ב"ה

מה התודעה הנכונה מול התפתחויות הלחימה?

מתוך שיעור שנשא בנושא הרב יצחק ערד

מטבע הדברים, כאשר אנו שומעים או קוראים את ה'חדשות' בעניין מצב המלחמה, ואת הידיעות עצמן מלווים ניתוחים מפי 'מומחים' וכדומה, הדבר משפיע עלינו ועל מצב רוחנו.

לפעמים אנו מתמלאים סיפוק וגאווה על הניצחונות וההצלחות במאבק נגד האויב; לפעמים אנו מרגישים אכזבה או תסכול בשל מדיניות מסוימת שלהבנתנו ועל פי השקפתנו אינה נכונה; ולפעמים אנו מתמלאים חששות מפני תרחישים עתידיים, בחזיתות נוספות שתצטרפנה וכן הלאה.

נראה שעלינו להתבונן במצב בכללותו במבט אחר, מרומם יותר.

ובהקדים:

באחד מהמאמרים האחרונים לע"ע המוגהים של הרבי (חנוכה תשכ"ו, וי"ל בחנוכה תשנ"ב), הרבי מברר מה החידוש הגדול של מסירות הנפש של החשמונאים, שבזכותו דווקא נמשכה הישועה הגדולה והאור "שלמעלה מהשתלשלות", האור מעצמות אין־סוף (שהוא גם האור של פנימיות התורה, ואור הגאולה האמיתית והשלמה, כמבואר שם באריכות); ובמה מעלתה על המסירות הנפש שהייתה בשושן בימי מרדכי ואסתר; שאז כל ישראל עמדו במצב של מסירות נפש, ואילו בימי החשמונאים, מסירות הנפש הייתה רק של מתתיהו ובניו?!

ועל זה מבאר וזה לשונו:

"כי המסירות נפש דמתתי' ובניו היתה שהגם שהיו חלשים ומעטים מ"מ לחמו נגד גבורים ורבים. דזה שעשו פעולה בדרכי הטבע (מלחמה) בכדי לנצח את היונים, הגם שע"פ טבע אין מקום שחלשים ומעטים ינצחו גבורים ורבים, הוא, כי הי' מונח אצלם  שגם הטבע [דעוה"ז התחתון שהקליפות גוברים בו, ואפילו כשהעולם הוא במצב כזה שהמנגדים הם גבורים ורבים], הוא אלקות, דהנחה זו היא מצד ההרגש שאמיתת המצאו ית' הוא המציאות דכל הנמצאים. ולכן, על ידי זה המשיכו הגילוי דפנימיות עתיק".

ובמילים פשוטות: מתתיהו ובניו יצאו למלחמה טבעית נגד היוונים. מלחמה כשלעצמה עשויה להיות צעד "טבעי" ו"הגיוני", אבל אין זה בגלל שהם סמכו על הטבע, שהרי על פי הטבע לא היה ליציאה למלחמה הזאת שום היגיון ("מעטים מול רבים"); אלא כיוון שהיה ברור להם ללא צל של ספק שהכול הוא אלוקות, ולכן גם הטבע והפעולות הטבעיות הם אלוקות ממש.

הדגש כאן הוא – שלא רק הישועה והניסים שהיו באותה מלחמה – הם גילוי מעל הטבע (בכוח ועל ידי מסירות הנפש שלהם שלמעלה מעל חשבונות טבעיים) –

אלא גם היציאה למלחמה עצמהּ – הייתה חלק מההכרה שהכול הוא אלוקות ואין עוד מלבדו, כולל הפעולות הטבעיות, והכרה ברורה זו היא שהמשיכה והביאה את הגילוי של עצמות אין־סוף, שמצידו – הכול אלוקות ממש, כי אמיתת הימצאו היא המציאות של כל הנמצאים.

ובחזרה לזמננו:

צריך להיות ברור לנו שהסיבה ליציאה למלחמה ולכל מה שמתלווה אליה – היא "אמיתת הימצאו", וגם כל הפעולות הטבעיות (שקדמו למלחמה או בזמן המלחמה) הן חלק ממהלך אלוקי ברור.

וניתן לראות זאת במוחש: רואים במוחש שהמלחמה הזו "גדולה…" מכל אחד מאלו שנמצאים כעת בהנהגה.

הרי המלחמה הגיעה בהפתעה, וכנגד כל התחזיות שהיו, ובאופן בלתי נתפס כלל בשכל אנושי, גם באופן שזה נעשה, וגם בתוצאות הקשות של המתקפה הנוראה.

המנהיגים לא בחרו במלחמה עד המאורע המזעזע של שמחת תורה, ולא היה להם אומץ ליזום ולתקוף, עד שהמציאות הכריחה אותם…

הקדוש ברוך הוא הוביל אותנו למהלך גדול מאוד, שגם עכשיו איננו יודעים לאן הוא עתיד להתפתח ובאילו דרכים (וכנראה גם היושבים ב"קבינט המלחמה" עצמם לא יודעים הרבה יותר מאיתנו). רואים במוחש שהכול מתנהל מלמעלה, ויש כאן שינוי מהותי שנפעל בעולם.

הרבי מלמד אותנו להסתכל על המציאות במבט של "דעת עליון": צריך להיות מונח אצלנו שלא מדובר בחשבון טבעי אלא במהלך אלוקי ברור. אומנם לעת עתה איננו מבינים אותו – ואת הכאב הנורא שהתלווה אליו, ועדיין מתלווה – כל פעם ששומעים על נפגעים מבני ישראל, הי"ד, ואולם – בדבר אחד אין ספק כלל: אנו נמצאים בתוך מהלך אלוקי.

ובדוגמת המוסבר בחסידות על "קינגיא" של המלך, שזהו מעין "משחק" שבו נלחמים זה עם זה, אך הכול נשלט על ידי המלך.

מה שיכול להפריע ולהחליש את ההכרה והתחושה האלה, הוא התעמקות יתר ב'חדשות' ובפרשנויות, וההתרשמות מהם לטוב או להפך, המחשבה של "כוחי ועוצם ידי" ולחילופין תחושת החידלון והאכזבה מכל מיני מאורעות.

עלינו לדעת שהסתכלות כזאת מחמיצה את גודל התמונה השלמה, את גודל השעה…

עלינו לחזק את הידיעה וההכרה שהקב"ה מנהל את העולם בהשגחה פרטית, וממילא להיות בתודעה של "ביטול" ובמנוחת הנפש, להיות בביטחון בה' מתוך ידיעה שהכול הוא מהלך אלוקי, שבוודאי מקרב אותנו אל הגאולה האמיתית והשלמה ומצעיד אותנו לקראתה.

ידיעה זו ממילא תגרום לנו להתמקד בעשיית מה שתלוי בנו במצב הנוכחי, להציב את עצמנו ואת אלה שסביבנו במצב ורגש של גאולה, ובעשיית מעשים שיקרבו בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה.