למטה כמו שלמעלה
נשאלת השאלה, כיצד נברא מוגבל (והרי גם הנשמה האלקית שירדה לעולם נעשית למציאות נברא) יכול להתחבר לחכמה האין סופית ולרצון האין סופי של הבורא שנמצא בתורה ובמצות? אם נאמר שהבורא צמצם את עצמו לפי ערך הנבראים, מה ההבדל אם כן, בין כל הנבראים, שהינם כוח מוגבל ומצומם מהבורא, לבין התורה והמצוות בירידתם למטה לפי ערך הנבראים?
הביאור, שישנן שתי דרגות וסוגים של צמצום: א. ע"י הצמצום נאבד העומק והפנימיות, כמו חכם גדול שרוצה ללמד חכמה לאדם שאינו ברמתו, הרי הוא מוותר על עומק החכמה ופנימיותה ומלמד רק חלק קטן וחיצוני מהחכמה. ב. צמצום שהוא ריכוז, שכל העומק והפנימיות מתרכז לתוך מקום מסוים מבלי לקצץ ולאבד מאומה. כמו רבי יהודה הנשיא שכתב את ששת סדרי המשנה באופן כזה שטמון שם כל העומק ואריכות הפלפול שהיה בימיהם בתמצות וזה עניינה של הגמרא לנתח את המשנה ולגלות משם את כל העומק שמופיע במשנה בתמצית.
על פי משל זה, יובן ההבדל בין הצמצום שבבריאת העולם לצמצום שבנתינת התורה לישראל, אמנם גם העולם נברא על פי חכמתו ית' שבעולם האצילות, אבל בכדי שיוצרו עולמות נפרדים ונבראים גשמיים, היה צמצום כזה שנשאר רק מעט והארה בלבד מהחכמה האין סופית של הבורא. לעומת זאת, בתורה הבורא ריכז וטמן את פנימיות חכמתו האין סופית כמו שהיא, אלא שזה באופן מרוכז ותמציתי כדי שגם הנשמה בהיותה פה למטה תוכל להשיג זאת.
לכן נמשלה התורה למים דווקא, כי כמו שמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך ולא מאבדים את מהותם אלא נשארים אותם מים בדיוק (בניגוד לאור למשל שככל שיורד ומתרחק ממקורו הרי הוא מתמעט) כך התורה ירדה למטה ונשארה באותה מהותה ועצמיותה כפי שהיתה למעלה, מאוחדת בתכלית בחכמתו ורצונו של הבורא האין סופיים.
תענוג בורא או תענוג נברא
חכמינו אומרים "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ומצד שני נאמר "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה", כיצד הדברים מסתדרים?
הביאור הוא, עולם הבא, הכוונה כאן לעולם הנשמות, כשהנשמה עוזבת את העולם הזה ואז היא זוכה לתענוג אלוקי ושכר לפי דרגתה ומאידך לצער רב ותחושת חרטה קשה אם לא עשתה את תפקידה. בעולם הרוחני שהוא עולם שאינו מוגבל בגבולות של חומר, הנשמה נהנית מהאור האלקי המאיר שם בגילוי ותענוג זה שווה יותר מכל חיי העולם הזה. ובזה יש מעלה גדולה בעולם הרוחני מול העולם הזה, ששם האור גלוי ומורגש, ואליו כאן הוא בהעלם.
אמנם, כיון שגם העולם הרוחני הוא מוגבל, הנשמה חווה את עצמה שם כנברא מוגבל ואינה יכולה להכיר את הבורא בגילוי האין סופי שלו. אבל כשיהודי עושה מצווה או לומד תורה, הרי בתוך המצווה והתורה נמצא האין סוף ממש. לא רק זיו והארה אלא העצמיות ממש.
אם כן, עיקר הקירבה האמיתית לקב"ה היא בעולם הזה, כי כאן נמצאים עם הקב"ה ממש בשונה מהעולם הרוחני ששם נמצא רק עם הזיו והאור בלבד.
כשהנברא הוא המרכז הרי מעלת הגילוי בעולם הרוחני היא העיקר בשבילו, כי אז הנברא מרגיש זאת. אך כשהאדם יודע שהבורא הוא המרכז הרי העיקר הוא בעולם הזה הגשמי שכאן ע"י קיום התורה והמצות יש תענוג לבורא בעצמו. כי דווקא כאן עיקר רצונו ובחירתו.
תחיית המתים הוא הזמן והמקום השלם שיש בו את שתי המעלות, עצמות האין סוף ממש, ולאידך זה יהיה בגלוי. לכן זמן התחייה הוא עיקר השכר. אמנם גם בעולם הזה, אנחנו תופסים את עצמות ה', אך זה נעשה ע"י לבושים שמסתירים אותו (הגילוי הוא רק בעולם הרוחני, גילוי של זיו והארה בלבד). בתחיית המתים גם הנשמה תתחבר עם העצמות האין סופית ללא הסתר "ולא יכנף עוד מורך"
