בנין המלכות

מושג זה, מוזכר פעמים רבות בספרות החסידית, ובמיוחד במאמרים העוסקים בר"ה. וכמו בכל דבר, כדי שנוכל להבין אותו כמו שצריך, צריכים אנו לרדת לשורשם של הדברים.

ובנידון דידן, כדי להבין כיצד בונים את המלכות, צריכים אנו להקדים בקצרה מהי בכלל ספירת המלכות, מידת המלכות, ומתוך זה נוכל להגיע גם להבנה, כיצד אנחנו בונים אותה בר"ה.

הקב"ה קבע את סדר הבריאה באופן כזה, שהעולמות חיים וקיימים באמצעות עשר ספירות קדושות, שעל ידן מחייה הקב"ה את העולם.

הספירות מתחילות בדרך כלל מספירת החכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, והספירה האחרונה במניין הספירות היא ספירת המלכות.

ספירת המלכות היא הספירה הכי אחרונה, שכל ענינה הוא להחיות ולהוות את העולמות, החיות של כל העולמות היא ממדת מלכותו יתברך.

מצד הקב"ה עצמו אין אפילו נתינת מקום למציאות עולמות, וכדי שיתהוו העולמות מאין ליש צריך להיות צמצום והעלם אור ושפע של אין סוף ברוך הוא, שלא יהי' גילוי אלא מצד מדת מלכותו ית', כמ"ש (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, שבכדי שיהי' מלך על העולם נתלבש הקב"ה בלבוש גיאות להיות מלך שמו נקרא, ואור שפע א"ס ב"ה נתעלם ונסתתר בלבוש זה.

ועיקר הקיום והחיות מגיעה מספירת המלכות, שהיא הספירה האחרונה. וכמו שמובא בקבלה "מלכות פה" היינו שהיא הפה והשער לכל עניני העולם.

וענין זה של "ה' מלך גאות לבש" הי' בפעם הראשונה ביום השישי למעשה בראשית, יום ברוא אדם הראשון, ועד"ז הוא בכל שנה ושנה ביום ראש השנה, כי החיות הכללי של השנה הקודמת הוא בבחי' הסתלקות בתחילת ליל ר"ה, וע"י עבודת בני ישראל בר"ה נעשה בנין המלכות מחדש.

וביאור העניין שהחיות הכללית מסתלקת, יש להקדים משל בכל העניין מאדם שיש לו מפעל גדול, בעל נכסים רבים, ובהגיע זמן מסויים הוא עורך חשבון על כל ההוצאות וההכנסות של המפעל, כמה יצא וכמה נכנס, והאם באמת המפעל מניב רווחים כמו שצריך.

יכול להיות מצב, שבעל המפעל החליט, לאחרי כל הבדיקה, שכבר לא שווה לו להחזיק את המפעל, והוא רק גורם לו הפסדים. ולכן הוא מחליט שבעוד חודש הוא סוגר את המפעל.

בחודש הזה, שהמפעל בפועל פתוח, אך אין לו שום רצון בו, זה נקרא שהסתלק החיות והרצון מאותו המפעל. ומה שהוא קיים בפועל זהו רק ענין טכני, שיכול לחלוף ולעבור, ועוד אמור בפועל לחלוף.

חודש זה, הוא משל לליל ר"ה, שאז מסתלקת החיות של הקב"ה מהעולם. ספירת המלכות, שכנ"ל, היא האחראית על החיות של העולמות, בגדריו ובלבושיו, מסתלקת. ומה שנשאר זה רק חיצוניות המלכות – היינו הפן המעשי והפועל היוצא מספירה זו.

התפקיד של עם ישראל בר"ה הוא "תמליכוני עליכם" לעורר באותו בעל מפעל כביכול את הרצון למפעל בצורה חוזרת, שישוב וירצה להפעילו.

בכל תפילות ראש השנה, מה שאנו פועלים ועושים, זה מבקשים ומעוררים רצון אל הקב"ה לחזור ולהחיות את העולמות מחדש.

ואכן, בכל שנה ושנה, מחייה הקב"ה את העולם בצורה חדשה, וממשיך אור ושפע לכל השנה הבאה. "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון", כי אז נמשך האור והשפע לכל השנה כולה.

לפעמים, שמתבוננים בדברים, יכולה לעלות מחשבה, שאם אני מצליח לפעול בעולם את המלכתו של הקב"ה, מלך רם ונשא, אולי יש איזה מקום להתנשאות מסויימת, או ח"ו לגאווה.

ועל זה מובא במאמרי החסידות, שאמנם ייתכן שבגלל שכוחם של ישראל הוא להמליך את הקב"ה, תתעורר עקב כך הרגשה שהיא היפך מההכנעה, ועל זה באה הוראה מהנשיאות של יהושע, משרת משה, שהשפיל עצמו. ומזה לומדים, שדוקא לאחרי שישראל מביאים לידי ענין זה, צריכה להתעורר אצלם התבטלות מוחלטת, ועי"כ מוסיפים בכתיבה וחתימה טובה.

הסיבה שההמלכה בפועל היא נעשית על ידי קול השופר, מבואר על זה בחסידות, שקול השופר הוא קול פשוט, הנובע מהבל הלב, ומבטא בעבודת ה' את הצעקה הפשוט של היהודי מפנימיות הלב, כנאמר "צעק לבם אל ה'" (איכה ב, יח) – הצעקה הפנימית של היהודי אל הקב"ה, ומשום כך הוא מעורר למעלה את הרצון הפנימי למלוכה, שהקב"ה יקבל הכתרתם של ישראל, ויהיה מלך ישראל, ועל ידי כך – מלך העלם, עד "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

עוד מובא, שבמה שפועלים את ענין "תמליכוני עליכם" – זה קשור עם ב' התנועות – שהם היסוד של קיום התורה והמצוות בכלל של העדר השינוי ועליה מחיל אל חיל – צריכים לעורר את העונג בענין המלוכה, ולאחר מכן את הרצון למלוכה.

ולכן נדרש מישראל עצמם שתי תנועות "אם כבנים אם כעבדים":
הבן קשור עם עצמות האב, והאב משתעשע ומתענג בו – ענין המנוחה, עבד הוא מקיים את רצון המלך – ענין השינוי.

ויהי רצון, שכמו בכל שנה, הנה גם בשנה זו, נפעל המשכת חיות חדשה לעולם, ובעיקר, עוד קודם ראש השנה, נמשיך את גילוי משיח צדקנו כאן למטה, לתוך המציאות של העולם.