שבת שלום

אנו נמצאים בימי ההכנה לי"ט בכסלו, ראש השנה לחסידות. זה

ספירת העומר – מידת היסוד הרב יצחק ערד מידת היסוד

שיעור של הרב יצחק ערד על משמעותו הפנימית של חודש

מידי יום שישי מתקיים במרכז דעת שיעור עם הרב יצחק

התורה מתירה לאכול בשר. היא גם מתירה לשתות חלב. מדוע צירוף של שניהם יחד – נהפך להיות דבר איסור? סקירה מרתקת על טעמי איסור בשר וחלב מהפשט ועד לפנימיות – בתורת החסידות

לרגל כ"ד טבת, יום ההסתלקות של אדמו"ר הזקן מייסד תנועת

שיעור קצר על פרק לב בתניא, לכבוד י"ט כסלו.

ספירת העומר – מידת היסוד הרב יצחק ערד מידת היסוד

ראיון עם הרב ערד, על מהות התשובה בחסידות. "כשאדם לא בורח מעצמו אלא מתחבר אל עצמו – כל מציאות חייו נראית אחרת. התענוג שלו והשמחה שלו הם אמיתיים. זה לא שאין קשיים, אבל מתוך שהוא פוגש את עצמו באמת, ופועל להגשים את עצמיותו – יש בו את היכולת להתחבר לעצמו, לזולתו, ומשכך לקיים זוגיות ומשפחתיות אמיתית מתוך נוכחות שלמה, להיות בגידול וחינוך הילדים, אדם יכול לקבל ולאהוב את עצמו ולקבל את אתגרי החיים בצורה אחרת לגמרי – כי הוא מתחבר לחלק האלוקי שבו, שהיא המציאות האמיתית שלו, ושם הכול שלם. כשהוא מאיר את הנקודה הזאת בחייו, הוא מכניס גאולה לחיים. 

המשך שער היחוד והאמונה בספר התניא, המשך פרק ז, עם

תניא שיעור 153, המשך הסידרה לדעת את עצמך עם הרב ערד. סיום פרק מט, על תכלית העבודה לפעול בעולם, ועל ההקדמה של ההעלאה.

המשך תניא פרק מח, שיעור 149, הסבר מעמיק בסוד הצמצום

לכבוד כ' חשון, יום הולדתו של הרבי הרש"ב, אנו שמחים להגיש, סיכום וביאור על ההפרש בין ימי החול והשבת, על פי הספירות, ומשמעותה בעבודת האדם, על פי פרק מ"ם ב'המשך תער"ב'.

הביאור הוא מתוך ספר חדש שייצא לאור בקרוב ע"י מרכז דעת ברחובות, על הקבלת כוחות הנפש לסדר השתלשלות העולמות והספירות, על פי סיכומים וביאורים ב'המשך תער"ב'.

פרק ג: ההפכים שבעולם האצילות   עד כה ביארנו את

אחד המקובלים המפורסמים של צפת, רבי משה קורדובירו, כותב בספרו משל מפתיע על הדמיון שבין הנפש הבהמית לבין הנפש האלוקית, ובלשונו: "ענין הקליפות .. הם .. כקוף בפני אדם"

המשל הזה נותן לנו הבנה חשובה מאד על הדמיון הכמעט מלא שבין שני הצדדים, אך יחד עם זאת על השוני המהותי מאד שקיים ביניהם.

מתוך כל 'סדר ההשתלשלות', הכולל בתוכו ריבוי עצום של עולמות, דרגות ופרטים, ההתמקדות היא בעיקר ב'עולם האצילות', המתואר כ'מודל' אלוקי מתוקן, ומשמש כ'ממוצע' בין ה'אין סוף' לבין הנבראים.

הפרטים שלמדנו במאזן הכוחות והיחס שבין הכוחות הנפשיים לבין אברי הגוף, מקבילים לחלוקה היסודית הקיימת בעולם האצילות בין ה'אורות' לבין ה'כלים'.

"מבשרי – אחזה א-לוה" – דרך ההתבוננות של האדם בנפשו ובדרך שהיא מתגלה ומתבטאת בו, יכול הוא ללמוד על אופן המשכת האור האלוקי לעולמות.

האדם הרי נברא בצלמו ובדמותו של ה', כנאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ולכן על ידי התבוננות בנפשנו אנו, נוכל לקבל מושג על אופן ההתגלות האלוקית.

"לעשות רצונך אלקי חפצתי, ותורתך בתוך מעיי", כך מתאר נעים זמירות ישראל את הדביקות והחיבור של היהודי בדרך התורה: הנני חפץ לעשות את רצונך, ה', ותורתך שמורה 'בתוך מעיי'…

הדימוי הזה, בין לימוד התורה לבין מאכל הנכנס אל תוך המעיים, מעורר תמיהה קלה אצל רבים מלומדי התהילים: הלא לימוד התורה מתרחש בפה ובמוח, ולא 'בתוך מעיי'?!

תיתכן השקפה שתביט על הלכות התורה (רק) בתור 'הוראות יצרן' של הבורא: הבורא יצר את העולם, ובכדי שהוא יוכל לפעול כראוי, נתן הוא לאדם הוראות הפעלה כיצד להשתמש כראוי במערכת.
האמונה היהודית, אמנם, רואה את הדברים להיפך לגמרי:

כעת, לאחר שאנו מבינים את מצב הנשמה בעולם, לעומת מצבם של המצוות, נוכל לתאר לעצמנו את החוויה שמרגישה הנשמה, כאשר היא 'מלבישה' את עצמה בבגדים של התורה והמצוות. בשעה זו, כאשר הישות הנפרדת והיבשה, חשה לפתע את האור האלוקי האין סופי שעוטף אותה, הבורא בעצמו שמקיף את הנשמה, קשה למצוא את המילים שתוכלנה לתאר את התחושה הנפלאה הזו, של בן אבוד שחוזר לאביו האהוב, ומתרפק בזרועותיו בחיבוק חם, רותח…

אמנם, למען האמת, הפעולה שמתרחשת כאן היא עמוקה עוד יותר:

אחת הנורמות המקובלות ביותר בעולם כולו, היא החשיבות והמחשבה התמידית סביב… הבגדים שהאדם לובש. זוהי נקודה שטבועה עמוק בעצמותנו והיא כה טבעית בשגרת החיים שלנו: לפני כל מפגש חברתי, מכל סוג שהוא, שהאדם אמור לקיים, עומדת המחשבה הבסיסית: מהו הבגד שאותו אלבש בהזדמנות הזו.

המידות אינן באות מעצמן! המידות נוצרות מההורים שלהן, הן אינן אלא תולדה שלהם. אם אתה מוצא בקרבך רגש מסויים, דע לך כי מאחוריו ניצבים ההורים שלו, המוחין, הם אלה שהביאו אותו לעולם…

כאשר האדם המשכיל ניגש להבין כלל שכלי מסויים חייב הוא לכל לראש לחוש את נקודת ההשכלה, את נקודת המהות והעומק, היסוד והשורש של הדבר אותו הוא משיג בשכלו ('כח החכמה'), שכן בלעדי הבנת היסוד והמהות, האדם המתבונן עלול לטעות בדרכו, ולנתח את ההשכלה בצורה שגויה ומוטעית.

בשלב זה יכולה להתעורר אצל אנשים רבים תרעומת קשה כלפי הוריהם: כאשר אדם ימצא באופיו תכונה שלילית של כעס מוגזם, עצבות קיצונית, או גסות קשה וכדומה הוא יפנה מיד אצבע מאשימה לעבר הוריו, באמרו: 'לכו לאומנים שעשאוני, הם אשמים בתוצרת הפגומה…'

איך מלמדים ומסבירים על ארבע העולמות? שיעור לדוגמא לכבוד חודש

כמו בכל שליחות, כך גם בשליחות זו, כל נשמה מקבלת תפקיד ייחודי המיועד רק לה. היא מקבלת חלק מסויים בעולם המופקד על אחריותה וזמן מסויים בו עליה למלאת את התפקיד. כמו כן מקבלת הנשמה משימות מיוחדות המוטלות דווקא עליה, ובהתאם לזה היא מקבלת תכונות וכשרונות ספציפיים על מנת להגשים את התפקיד שמיוחד לה, ומשמיים מסובבים ומובילים את האדם למקום ולתפקיד המוטל עליו.

כאשר התורה מתארת את תהליך בריאת אדם הראשון היא מספרת שאלוקים לקח עפר מהאדמה, יצר בו צורת אדם ובסוף "ויפח באפיו נשמת חיים". הסיפור הזה נקרא על ידי עם ישראל במשך אלפי שנים במתכונתו הפשוטה, עד שבאו המקובלים וגילו לנו עומק נפלא המרומז במילה "ויפח" המוזכרת כאן בנוגע לנשמת החיים, עומק שיגדיר לנו בצורה חדה את מהותו הייחודית של היהודי.

הנפש הבהמית מסמלת צד של פירוד, של ניתוק מהקדושה, של ישות אנוכית ואגואיזם. נפש שמתקשרת אסוצייטיבית למידות רעות של גאוה, כעס, עצלות ועוד. אך, למרבה הפלא, אומר לנו כאן הרבי, שאצל היהודי קיים גם פן חיובי מאד בנפש הזו..

כאשר ננסה לנתח את נפשו של האדם, נוכל למצוא בה שלשה מצבים שונים. א) מצב של עליונות והתרוממות מעל הסביבה והעולם. ב) מצב של משיכה והתעסקות עם העולם החיצוני. וג) תקשורת ואינטרקציה עם הזולת והסביבה. שלשת ההגדרות הללו כוללות את כל המצבים השונים בהם מתייחס האדם אל העולם, אם באופן חיובי (של משיכה ותקשורת) או באופן שלילי (של עליונות והתרוממות).

כל החסרונות של הנפש הבהמית, כל המידות הרעות שלה, נובעות מצד הרגשת העצמיות שלה המנותקת מהאלוקות, שכן כאשר האדם מרוכז כל הזמן בעצמו ובמציאותו הפרטית, הוא לעולם לא יוכל להתמסר בשלימות לזולת ולדרישות הבורא, שכן תמיד תטריד אותו הדאגה שמציאותו הפרטית תישאר במעמד גבוה ולא תיפגם חלילה, ולכן הוא לעולם לא יקדיש את עצמו עבור מטרה שתחייב אותו להקריב מעצמו.

היהודי נדרש הרי לעבוד את עבודתו בעולם מתוך שמחה ותענוג, ומתוך תחושה של שלימות וערך עצמי. כאשר האדם מרגיש את עצמו חסר ערך, זה מביא אותו אוטומטית לדכדוך וממילא עבודתו נעשית מתוך כבידות וללא חיות,
לפי זה מתעוררת תמיהה חמורה על ההוראה "היה בעיניך כרשע": הרי כאשר האדם יחזיק את עצמו כרשע, ברור שהדבר ישפיע על מצב רוחו ועל הרגשת הערך העצמי שלו.

אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה הנדירה של ספר כזה – ספר המרכז בתוכו התייחסות לכל הרזים, לכל הסודות, השייכים לכל הסוגים שבבני ישראל. ספר הדרכה לכל יהודי, יהיה אשר יהיה.
ובאמת, מקובל אצל חסידים כי המילה "תניא" מסמלת בהיפוך אותיות את המילה "איתן", שפירושו חוזק, תוקף ועצמיות. ופירוש הדבר הוא שעל ידי הלימוד בספר התניא מתגלה אצל האדם העצמיות הפנימית והתקיפה של נשמתו, וכך יצליח הוא לעבוד את בוראו בצורה הכי שלימה ונכונה, עד שנזכה לייעוד אותו מזכיר המחבר בסוף ההקדמה: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו .. כי מלאה הארץ דעה את ה'", בגאולה האמיתית והשלימה.

יש דרך חיים שבה מחפשים לפתור הכל, מהר ובקלות, ללא מאמץ מיוחד. מחפשים פתרונות קסם, ומנסים לפתור בעיות וסיבוכים על ידי הפעלת לחץ וכוחנות. נראה לנו לפעמים שאנחנו מתקדמים בדרך הזו, אך בטווח הרחוק יותר נשים לב שדרך זו אינה כה "קצרה" כפי שהיא נראית, אנחנו לא באמת מתקדמים בצורה יציבה. זו דרך שיש בה הרבה משברים ונפילות, מתחים ואיומים. סדרה חדשה של רעיונות יסודיים מספר התניא בדגש על עבודה בפועל – פרק ראשון

מפורסם הסיפור שסיפרו הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק, אודות יהודי שהתחנן אצל הרבי הצמח צדק לעורר רחמים על חולה מסוכן ח”ו, וענהו הצמח צדק חשוב טוב ויהי’ טוב.

המשך סדרת השיעורים "תניא – לדעת את עצמך", והפעם המשך פרק טז, על חשיבותה של ה"מחשבה הטובה" ופעולתה בנפש הבינוני ובעולמות העליונים.

בכל עבודה פנימית השמחה היא אחד הכלים החשובים ביותר. ישנו כלל חשוב מאוד: ככל שאתה יותר בשמחה אתה יותר עם עצמך, וככל שאתה פחות בשמחה, אתה פחות עם עצמך האמיתי.

יידוע ששלוש הרגלים פסח-שבועות-סוכות הם כנגד אברהם,יצחק ויעקב, שהם הספירות חסד, גבורה ותפארת,אבל אנו רוצים להסתכל בתמונה הכללית ולזהות את התכונות של הגילוים הנקראים "חגים", לפי עץ החיים של הספירות. מאמר מאת יעקב גוגנהיים.