בביאור שאלה זו, באתרנו ישנם כמה וכמה מאמרים המבארים באריכות וביתר ביאור את נקודת הדברים, ומה כל מצב ושלב מבטא בנפש האדם, ומהם דרכי הטיפול הנכונים במצב הזה.
ולהלן אסקור נקודה זו בכללות – ולאריכות הדברים ניתן למצוא זאת באתר, או בספר "לך לך" (הוצאת דעת)
מצבי ההתפתחות השונים בתודעת האדם מכונים בחסידות בשמות: עיבור, יניקה וגדלות.
עיבור – כעובר במעי אימו, שכל מציאותו כלולה באימו, ואינו עומד בפני עצמו.
זהו המשל למצב רוחני בו הנפש האלוקית אינה מפותחת כלל ומעוברת בתוך הנפש הבהמית לגמרי. הביטוי הנפשי של מצב זה הוא התרכזות מוחלטת של האדם בעצמו, וחוסר יכולת – אבסולוטית כמעט – להסתכל על המציאות שסביבו, להבין אותה ולהתחשב בה. מצב זה הוא כנגד עולם העשייה.
מציאות של עובר במעי אימו הינה מציאות טבעית ומשמחת בתהליך הגדילה כשהיא קורת בזמנה הנכון. תודעה של עיבור אצל אדם מבוגר מהווה בעיה התפתחותית במובן הרוחני-הנפשי.
יניקה – כתינוק היונק, שניכר כבר כאישיות בפני עצמה אך עדיין זקוק לאימו ותלוי בה.
זהו המשל למצב רוחני בו הנפש האלוקית מורגשת אך השפעת הנפש הבהמית עדיין מאוד ניכרת. הביטוי הנפשי של מצב זה הוא יכולת האדם לראות גם את המציאות שסביבו, אלא שהסתכלות זו עצמה היא עדיין מתוך משקפי ה'אני' ולא כהסתכלות אובייקטיבית לגמרי. מצב זה הוא כנגד עולם היצירה.
גם כאן, מציאות של תינוק יונק היא הכי מתאימה, נכונה ומדוייקת לתינוק. אולם תודעה של יניקה אצל אדם בוגר מהווה תקיעות וחוסר התפתחות.
גדלות – כאדם שבגר וגדל ונעשה לאישיות עצמאית.
זהו המשל למצב רוחני בו הנפש האלוקית קיימת כבר בזכות עצמה ומבטאת את עצמה כראוי. הביטוי הנפשי של מצב זה הוא יכולת האדם לצאת ממציאות ה'אגו' והאנוכיות שלו ולהסתכל על המציאות בצורה נכונה ואמיתית.
בדרגת העיבור הטוב מעובר ומכוסה כמעט כליל בתוך המצב הבעייתי, וממילא החוייה הגלויה של האדם היא שלילית, בעייתית ולא מתוקנת (ולכן הטיפול במצב זה הוא בעיקר על ידי שימוש בכוחות חיצוניים של 'מקיף', וכפי שהתבאר לעיל באריכות). בשונה מכך המצב בדרגת היניקה הוא אופטימי יותר וניתן לראות בו את תחילתה של תודעה מתוקנת, ולפעמים אף החוויה המתוקנת שקולה כנגד החוויה הבעייתית הלא מתוקנת. [כפי שהתבאר לעיל, שחווית היניקה היא כנגד עולם היצירה עליו נאמר 'חציו טוב וחציו רע'].
במצב היניקה, האדם מתחיל לראות כבר מציאות נוספת, מלבד המקום הבעייתי והסגור בו הוא נמצא ןקיים פתח להביט ולבחון את המציאות בראייה אובייקטיבית יותר. ועל ידי הכוונה נכונה, כפי שיתבאר, ניתן להגביר אצל האדם את החלק האלוקי והמתוקן שבו, על המקום הבהמי הישותי.
ויש להמשיל זאת, למה שמובא בספרים על "ספר, סופר, וסיפור" שהם שלושה שלבים כללים בהסתכלות על המצבים בחיים.
מצב העיבור, הוא כאדם הקורא ספר ומתרשם ממנו, אך מסיק ממנו מסקנות אחרות ואף הפוכות מכוונת הסופר. יש לו בעיה קשה של הבנת הנקרא, הוא קורא א' ומגיע למסקנה שזה ב'. הוא מתייחס לדברים רק מתוך המשקפיים (המעוותות) של עצמו וכלל לא מנסה לראות את הדברים כמו שהם. לאדם כזה לא יעזרו הסברים, וכפי שהוסבר לעיל באריכות, שהוא צריך שיעמידו אותו על מקומו בתקיפות ויגידו לו בצורה ברורה: אתה פשוט לא מבין כלום.
במצב היניקה כבר יש התקדמות משמעותית, במצב זה הקורא מנסה לקרוא ולהבין את הסיפור כשלעצמו. אבל כיון שהוא עוד לא הגיע להתפתחות התודעתית השלימה, אין לו יכולת להבין את המסר בצורה השלימה שלו, אלא בצורה חלקית ומוגבלת. אלא שכיון שיש לו נכונות להתייחס לדברים בצורה אובייקטיבית, היחס אליו צריך להיות לא של סמכותיות ותקיפות, אלא להסביר לו בשפה שלו ומתוך שותפות והזדהות.
ברובד הגדלות יש מאמץ גדול להבין את הספר כמו שהוא לאמיתותו. לחקור, להתבונן ולהבין לא רק מה הוא מבין בספר, אלא מה הסופר התכוון בכתיבת הספר. וזה כבר מעבר לרובד אחר לגמרי, של יציאה מוחלטת מהאני והתרכזות רק בכוונה הפנימית והאמת של אותם דברים.
ושוב, להרחבת הדברים, ניתן לעיין באתר שלנו, ובספרים בהוצאת דעת, שהתבאר כל העניין בפרטיות.
