ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 5

4 יסודות – תנועות שונות בנפש

ארבעת היסודות בעולם
לאחר שהגדיר לנו הרבי את מהותה של הנפש הבהמית, הנפש שחשה את עצמה ישות נפרדת מהאלוקות, ממשיך הרבי לפרט ולנתח את הביטויים השונים בהם מתגלה הנפש, ובלשונו הקדושה: "כעס וגאווה מיסוד האש .. תאות התענוגים מיסוד המים .. הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח, ועצלות ועצבות מיסוד העפר".
אנו מוצאים כאן חלוקה ברורה ומסודרת של המידות השונות הקיימות אצל האדם, כאשר כל מידה משוייכת ל'יסוד' נפשי אחר: יסוד האש, המים, הרוח או העפר, וחשוב לדעת אשר חלוקה זו אינה חלוקה טכנית גרידא, כי אם חלוקה מהותית ועצמית, ובהקדמה:
חוקרי ישראל הקדמונים (כמו הרמב"ם והאבן עזרא) קבעו והגדירו אשר כל דבר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. משמעות הדברים ברמה הפשוטה היא, שישנן ארבעה תכונות עיקריות המשולבות בכל דבר: חום וקור (אש ורוח), לחות ויובש (מים ועפר). היינו שאצל כל יצור נברא יש שילוב והתמזגות של ארבעת התכונות הללו, והן אלה שמרכיבות את מציאותו.
[מעניין לציין שגם לפי המדע המודרני נהוג לחלק את הרכבת החומר לארבעה מצבי צבירה: מוצק (עפר), נוזל (מים), גז (רוח) ופלזמה (אש)…]

ארבעת היסודות בנפש האדם
בתורת הסוד אנו מוצאים משמעות עמוקה יותר לארבעת התכונות הללו, והן משמשות כתבנית המרכיבה בחינות שונות, גם בעולמות הרוחניים ביותר. בפרק שלנו עושה הרבי שימוש בבחינות הללו כדי להגדיר את המבנה הפנימי של נפש האדם, ובהקדמה:
כאשר ננסה לנתח את נפשו של האדם, נוכל למצוא בה שלשה מצבים שונים. א) מצב של עליונות והתרוממות מעל הסביבה והעולם. ב) מצב של משיכה והתעסקות עם העולם החיצוני. וג) תקשורת ואינטרקציה עם הזולת והסביבה. שלשת ההגדרות הללו כוללות את כל המצבים השונים בהם מתייחס האדם אל העולם, אם באופן חיובי (של משיכה ותקשורת) או באופן שלילי (של עליונות והתרוממות).
כאשר נתבונן שוב בשלשת המצבים הללו נבחין כי הן מקבילים לשלשת היסודות הראשונים: 'אש' – המסמלת עלייה והתרוממות, 'מים' – המסמלים את תכונת הירידה והמשיכה כלפי מטה, ו'רוח' המסמלת תקשורת וחיבור 'רוחני' בין שתי נפשות.
אמנם, מעבר למצבים השונים בהם הנפש מתבטאת, ישנו גם פרט רביעי והוא: הנפש עצמה. עצם מציאות הנפש מבלי הביטויים השונים המתייחסים אל הסביבה. פרט זה יתואר בקבלה בכינוי "עפר" – המתאר את החומר והמציאות.

המידות הרעות של הנפש
לאחר שהגדרנו את ארבעת היסודות כפי שהן בנפש, נבין גם כיצד יסודות אלה הן השרשים לכל המידות הרעות שמזכיר הרבי בפרק.
בשיעור הקודם הוסבר בהרחבה, כי הנפש הבהמית היא נפש המנותקת בהרגשתה מהבורא וממציאות הקדושה, וכל עיסוקה והתעניינותה הוא לפתח את מציאותה הפרטית.
בהתבוננות נוספת נוכל להסיק, כי הנפש הזו חסרה תוכן ומשמעות אמיתיים (שהם רק תוכן ומשמעות אלוקיים המחוברים לבורא), ומכיוון שכך, היא טרודה כל העת למלאת את עצמה בתוכן ובמשמעות שייתנו לה את זהותה העצמית.
בהתאם לזה נבין כיצד מתבטאים אצלה ארבעת היסודות האמורים:

האש
יסוד האש, המסמל עליה והתרוממות, יתבטא בנפש זו במאמצים אין סופיים להרגיש נעלה וחשובה יותר מהזולת. הנפש הזו מוטרדת להרגיש גבוהה יותר מהזולת על מנת לחוש חשובה ומשמעותית. היא תחפש כל הזמן חסרונות שונים אצל הזולת על מנת לחוש גבוהה יותר ממנו, ובמקביל היא תתאמץ למצוא בעצמה מעלות שונות על מנת להתגאות בהן ולהרגיש חשובה.
כיון שלנפש זו אין רוממות אמיתית משל עצמה, הצורך להרגיש גבוהה וחשובה הינו צורך שמטריד אותה ללא הפסקה. היא תמיד מאויימת שמא היא תאבד את הכבוד והגאות שהיא יצרה לעצמה, או לחילופין שמא הזולת יתרומם מעליה והיא תאבד את החשיבות שלה.
מאותו מקום בנפש המוטרד להחזיק ולשמור על הרוממות שלה, הנפש הזו תיפגע מכל דבר שיאיים להשפיל אותה מכבודה, פגיעה ועלבון שיתבטאו בכעס ושנאה על אותו דבר שפגע בה והוריד אותה מהעליונות אותו היא התאמצה ליצור.
וזהו עומק דברי הרבי שהוזכרו מקודם "כעס וגאוה מיסוד האש", והוא מוסיף ומסביר את הדמיון בין המידות הללו ליסוד האש, שהאש "נגבה למעלה", וגם המידות הללו הינן בתכונה של הגבהה כלפי מעלה.
[חשוב להזכיר שבספרי החסידות מקשרים את הכעס ליסוד האש גם מצד הקשר הפשוט ביניהם, שכעס זו תכונה של להט ואש פנימית, אשר לעיתים רבות מתבטאת בהרס ורצון להזיק ולשרוף]

המים
היסוד הבא הוא יסוד המים. היסוד שמבטא משיכה והתעסקות עם העולם שסביב. בנפש זו, החסרה משמעות פנימית, מתבטא יסוד זה בחיפוש אחר תענוגות שונים בעולם, תענוגות שיגרמו לה הרגשה של מילוי וסיפוק.
מכיון שאת התענוגות הללו מחפשת נפש שחסרה זהות אמיתית, החיפוש הזה הופך עד מהרה להתמכרות. שכן, כאשר הנפש הזו מוצאת דבר שנותן לה הרגשה של סיפוק היא תחפש אותו שוב ושוב ללא הפסקה, שכן זהות עצמית משלה אין לה, ואילו דבר זה הוא שנותן לה את תחושת הסיפוק.
תנועת האדם הנעלה שמשפיל את עצמו להתמלאת מדברים חומריים, דומה למים הבאים מלמעלה ויורדים ונשפלים כלפי מטה.
קשר נוסף הקיים בין יסוד המים לחיפוש אחר תענוגות, הוא קשר פשוט יותר, והוא, שהמים מוגדרים בתורה כדבר המצמיח ומגדל דברי תענוג, וזהו פירוש דברי הרבי כאן "תאות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג"

הרוח
יסוד הרוח, המסמל את התקשורת בין האנשים יתנהל בנפש זו ללא כל תוכן פנימי, שכן אין לנפש הבהמית תוכן אמיתי ועצמי לחלוק עם חברותיה, ולכן שיחותיה תהיינה מליאות בהוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים, וזהו תוכן דברי הרבי "הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח".
[בפרטיות יותר: 'הוללות' וקלות הדעת הינה תולדה של יסוד המים – המחפש אחר התענוגות. ה'ליצנות' הינה תולדה של הגאוה מיסוד האש המחפשת להתלוצץ מהזולת (ובלשון הפסוק: "זד יהיר – לץ שמו"), ה'התפארות' הינה תולדה של יסוד הרוח הבהמי, המחפש למצוא חן בעיני זולתו, והכלל של כל אלה הוא 'דברים בטלים'].

העפר
כעת, כאשר אנו מכירים קצת יותר את הנפש הזו, החסרה כל תוכן אמיתי, נוכל גם להבין כיצד היא נראית כאשר היא מופשטת משלשת התנועות האמורות של התרוממות, משיכה אחרי תענוגות, ותקשורת חיצונית עם הזולת, כיצד היא נראית בעצמה, איך נראה יסוד ה'עפר' שלה.
ההגדרה שהרבי כותב כאן היא "ועצלות ועצבות מיסוד העפר". לאור כל האמור הדברים מובנים היטב. נפש זו, הינה נפש עצובה במהותה. נפש המרגישה ריקנות פנימית, ללא כל תוכן אמיתי. היא חשה חסרת ערך, ללא כבוד מספק מהסביבה וללא הערכה מתאימה לפי רצונה. זו התכונה הבסיסית של הנפש: 'עצבות'
באופן טבעי, העצבות שלה מביאה אותה לרוב גם לידי עצלות וחוסר מוטיביציה לעשות וליצור, היות והיא בין כה מרגישה חסרת משמעות…
מהצד השני, לא רק שהעצבות מביאה לידי עצלות, אלא גם להיפך: כאשר הנפש מתעצלת לממש את עצמה, היא מרגישה בעוצמה גבוהה יותר את הריקנות הפנימית שלה ואזי היא נופלת לעצבות תהומית. ולכן, העצה הכי טובה שלא ליפול לעצבות, היא להתנער מהעצלות וליצור דברים משמעותיים שימלאו את הנפש.
לאחר שסיימנו ללמוד את התכונות של הנפש הבהמית, ניתן למצוא כאן נקודה חזקה של עידוד. לעיתים רבות אנו מוצאים את עצמנו אחוזים במידה רעה כזו או אחרת: בכעס, תאוה, עצבות וכד', והאדם יכול להיבהל מהעובדה הזו: מה זה אומר עלי? שאני כה שפל, אדם כה נחות המלא במידות רעות? אומר לנו כאן הרבי: אל דאגה. המידות הללו, הן מידות שהבורא עצמו טבע בתוכנו, הן חלק מהנפש שהוא נתן לנו, ויתירה מזו: הן חלק מהכוונה העליונה שהבורא רצה שתהיה לאדם התמודדות פנימית, וכפי שהוזכר בשיעור הקודם.
*

[מאמר המוסגר: כפי שהוזכר, בחינות שונות באלוקות מורכבות מארבעת היסודות האמורים וגם הנפש האלוקית מורכבת מהם, אלא שאצלה הם חדורים בתוכן ומשמעות אלוקיים:
יסוד האש של האלוקית שואף להתעלות ולהתבטל לבורא, לבטל את ולשרוף את המגבלות שלה ולהתחבר לקדושה (בשונה מהבהמית המתאמצת לשרוף את זולתה…), יסוד המים שלה מתענג על האלוקות (ונמשך לדברים קדושים: עונג שבת וכד'), יסוד הרוח שלה חדור בתחושת הזדהות והתחברות אמיתית ופנימית עם כל אדם מישראל, והשיחות שלה מליאות בדברי תורה וקדושה. וגם יסוד העפר שלה, המציאות שלה כפי שהיא לעצמה, הינה מציאות של ביטול כה מוחלט עם הקדושה ('ונפשי כעפר') המביא אותה לשמחה ואושר פנימיים על שזכתה להיות דבוקה עם הבורא].

(על פי פרק א בתניא,
מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.
כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)