Ask The Rabbi

"וממנה יושע" – כיצד יש להתייחס למצב הנוכחי?

ב"ה   "וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"   כיצד עלינו להתייחס למצב הנוכחי? מה הרגש הנכון שצריך להיות בזמן מלחמה? האם ניתן להיות בטוחים בניצחון למרות הטעויות? מתוך שיעור שנמסר בנושא על ידי הרב יצחק ערד   הצרה גדולה הבלתי נתפסת שארעה בשמחת תורה, היא באופן של "לאו כל מוחא סביל דא". ישנם שהמציאות הנוראה הזו מעלה אצלם […]

"וממנה יושע" – כיצד יש להתייחס למצב הנוכחי?

ב"ה

 

"וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"

 

כיצד עלינו להתייחס למצב הנוכחי? מה הרגש הנכון שצריך להיות בזמן מלחמה? האם ניתן להיות בטוחים בניצחון למרות הטעויות?

מתוך שיעור שנמסר בנושא על ידי הרב יצחק ערד

 

הצרה גדולה הבלתי נתפסת שארעה בשמחת תורה, היא באופן של "לאו כל מוחא סביל דא".

ישנם שהמציאות הנוראה הזו מעלה אצלם שאלות קשות, ויש שהיא גם מעוררת בהם תחושות לא נעימות ופחדים.

עלינו לזכור כי תמיד, ובזמן הזה אפילו יותר מתמיד, עלינו להתחזק במחשבות הנכונות והאמיתיות, אותן המחשבות שהתורה מצווה אותנו לחשוב והן המחשבות שתמלאנה את תודעתנו.

ראשית יש להדגיש: אסור להישאר אדישים לכאב וצרה גדולים כל כך. בזמן הזה עם ישראל כולו מאוחד. גם מי שבאופן אישי לא נמצא בחזית, צריך להתאחד עם כלל ישראל מתוך ידיעה שעַם ישראל הוא גוף אחד. כשם שבקיום מצווה על היהודי להתכוון לקיימהּ "לשם ייחוד קוב"ה ושכנתיהּ, בשם כל ישראל", כך בזמן צרה ומצוקה, כולם – כל ישראל – שותפים.

זה הזמן להתעלות מעל העניינים האישיים והפרטיים, להרגיש את המציאות הכוללת, את המצוקה של כלל ישראל, שהרי כולנו נמצאים יחד "באותה סירה".

אך אחר הדגשה זו יש להסתכל קדימה, וכלשון הפסוק "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב" אבל "וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"– מהמצוקה ומהצרה נגיע בעזרת ה' לישועה וגילוי של אור גדול ואמיתי לפרט וגם לעם ישראל כולו.

"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ־הּ" – כאשר יהודי זועק לה' בצורה נכונה, הוא יגיע אל התכלית האמיתית של הצרה והמצר, שהיא המרחב והישועה: "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ".

 

הרגש הנכון בזמן מלחמה

יש עת שלום ויש עת מלחמה. אנו במלחמה, וצריך ללמוד כיצד התורה מנחה אותנו להתנהג ולהרגיש בזמן מלחמה.

מההתמודדות הנכונה במלחמה כפשוטה, צריך ללמוד גם למלחמות הפרטיות והאישיות שלנו, כי כל יהודי הוא עולם קטן, ויש הקבלה והתאמה בין ההתמודדות הכללית של עם ישראל להתמודדות האישית של כל יחיד עם האויב שבתוכו: עם הפחדים, היצר הרע שבו וכדומה.

זה ברור, שאסור שהכאב הנורא והאיום (הטבעי והמוצדק) יביא אותנו לעצבות, ייאוש, פחד ומתח פנימי, דיכאון, פסימיות ותחושה של חידלון.

אלו רגשות שליליים תמיד, שיש להיפטר מהם בכל זמן, ובזמן מלחמה על אחת כמה וכמה.

רגשות אלו מפריעים להילחם ולהיאבק באויב באמת. אילו עם ישראל היה שרוי עכשיו בייאוש ובדיכאון, הוא לא היה מסוגל להתמודד עם האתגר העצום שלפניו.

למלחמה יוצאים בעוצמה, בתוקף ובעוז, וכפתגם החסידי: למלחמה יוצאים עם "מארש של ניצחון", והעיקר – מתוך ביטחון שלם בניצחון, ניצחון שיביא לגילוי טוב ה' בעולם.

אסור להיות עסוקים גם בחיפוש אשמים ובניתוח הסיבות או המחדלים שהביאו לפריצת המלחמה. אומנם צריך לעשות "תשובה", אבל לא זה הדגש באמצע המלחמה. כל עוד המלחמה ניטשת – יש לעסוק בדבר אחד ולהיות מרוכזים בו בלבד – ביעד לנצח.

 

מלחמה על יחוד ה'

ראוי להביא את דבריו המלאים של הרמב"ם בהלכות מלכים, על הגישה והרגש הנכון בזמן מלחמה, וללמוד מכך גם על המלחמות הפרטיות האישיות שלנו.

 

ואלו דבריו של הרמב"ם: "וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה, יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה, וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה".

בזמן מלחמה על היהודי להישען על ה' ולדעת שהמלחמה היא על אחדות ה'.

אחדות ה' היא היסוד של הכל. כשאור ה' מתגלה בעולם, אין מקום לשום קליפה ודבר שלילי. זו למעשה המציאות האמיתית – שהבורא מחדש את העולם בכל רגע בטובו.

ההפך מאחדות וקידוש ה' הוא חילול ה'. חילול – מלשון חלל פנוי, מצב של הסתרת פנים, גלות. אומנם ה' נמצא בכל מקום, אבל לפעמים הוא מסתיר פניו, ואז הקליפה והרוע מתגברים בעולם, כפי שהיה במאורעות האחרונים, שהתבטאו באכזריות בלתי נתפסת.

המלחמה היא על אחדות ה'. מטרתה להביא אל קיצו את המצב הנורא של חילול ה'.

כך גם כל יהודי בענייניו האישיים. יש לו התמודדויות מסוגים שונים. היהודי צריך לזכור שעליו לצאת למלחמה פנימית – להסיר את חילול ה' הפרטי שבתוכו, לגלות את ה' בחייו האישיים ולהביא את עצמו לגאולה פרטית.

המלחמה לא תמיד פשוטה, ולפעמים יש בה רגעי משבר קשים. אך כפי שבמלחמה הכללית – אסור להיכנס לייאוש ולדיכאון אלא לאזור עוז ולהילחם על ייחוד ה', כך גם במלחמה האישית: אם קרתה נפילה, אסור להתייאש אלא להתרומם ולבטוח בניצחון על היצר.

זו מהות המלחמה: להביא אל קיצו את המצב שבו נוצר חילול ה', ולהביא לגילוי טוב ה' בעולם, באופן של קידוש ה' וגאולה ליחידים ולכלל כולו.

 

להתמקד במטרה

וממשיך הרמב"ם שם: "וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד, וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו, אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה".

הרמב"ם מדריך שהיהודי היוצא להילחם צריך להיות ממוקד במטרתו ולא לתת לשום מחשבה מלבדה להטרידו. כל העיסוקים נדחים הצידה. העיסוק היחיד שבו יש להתמקד – תפקידו במלחמה.

צריך לזכור שכל "עֵת צָרָה לְיַעֲקֹב" – סיבתה אחת ומטרתה אחת: להגיע אל "וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" – להפוך את הצרה לצֹהר (כתורת הבעש"ט על הפסוק).

לשם כך עלינו לסדר את המחשבות בתוכנו. להזכיר שה' הוא טוב ומנהל את העולם. ומטרתנו היא להסיר את חילול ה' והסתרת פנים.

כוחם של הדברים יפה גם במלחמה האישית: בתוך היהודי פנימה עשוים להתעורר חששות: האם הוא ראוי לישועה פרטית? האם הוא מסוגל להתגבר על היצר? האם מה שהוא חווה אינו אלא "עונש"? וכדומה. קיום דיון כזה הוא טעות. בזמן מלחמה – צריך להיות ממוקדים ביעד, ואין לאפשר למחשבות הלא מועילות להיכנס ולהפריע להתקדמות אל הניצחון.

לחייל שנמצא בקרב אסור לחשוב אפילו על משפחתו. ובהקבלה לעולם הפנימי – על האדם לא להיות עסוק בענייניו האישיים ובהגנה על עצמו ועל עולמו האישי. עליו לרכז את כל מחשבותיו ומאמציו להשגת לשם מטרה אחת – קידוש ה', גילוי טוב ה' בעולם.

בזמן של שלום, כל אחד נמצא בחיק משפחתו "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", אבל בזמן של מלחמה, צריכים להתעלות מעל המקום האישי ולהתרכז ביעד הכללי.

 

להיזהר מחולשה ורחמנות על אכזרים

וממשיך הרמב"ם: וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה, וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ, ג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ; וְאִם לֹא נִצַּח וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ' (דברים כ, ח). וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: 'אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה; וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם' (ירמיהו מח, י).

במלחמה אסור לגלות חולשה פנימית. החולשה האישית מזיקה למלחמה ולא מאפשרת את הניצחון של כלל ישראל. יש לחדול ממריבות, ולהימנע מהעצמת קונפליקטים פנימיים וכדומה. יש להתחזק יחד להשגת המטרה המשותפת – לגלות את ה' בעולם.

הרמב"ם מצטט את הפסוק "אָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם". במלחמה אסור לרחם על אכזרים ולמנוע מהחרב להרוג את האויב. אותם אכזרים שמרחמים עליהם, ינצלו את העובדה שלא פגעו בהם ויפעילו את אכזריותם הנוראה כלפי עם ישראל שריחמו עליהם, בדיוק כפי שראינו שנהגו, בדרך הנוראה והשפלה ביותר במאורעות האחרונים.

וכך גם בחיים האישיים: אדם אפוף פחד לא יהיה מסוגל להתגבר ולנצח במאבקים הפנימיים שלו. הוא צריך לאזור עוז ולתקוף בכל כוחו את האויב האישי, הפנימי; אסור לו לרחם עליו או לוותר לו בשום אופן. אם מוותרים לו "בקטן", הוא צובר כוח ותעוזה, ומחזיר חלילה "בגדול".

 

הביטחון יביא את הניצחון

ומסיים הרמב"ם את דבריו: "וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד, וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבָד, מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֶזֶק וְלֹא תַגִּיעוֹ רָעָה, וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם, וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ… וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמואל א כה, כח–כט).

גישה נכונה למלחמה – חוסר פחד וחיזוק הביטחון – מביאה את הניצחון. למלחמה יוצאים במארש של ניצחון, מתוך ביטחון שלם בה'.

תודעת הניצחון בנפש איננה זחיחות וגאווה או היסמכות על "כוחי ועוצם ידי", אלא ביטחון אמיתי ושלם בה', שהוא המנהל האמיתי של העולם, ובכוחו האין־סופי הוא בוודאי יסייע לנו להתגבר על כל איום וצרה ולהיוושע.

הביטחון הוא ההתחזקות במחשבה שיהיה טוב, עד שמגיעים למנוחת הנפש, וכפי שהרבי מבאר את הפתגם "חשוב טוב ויהיה טוב" – כשיהודי מתאמץ לא לפחד ולסמוך על ה' לגמרי, עד שהוא רגוע ובטוח שהטוב האלוקי יתגלה במציאות, זה עצמו מביא את הישועה בטוב גלוי.

הגישה הפנימית אינה צריכה להיות ש"אנחנו ננצח כדי להחזיר את כבודנו" אלא שהקב"ה ינצח.

כך גם במלחמה הפנימית והאישית של כל יהודי, אשר מתבטאת בין היתר בזמן התפילה. וכלשון הזוהר "שעת צלותא שעת קרבא" – שעת התפילה היא שעת הקרב. התפילה האמיתית של היהודי צריכה להיות לא "לגרמייהו" – לצורך עצמו אלא למען עם ישראל, להתפלל על הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

 

חסד חינם

הרבי בשיחתו הידועה (בלקו"ש חלק לו) על הביטחון בה' והפתגם "חשוב טוב – יהיה טוב" מצטט מספר העיקרים:

"אמר הכתוב (תהלים לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו, כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בהשם" (וראה שם פמ"ז 'אילו הי' מקוה כראוי לא הי' החסד נמנע מצד הש"י')".

כלומר: גם אם האדם עשה טעויות קשות, שהביאו אותו למצב שהוא "אינו ראוי", הרי אם יהיה בביטחון שלם בה', הקב"ה ימשיך עליו את הישועה בחסד חינם.

אין דבר שקורה בעולם סתם. ברור שלמלחמה הזאת ולאירועים הקשים שפתחו אותה יש סיבות –בגשמיות וברוחניות. אבל עכשיו הדגש הוא לא לעסוק בטעויות או בסיבות. כעת הזמן אלא להתחזק בביטחון בישועת ה', והביטחון עצמו יביא את הישועה בחסד חינם.

הרבי מצטט שם עיקרון זה גם מכד הקמח (מהראשונים): "ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון אע"פ שהיתה הצרה ראוי' לבוא עליו".

כלומר: גם כשיש צרה, אפשר, בעזרת הביטחון, להתעלות מעליה.

וכן יהיה לנו, שנבטח בביטחון שלם בה', ונראה את ישועת ה' בטוב הנראה והנגלה ועד לגאולה האמיתית והשלמה כפשוטו ממש. "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב – וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *