אנו נמצאים בימי ההכנה לי"ט בכסלו, ראש השנה לחסידות. זה הזמן להתבונן ולשאול את עצמנו – מה מייחד אותנו כחסידים, מהי ההגדרה של 'חסיד', וכיצד הגדרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי בחיי היום־יום שלנו.
בפתגם של 'היום יום' שהרבי בחר לכותבו ליום הסגולה – י"ד בכסלו, מובא הסבר מעמיק לגבי הגדרת שם 'חסיד' ביחס לשמות ותארים אחרים, ויש בו גם הסבר בעניין השם 'תמים', שגם הוא שייך בוודאי אלינו.
וכך מתחיל הפתגם האמור:
באחת משיחותיו ביאר אאמו"ר [הרש"ב] ותוכן דבריו: יש צדיק, ישר, תמים, חסיד.
צדיק – על שם קיום מצוות עשה – ממשיך גילויים דסדר ההשתלשלות. ישר – ע"ש קיום [מצוות] לא תעשה – גילויים למעלה מסדר ההשתלשלות. תמים – הערנסקייט [=רצינות] – גילויים ד"טעם עצו ופריו שוים", התחברות סוכ"ע וממכ"ע.
ראשית נחדד את המעלה של השם 'תמים' על פי ההסבר הנ"ל.
השם 'צדיק' קשור למילים צדק, צודק ודומותיהן. ההתנהגות המאפיינת את הצדיק היא התנהגות המתחייבת על פי הצדק: הצדיק מקפיד לעשות את המוטל עליו. הקפדה זו באה לידי ביטוי בעיקר בקיום מצוות עשה: לימוד תורה, הנחת תפילין, נתינת צדקה וכדומה. האור האלוקי הנמשך על ידי הנהגה זו, הוא האור של 'סדר ההשתלשלות' שאותו מעשי היהודי מסוגלים להמשיך.
גם ה'ישר' מקפיד מאוד לקיים את רצון ה' בעולם, אבל ייחודו שהוא עולה בדרך ישרה ונזהר מדרך עקומה, היינו נשמר שלא ייכשל ויעבור חלילה על רצון ה', אפילו בדקויות, משום שכל עבירה נחשבת עיקום ועיוות, שהם הפך היושר. הישר נזהר עד מאוד מדברים שליליים – מעשיית מעשה שנאסר במצוות לא תעשה. בזהירות שהוא נוקט הוא מגלה את האור שלמעלה מההשתלשלות. כדי לגעת באור זה לא די בעשייה חיובית: חייבות להצטרף אליה זהירות והקפדה על הימנעות – מ'לא תעשה', ומהתרחקות מהשפעה שעשויה להיות לתפיסות מעוותת ועקומות עליו.
דרגתו של ה'תמים' גבוהה מדרגתם.
כדי להבין את החידוש הטמון בשם זה – הרבי מבאר שה'תמימות' היא בדוגמת המציאות ששררה בגן עדן קודם החטא, שהעץ והפרי היו שווים זה לזה בטעמם.
הפרי הטעים, שטעמו מתוק לחיך ואכילתו גורמת לאדם תענוג וסיפוק, מסמל את המעלות הגלויות של האדם; והעץ, שהוא כעין מקור הפרי (הפרי צומח עליו, ובלעדי העץ לא יהיו פירות) ומאז החטא ניטל ממנו הטעם שהיה בו, מסמל את המקור הנסתר ונעלם. המעלות האמיתיות, שהן המקור, חבויות, וזו הסיבה שפעמים רבות הן אינן ניכרות כלפי חוץ, ולא רק הסביבה אינה מבחינה בהן אלא אפילו האדם עצמו – לא תמיד מכיר בקיומן בתוכו.
תמים הוא מי שרואה את השלמות, הוא מבין שהצד הגלוי, החיצוני, איננו הכל, והוא מסוגל להבחין גם בצד הנסתר והפנימי שבו, היינו במעלות העצמיות שבתוכו ולהתחבר אליהן.
המעלות הגלויות הן הכישרונות הגלויים שהאדם מזהה שקיימים בו וההצלחות שהוא חווה בזכותם. החיבור להיבטים הגלויים קל וטבעי; אבל איננו אמורים להסתפק בו. עלינו להאמין שקיים בנו ערך עצמי, פנימי, לא מותנה, מעצם היותנו יהודים שבתוכנו שוכנת נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ומעצם השליחות הייחודית שנועדנו למלא בעולם.
ההנהגה של התמים צריכה להיות הנהגה שמסוגלת לתת ערך וחשיבות גם למקום הפנימי שבנו ולחיות גם אותו. זו הכוונה הטמונה באותו טעם הטמון הן בעץ הן בפרי. התמים טועם ומרגיש את המעלות הגלויות שבו, אך לא אותן בלבד אלא גם את המעלות הנסתרות שבו. הוא מכיר ויודע שלכל אחד חשיבות עצמית, ומשום כך יש לו ערך בדיוק כמו לכל אדם אחר.
לאחר מכן ממשיך הרבי בפתגם האמור:
למעלה מכולם חסיד, ויש בזה ג' מדרגות:
א) שעניני העולם אינם מטרידים ומבלבלים אותו; כל אחד ואחד יכול להגיע לזה וכאו"א מחוייב להגיע לזה.
החסיד בדרגה הראשונה לא מאפשר לענייני העולם לבלבל אותו ולהשתלט עליו.
הבעיה הקשה ביותר שבני האדם מתמודדים עימה היא השפעת הסביבה. האדם מושפע מכל הקורה סביבו, מוטרד ולמעשה נשלט. במקרים רבים האדם איננו בוחר בחירה אמיתית ועצמאית ומנהיג־מנהל את עצמו אלא גורמים שונים סביבו הם שמנהלים ומנהיגים אותו, והוא – נגרר.
החסיד, אפילו הגיע בדרגה הראשונה, נמצא מעל ענייני העולם. הוא לא מתפעל כאשר מישהו חושב אחרת ממנו, הוא לא מתבייש מלעג של אחרים, כהנחיית השולחן ערוך "אל יבוש מפני המלעיגים". כיוון שהוא מעל העולם, כל אלו ודומיהם אינם מטרידים אותו כלל.
הרבי מדגיש שכל אחד יכול להיות חסיד בדרגה זו, ולפיכך – מחויב בכך. ההתנהלות הבסיסית של החסיד מתאפיינת באומץ ובעמידה על ערכי התורה, והם נותנים לו את הכוח שלא להתפעל מהעולם ולא לאפשר לו לבלבל אותו ואת מחשבותיו.
ב) שכל עניניו הם אלוקות. ואף ש"לא רחוקה היא ממך גו'", מכל מקום אין זה שייך לכאו"א.
החסיד שהגיע לדרגה השנייה, מונח בגאולה וחי בה.
בגאולה העולם יגיע למצב שבו "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה'" (ישעיהו יא, ט), כלומר: ידיעת ה' תהיה נחלת העולם כולו רק בעתיד, ואצל החסיד – היא נחלתו כבר בהווה. החסיד כבר יודע שהאלוקות שורה בכול, והכול הוא אלוקות.
החסיד מונח בענייני אחדות ה' ביציבות מלאה, וממילא העולם לא מטריד אותו ולא מבלבל אותו. כל החוויה שלו היא חוויה של אלוקות, ומשום שהעולם והאלוקות – חד הם, הרי ממילא הוא לא שייך לטרדות שנגרמות בשל ענייני העולם.
הרבי מדגיש שחיי גאולה כאלה מבטאים דרגה גבוהה מקודמתהּ, ולא כל אחד מסוגל להשיגהּ, ומכל מקום ראוי לשאוף להשיגהּ ולמצער להתקרב אליה.
ג) מ"ש ב"תיקוני זהר": "איזהו חסיד המתחסד עם קונו – עם קן דיליה", ופירש בספר של בינונים שזהו ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים ולא לרוות נפשו הצמאה בלבד.
החסיד שהגיע לדרגה השלישית, איננו מחפש להיות קרוב לאלוקות, ולא משום שאין בו צימאון לקרבת ה' אלא כי ריווי צימאונו שלו איננו עומד בראש מעייניו. הוא מרוכז בשליחות שלו. הוא חושב לעצמו מה הקב"ה רוצה ממנו, ובאיזו דרך ייטיב למלא את שליחותו בעולם. כל מחשבותיו ורצונו – לגמול חסד כביכול עם הקב"ה. אחד הביטויים לכך הוא שגומלים חסד עם יהודים – וכיוון שבכל יהודי יש חלק אלוקה… הרי שהחסד שגומלים עימו, כמוהו כחסד שגומלים עם הקב"ה.
החסיד בדרגה הנעלית איננו חושב על עצמו כלל, לא על הגשמיות שלו ולא על הרוחניות שלו. במה הוא עסוק? במילוי השליחות שלו, בעשיית חסד אמיתי – בהוצאת הכוונה האלוקית מן הכוח אל הפועל.
זוהי ההגדרה הבסיסית והעצמית של חסיד: חסיד הוא מי שמתגבר על הנטייה הטבעית לפעול טובת עצמו; הוא מציב לנגד עיניו את טובת הזולת ופועל למענו.
תיאור זה עולה בקנה אחד עם הפתגם הידוע "חסיד שורפן": אומנם שרפת הציפורניים (המסמלות את הקליפה בעולם) איננה חוויה נעימה בגשמיות ואפילו עלולה להזיק ברוחניות (על פי הסוד, כאשר אדם שורף חלק מגופו עלול להיגרם לו נזק) – אבל החסיד מוכן לעשות מעשה שיש בו משום הקרבה אישית ובלבד שייטיב לזולת.
ועם זאת חשוב לדייק שבסופו של דבר גם הוא יצא נשכר מן העיסוק במילוי שליחותו, מילוי שפירושו מימוש הכוונה שליוותה את הורדת נשמתו לעולם. ומכל מקום ה"רווח" שלו איננו מעסיק את מחשבתו כלל. הוא עסוק בעשיית המעשה הנכון ובמילוי השליחות, והרווח מגיע ממילא.
להיות בוגרים
המהות השוכנת בעומק נשמתו של החסיד היא אפוא ההתמסרות לשליחות.
התמסרות כזאת היא המעלה הגבוהה והבוגרת ביותר שהאדם יכול להגיע אליה: התמסרות כזאת פירושה שאין בו שום אנוכיות – לא בגשמיות ולא ברוחניות. כל כולו מסור לכוונה העליונה שלו.
לא תמיד התנהגותנו הולמת את הכינויים 'תמים' ו'חסיד' שאנו מתהדרים בהם. אבל מחובתנו לפעול כדי להיות ראויים להם, ובמיוחד בימי ההכנה לי"ט בכסלו. עלינו להתחזק בשתי הנקודות המבטאות את תוכנם:
נשתדל להיות תמימים – נחיה את הצד הגלוי שלנו, אבל לא נסתפק בזה אלא נדאג לחיות גם את שטמון בנו בעומק, כפי שהרבי מלמד אותנו בשיחותיו, ובפרט בשיחות של "דבר מלכות" וכו'. ונתאמץ להיות חסידים – נדע ונכיר שמילוי שליחותנו בעולם הוא־הוא העיקר.
כדי להגיע לדרגות אלו נחוצה תודעה בוגרת. ברור שילדים קטנים, העסוקים בסיפוק רצונותיהם והשגת תענוגות, אינם מסוגלים לפתח תודעה כזאת ואין ביכולתם להתבונן בנסתר שבתוכם פנימה, ובוודאי לא להרהר בשליחות הייחודית להם ובדרך שבה ייטיבו למלא אותה. פיתוח תודעה כזאת – הוא משימתם של בוגרים.
בגאולה העולם יגיע לשיא התפתחותו ויהיה "בוגר": הוא יכיר את המציאות האמיתית, יבין שהכול הוא אלוקות וידע שאין עוד מלבדו, ודווקא למטה, בדירה בתחתונים, מתגלה עצמותו יתברך. ערב הגאולה נדרשים גם אנו לחיות חיים בוגרים: לפתח בתוכנו יכולת פנימית שתאפשר לנו להתעלות מעל ה'אני' החיצוני ולהתייצב מול הכוונה הפנימית.
החסידות – שהפצתה ולימודהּ הם ההכנה לגאולה, היא תורה המתאימה לבוגרים, ולא זו בלבד: היא גם מביאה את היהודי לבגרות האמיתית, לבריאות הנפשית הפנימית העמוקה ביותר ולהתפתחות האנושית הנעלית – לגאולה.
