ב"ה

אחת המצוות המוזכרות בפרשתנו (כי תצא) היא מצוות הנישואין ("כי יקח איש אשה"). התורה מדגישה את חשיבות השמחה בנישואין, וכדי להבטיחהּ היא מטילה על מי שנושא אישה חדשה הגבלות מיוחדות שתאפשרנה לו להיות פנוי לקיים את "ושִמח את אשתו אשר לקח…".

מכאן אנו למדים שחלק חשוב מעבודתם של האיש והאישה במערכת הנישואין הוא האצלת רוח של שמחה בביתם. עליהם להשתדל ליצור מצב שהשמחה שרויה במעונם, שהם מאירים פנים זה לזה ומנהלים את חייהם בנחת ובנעימות.

שמחה בראיית הטוב

שמחה איננה בהכרח תוצאה ישירה של מאורעות משמחים בחיי האדם, שהרי כידוע, לא כל מאורעות החיים אכן משמחים בגילוי.

השמחה האמיתית היא שמחה פנימית, הבאה מהשקפה נכונה על המציאות. אדם החווה קושי מסוים ומתמרמר, יגיע בסופו של דבר לעצבות מנמיכה. לעומת זאת אדם הרואה בקושי אתגר או ניסיון שעליו לעמוד בו, לא ייעצב אלא יעבור את התהליך, אומנם במאמץ אך בשלווה ובהכרה שהקשיים נועדו לקדמו ולרוממו. ראייה זו תאפשר לשמוח באמת ובסופו של דבר גם להתרומם.

מסיבה זו, אחד הדברים החשובים לשמחה בבית הוא ההבטה על החיים בעין טובה ולא בעין ביקורתית, והדברים אמורים ביחסים בין בני הזוג. וכפי שכותב הרבי באחד ממכתביו לאישה: "והשם יתברך יזכה אותך, שמעתה והלאה תביטי רק בעין טובה על בעלך ועל ילדייך שיחיו ועל כל הסביבה, שאז תראי בעצמך כמה ניתן להיות שמח…" (אג"ק כרך י"ב עמ' קנה)

שמחה מקרבת

השמחה מאפשרת קרבה בין בני אדם בכלל, ובפרט בין בני המשפחה. כשיש שמחה בלב גם האהבה מורגשת; כשיש עצבות הלב מכווץ ולא יכול להתקרב ולאהוב בגלוי.

האחריות לשמחה מוטלת שני בני הזוג במידה שווה. אך גם בזמנים שאחד מבני הזוג נמצא בקושי או במשבר, על רעהו להעניק לו תמיכה ולשדר כלפיו רגשות חיוביים של שמחה ואהבה. בכך הוא יסייע לו להתרומם מנפילתו, ולהיבנות מחדש.

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". אם האדם יביט אל המים, תשתקף לו דמותו בדיוק מְרַבּי: אם הוא יחייך, גם הדמות הנשקפת אליו במים 'תחזיר' לו חיוך. כך גם בקשרי אנוש ובפרט בבית: הזולת משקף לנו את תחושותינו שלנו. אם נשדר אהבה, תחזור אלינו אהבה, ואם לא – נקבל יחס צונן בהתאם.

גם בקשר שלנו עם הבורא קיימת ההנהגה של "כמים הפנים לפנים". אם האדם רוצה לחזות בהארת פני ה', והוא חפץ שהקב"ה ישפיע עליו טוב, עליו לתת צדקה או לנהוג במידה טובה אחרת, ואז הקב"ה יגמול לו בתמורה העולה לאין ערוך על המאמץ שלו. לעומת זאת, אם האדם יסתובב 'חמצמץ', בתחושות של עצבות וחיסרון, גם בעולם העליון 'יחמיצו' לו פנים.

מהנהגת העולמות על ידי הקב"ה אנו למדים כיצד לנווט את דרכנו ביחסי אנוש. אם אדם חפץ שבסביבתו תתגלה חוויה מסוימת, עליו לחוות אותה חוויה בעצמו. ככל שהאדם ינהג בשמחה ויקרין על סביבותיו את מידת השמחה והסברת הפנים, יוכל להביא את סובביו לאותה תחושה טובה ושמחה.

עיקרון זה נכון שבעתיים במערכת היחסים בין איש לאישה, שמתאפיינת בהשפעה הדדית חזקה. לכן אם הבעל שואף שאשתו תהיה בשמחה וטוב לבב, עליו לנהוג בעצמו בטוב ובשמחה (וכן להיפך). אם הוא משתוקק להיות אהוב, עליו להיות תחילה אוהב וסוף האהבה לבוא – "כמים הפנים לפנים".

השמחה מוציאה מהגלות

שמחה היא יסוד חשוב ביותר בעיסוק בכל תחום בחיים והיא הדרך הטובה והאידיאלית להגיע להגשמת השליחות הפנימית. האדם שישתדל להיות בשמחה, יוכל להתגבר על מכשולים והפרעות הנקרים בדרכו ביתר קלות. בעצם, כל התפתחות רוחנית אמיתית מחייבת שמחה. כנאמר "עִבדו את ה' בשמחה".

מהפסוקים "תחת אשר לא עבדת את ה' אלֹקיך בשמחה ובטוב לבב… ועבדת את אֹיְבֶיךָ" (אשר נקרא בשבוע הבא בפרשת כי תבוא) אנו למדים שאם האדם לא ישמח, חוסר השמחה יגרום לאויב – שבקרבו או שמחוצה לו – להכריע אותו.

גם בנוסח תפילת "ויתן לך" הנאמרת בצאת השבת לקראת הכניסה להתמודדות עם ימי החולין, נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון", מאחר שעל ידי השמחה משתחררים מכל המְצרים, בכוחה פורצים גבולות בלתי עבירים ויוצאים מן הגלות הפרטית והכללית.

"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה": אדם יכול לבצע דברים גדולים ונעלים ובו בזמן להיוותר בגלות פנימית חשוכה, אם הוא מבצע אותם מתוך עצבות או מרמור. כדי להיגאל ולצאת מן הגלות באמת – נדרשת שמחה.