ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 18

קליפת נגה וקליפת חושך

תקציר והקדמה

את הפרק הקודם חתמנו עם ההגדרה החדה למושגים קדושה וקליפה, אשר דבר שמגלה את אחדותו המושלמת של הבורא ובטל אליה לחלוטין, הוא, ורק הוא, נחשב בצד הקדושה, ואילו שאר כל הדברים שבעולם, שאינם בטלים בשלימות לאחדותו הבלעדית של הבורא, אלא מבטאים צד מסויים של עצמאות ונפרדות, נחשבים כבר בצד הקליפה.

בפרק זה נתקדם צעד נוסף ונחלק את צד הקליפה לחלוקה פנימית נוספת: דברים שהקדושה יכולה להתגלות בהם, וכאלה שהקדושה אינה יכולה להתגלות בהם.

ובהקדמה:

כפי שנתבאר בפרק הקודם, עולמנו בנוי באופן מיוחד, כאשר מצד אחד נוכחות ה' ממלאת את כל כולו, ויחד עם זאת נוכחות מליאה זו מוסתרת לחלוטין, בדרך כלל.

"בדרך כלל" אמרנו, שכן כל העניינים הנקראים 'קדושה', כמו כל חפצי הקודש ומצוות התורה, יוצאים מכלל זה. על דברים אלה לא שורה הקליפה המאפילה על הקדושה, הם אינם מבטאים עצמאות וישות נפרדת, וממילא נוכחות ה' שורה ומאירה שם במלא העוצמה, ללא מחסומים, מה שאין כן בשאר כל ענייני העולם. (ראה הערה[1])

אמנם, חשוב לזכור, אשר גם שאר הדברים בעולם, המסתירים על נוכחות ה', חיים וקיימים אף הם אך ורק בכוחו של הבורא. שכן, נוכחות הבורא הממלאת כל חלקיק וכל פיסה של העולם, היא ורק היא זו שמחיה ומנהיגה את העולם ומקיימת אותו בכל רגע ורגע. ההבדל הוא רק בהתגלות והשראה, אשר דבר שאינו בטל אל הבורא, אינו כשיר ואינו מסוגל לזכות להשראת אלוקות ולהתגלותה, וממילא נוכחות ה' מוסתרת בו[2].

'קליפת נוגה'

וכאן נכנסת לה החלוקה הפנימית בתוך עולם הקליפות, המבדילה את ענייני העולם לשניים:

הסוג הראשון של הקליפה, כולל נבראים כאלה, אשר אע"פ שנוכחות ה' מוסתרת בהם באופן טבעי, מכל מקום יש ביכולתו של היהודי לגלות בהם את נוכחות הבורא, ולהסיר אגב זאת את ההסתרה הקליפתית שעוטפת אותם.

סוג זה מכונה "קליפת נוגה", שכן אף שמצד אחד זו "קליפה", מכל מקום זו קליפה כזו שאינה חוסמת לחלוטין את נוכחות הבורא, והיא פתוחה לאפשרות של התגלות אור – "נוגה".

בקבוצה זו נכללים כל ענייני העולם שהבורא התיר ליהודי להשתמש בהם: כל המאכלים הכשרים, הדיבורים המותרים, וכל שאר הפעולות, העיסוקים והמעשים שאין בהם תערובת של חטא ועוון.

דברים אלה ניתנו לרשותו של האדם. מותר ליהודי, והוא לרוב אף מצווה, להשתמש בהם, אלא שעליו להשתמש בהם באחריות ובזהירות, שכן היהודי החי בעולם, מלווה באחריות תמידית לגלות בו את נוכחות הבורא, ולהסיר את הקליפה המאפילה על נוכחות זו.

לפיכך, כאשר היהודי נפגש עם מאכלים, פעולות, שיחות וכו' המותרים לו, מוטלת עליו האחריות להשתמש בדברים האלה רק עבור תכלית אלוקית, תכלית שמתאימה לרצון הקל. זו המודעות שצריכה למלא אותו בשעה שהוא עסוק באותם דברים. באופן זה יגלה אכן היהודי את המציאות האלוקית, המכונה הניצוץ האלוקי, שקיימת בתוך הדברים הללו.

להעלות את הניצוץ מתוך הקליפה

אמנם, כאשר היהודי ישתמש בדברים הללו ללא תכלית אלוקית[3], יחטיא הוא את תפקידו באותו זמן, שכן הקליפה שעטפה את אותה פעולה תמשיך ללוות אותו (ובמאכלים שאכל – תמשיך אף לשכון בתוכו) ונוכחות ה' (ניצוץ הקדושה) תישאר אצלו מוסתרת, ובמידה מסויימת, אף באופן חשוך וכמעט בלתי הפיך מאשר לפני הפעולה, שכן כעת זהו כבר סוג של אל-חזור.

[זוהי גם הסיבה שקליפת נוגה מכונה "ממוצע" ואמצעי, המוביל את האדם לחטאים ולאיסורים. שכן, כאשר האדם חי את חייו ללא תכלית ומשמעות אלוקית, גם אם הדברים שהוא משתמש בהם הם דברים מותרים, הרי שעד מהרה עלול הוא ליפול ולהתדרדר לדברים חשוכים ואסורים, וזאת מפני שגם בדברים המותרים ישנה שכבה קליפתית העוטפת את נפשו של האדם (כאשר הוא משתמש בהם שלא 'לשם שמיים') וככל שקליפה זו מתעבה וגדלה, היא מוסיפה להסתיר עוד ועוד]

אלא שכאן מגיעה הנחמה הגדולה: מכיון שהדברים האמורים משוייכים בסופו של דבר לקליפה ש'פתוחה' לגילוי אור, אזי גם לאחר סיום המעשה, ביכולתו של היהודי לשוב אל ה' ולהתחרט על כך שהשתמש בדברים שלא לשם מטרה אלוקית. באופן זה מסיר הוא את האפילה הקליפתית שליוותה אותו, ונוכחות ה' בוקעת את הקליפה, ומאירה אצלו שוב, מחדש, במלוא העוצמה!…

'קליפת חושך'

השכבה הבאה בקליפה, היא קליפה נמוכה יותר, ואם את הקודמת כינינו 'קליפת נוגה', הרי שאת הרמה הבאה נוכל לכנות 'קליפת חושך'. כאן כבר מדובר על רמה נמוכה ביותר, בה נוכחותו האינסופית של הבורא מוסתרת לחלוטין מבלי יכולת להתגלות. בספרי הקליפה היא מכונה "שלשת הקליפות הטמאות[4]"

ברשימה זו נכללים כל הדברים שאותם אסור ליהודי לעשות, כמו מאכלי טריפה, דיבורים לא נאים, נישואין אסורים, וכל שאר מצוות הלא-תעשה המוזכרות בתורה. בדברים אלה, לא זו בלבד שנוכחות ה' מוסתרת לחלוטין, אלא שגם אין ביכולתו של היהודי לגלות אותה בהם.

'אסור' ו'מותר'

לאור כל האמור נוכל גם להבין היטב את המונחים בהם השתמשו חכמינו ז"ל בכדי להגדיר ולחלק את ענייני העולם – דברים 'מותרים' ודברים 'אסורים':

'מותר' הוא מלשון 'מתיר אסורים' או 'להתיר את הקשר', כלומר, משמעות של שחרור ופתיחה. הגדרה זו באה לתאר את כל העניינים בהם נוכחות ה' משוחררת, ועל היהודי רק לעשות את הפעולה שתשלים את השחרור בפועל. לעומת זאת בדברים ה'אסורים', מלשון 'אסיר', הנוכחות האלוקית כמו אסורה בכלא, מבלי יכולת להתגלות.

מעלתו של יהודי

דרך אגב, ההסבר האמור מאיר לנו בזרקור בהיר את מעלתו הנפלאה של היהודי, אשר דווקא עליו 'חשש הבורא' וציווה עליו להימנע מדברים בהם נוכחות ה' כלואה ומוסתרת, זאת בדומה לאדם בעל גוף עדין וזך, המצווים עליו לאכול ולהשתמש רק בדברים שלא יפגמו ויזיקו לבריאותו ושלימותו הייחודית.

לעומת זאת, שאר הנבראים בעולם, שהם עצמם אינם מגלים ואינם שייכים לקדושתו האינסופית של הבורא, רשאים להשתמש בדברים אשר נוכחות ה' מוסתרת בהם לחלוטין.

לבקוע את קליפת החושך

וכאן בוקעת לה שאלה מעומק נפשו של היהודי: מה יעשה האדם כאשר הוא כבר השתמש בדברים אסורים? האם נגזר עליו לחיות את שארית חייו עם שכבה קליפתית שלא תוסר ממנו לעולם? האם אין באפשרותו לבקוע את קליפת החושך? האם לא יוכל הוא לגלות אצלו שוב את נוכחות ה' בצורה מליאה?

על כך בעזרת ה' בפרק הבא

[1] מעניין לציין כי בתוך קבוצת הקדושה, מקוטלגים גם היהודים, כל היהודים, גם אלה שלא נראית עליהם התבטלות כלפי הבורא. וזאת, מכיון שהמהות העצמית והאמיתית של כל יהודי, היא הנשמה האלוקית  הבטלה לבורא לחלוטין, עד כדי מוכנות למסור את הנפש עבורו. (יחד עם זאת, קיימת בתוך היהודי גם נפש נוספת שמצד הקליפה, אך לא זוהי מהותו הפנימית והעצמית).

[2] וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בנוגע לבעל הגאווה, אשר עליו אומר הבורא "אין אני והוא יכולים לדור (יחד) בעולם".

[3] אין צורך לומר באם ישתמש בהם בתאוותנות, אלא אפילו אם ישתמש בהם בסתמיות, ללא הכנסת משמעות אלוקית.

[4] לא כאן הוא המקום לפרט מדוע יש 3 קליפות טמאות. אך בקצרה, אלו הם שלשת היסודות הכלליים: אש רוח ומים, המרומזים בנבואת יחזקאל: "רוח סערה, ענן גדול (המוריד מים), ואש מתלקחת"

(על פי פרקים ו-ז בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: הר' נחמיה גרייזמן)