על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

"עושה שלום במרומיו"

"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", ידוע פירוש רש"י שם: זכה – עזר, לא זכה – כנגדו להלחם.

האדמו"ר הזקן מביא פירוש נוסף ל"עזר כנגדו", אעשה לו עזר מהכנגדו. הם ניגוד, שונים בעצם וההשלמה באה מתוך הניגוד!

כשיש ניגוד מאד טבעי שיהיה – 'כנגדו להלחם' – מאבק בסיסי בין שני הניגודים. לכאורה, זה לא טבעי ופשוט, שיהיה שלום אמיתי! אך היעד השלם של הזוגיות הוא ששני הניגודים יהפכו לשלמות אחת.

על ניגוד מעין זה נאמר "עושה שלום במרומיו". מיכאל שר החסדים שסמלם מים וגבריאל שר הגבורות שסמלם אש, ואין מכבים זה את זה.

גבריאל ומיכאל מצד עצמם סותרים – המים מכבים את האש, והאש מרתיחה ומכלה את המים. אחד על חשבון השני. כיצד ניתן לעשות שלום בין מים ואש, חסד וגבורה, הרי הם באמת הפכים? – צריך את הקב"ה שיעשה שלום ביניהם. כדי לחבר הפכים צריך מימד הגבוה משניהם, המסוגל לאחד את שניהם.

כשיש קונפליקט:

אחד חושב שצריך ללכת ימינה – לוותר. השני חושב שצריך ללכת שמאלה – לא לוותר. למנוע. לא לתת. איך אפשר לחבר, הרי אלו שני כיוונים סותרים?!

יש אפשרות שאומרת 'תמחק את אחד הצדדים'. אחד כאן צריך לוותר. להגיד לעצמו – "הדעה שלי כרגע לא נחשבת.” אולם זה לא שלום. אחד וויתר על דעתו לטובת השני. יש כאן ימין והשמאל איננו.

יכולים לשמוע רבות על חשיבות הוויתור כדי שיהיה שלום – זה וודאי נכון – אבל אם אחד תמיד מוותר והשני אף פעם לא מוותר, זה לא שלום! בזוגיות לא טובה – אחד נוח וכנוע והשני עקשן ומקובע. גם אם נעשה תורנות, פעם אני מוותר ופעם היא מוותרת, גם כאן השלום איננו אמיתי.

כל אדם רוצה וצריך לבטא את הייחודיות והמקום המיוחדים לו, משפטים כמו: "למען השלום תמיד ויתרתי.” משמעותם שלא הבעת את עצמך. ברמה כזו או אחרת אתה לא באמת קיים…

ברור שצריכים לכבד ולתת לשני את מקומו, זהו אחד היסודות החשובים ביותר בבית. בשביל לעשות סדר בחיים צריך גמישות. אך זה לא עומקו של המושג שלום.

סוד המימד השלישי

על מנת שישרור שלום בין הניגודים, בין גבריאל ומיכאל, בין האש והמים, בין האיש והאשה – צריך את השלישי – את הקב"ה. אם רוצים לתת קיום לשני הצדדים, להשאיר את שני הכיוונים ושבכל זאת ישרור שלום – חייבים להכניס שם מימד נוסף שלישי.

בחסידות מבואר שהמימד השלישי המכריע ביניהם שרשו בקו האמצעי. זהו מימד המביא שלום בכל מצב של ניגוד ומחלוקת. בכל קונפליקט של האדם עם עצמו וסביבתו.

למשל, יושבים שני דיינים בבית דין. אחד אומר ימין ואחד אומר שמאל. בא השלישי ומכריע ביניהם.

אם השלישי יכריע שהימין צודק או השמאל צודק, התוצאה היא שניים נגד אחד. זו הכרעה טכנית אבל זו לא הכרעה אמיתית. כי אם השתקה או הקטנת מקום השני.

מוסבר בהרחבה בספר המאמרים עת"ר – שהשלישי המכריע ביניהם אומר דעה חדשה, כיוון חדש, עד ששתי הדעות מזדהות עם המימד השלישי באומרם: "בעצם לזה התכוונו!” או "הוא אמר יותר טוב ממני את מה שהתכוונתי”, ומכיוון ששניהם אומרים זאת – זה שלום.

איך שני הצדדים אומרים שזו הייתה כוונתם? כי השלישי גילה עומק חדש, הוא ראה והגדיר טוב יותר את התמונה. קודם שני הצדדים ראו בצורה חיצונית יותר את הדברים. אך כעת הם רואים את המציאות במבט פנימי יותר ועמוק.

קיים מצב נוסף בו המימד השלישי המתגלה לא אומר ממש דעה שלישית, אלא מכריע כימין או כשמאל – אולם גם אז השני אומר "לזה התכוונתי”. כי למרות שהמסקנה קשורה יותר לכיוון מסוים, המכריע התחשב גם בצד השני. הוא גילה טעם חדש למסקנה – שאיתו שני הצדדים מזדהים. גם אם המכריע בחר בכיוון השמאל, הימין מרגיש שזו פנימיות כוונתו, כי המכריע העמיק את הטעם.

השלישי המכריע מבטא מימד עמוק יותר משני הצדדים, שכשהוא מתגלה מתברר שבעצם אין סתירה בין ימין לשמאל ונוצרת תודעת שלמות.

'שנינו צודקים, כי שנינו אמרנו פן אחר של אותו דבר'. זו המשמעות של: "עושה שלום במרומיו."

הציור הזה, שהוא נכון לכל קונפליקט – הוא עיקר השורש למושג שלום בית. שלום בית אמיתי שמקרין באמת שלום – לא אומר שאנחנו לא ניגוד ושאין לך דעה.

בזוגיות יש תודעה מקיפה שבני זוג הם נשמה אחת, גוף אחד. וכל אחד הוא 'פלג גופא' [מחצית גוף]. איך זה נחווה בתודעה הנפשית שלנו מעבר למילים? כיצד ניתן להגיע לחשיפת המושג השלם של הזוגיות – למימד החדש?

בחסידות מבואר שהקו המכריע, האמצעי, אותו מימד שלישי, שורשו גבוה יותר משני המימדים הסותרים שהתגלו קודם במציאות, קו הימין והשמאל.

שכן הם שרשם בחיצוניות הכתר ואילו, קו האמצעי שורשו בפנימיות הכתר.

מאחר והתגלות הקו האמצעי היא לאחר שני הקווין הרי כשהקו האמצעי נחשף, הוא נחשף לאחר קונפליקט, לאחר הגילוי של שני מימדים הסותרים לכאורה.

אין שלום בית ללא קונפליקט שקדם לו. אם האדם בודד הוא לא יכול לעשות שלום בית! ברגע שיש שניים נוצר קונפליקט. רק לאחרי קיומם של שני צדדים סותרים ניתן לעשות שלום.

האבות כמשל

שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, מבטאים את שלושת הקווים הנ"ל. אברהם הוא שרש מידת החסד – קו ימין, יצחק הוא שרש מידת הגבורה – קו שמאל, ואילו יעקב – הוא שרש קו האמצעי – מידת התפארת.

מי יותר גבוה – אברהם, יצחק או יעקב?

בסדר ההתגלות שלהם בעולם, קודם בא אברהם לאחריו יצחק, ויעקב מתגלה רק אחריהם. אבל בשורש, מידת האמת הוא יעקב! כי השורש שלו גבוה משורשם של אבותיו.

קו הימין – אברהם – תחילתו בתחושת עונג. התענוג הוא שורש קו ימין. כל מקום של חסד, נתינה, אהבה. כשהרמב"ם דן במצוות אהבת השם הוא מתאר מצב של תענוג שמביא לאהבת השם. אהבה באה עם תחושה של טוב ועונג. ואז החסד מתפתח. העונג הינו דרגה בעל-מודע – בכתר.

השורש של קו שמאל הוא – הרצון. רצון מבטא חוסר, שאיפה, אש. הבסיס של קו שמאל מתבטא בגבורה, אי נתינה, ביקורתיות. תחושה של חוסר. אתה רוצה להתמלא ולהגיע. בעצם, הרצון הוא גבורות והעונג הוא חסדים.

אלו שני מקומות שונים לגמרי בנפש.

אמנם קיימת התכללות ובכל אחד מהם, באיש ובאישה נמצא את שני המימדים. אבל בגדול;

אשה שייכת יותר לקו שמאל. אחד המקומות האמיתיים בתודעה שלה – הוא תחושת החסר. המקום החסר תובע ויוצר אפשרות לקבל. הרגשת החסר הזו היא אמיתית ונכונה לה. החוסר מפנה את תשומת הלב לנותן כי היא חסרה מצד עצמה. השלמות שממלאה אותה מגיעה מבחוץ.

לעומתה המשפיע – שזה מקום האיש – צריך להרגיש עונג ושלמות. אם אתה חסר איך תיתן ותשפיע, יבקשו ממך להשפיע ואתה תהיה עסוק בלקבל?!

משל לזה מעני שבא לבקש צדקה, אם הוא מרגיש עצמו אביון, לא יוכל לתת. קו הימין, שרשו בעונג העצמי ומשם הוא נותן. העונג מחבר אותו למציאות.

קו ימין וקו שמאל חושבים ומרגישים אחרת את המציאות.

איש החסד טוב לו מבפנים. איש הגבורה נמצא כל הזמן בהישג הבא. לאיש החסד – טוב עם עצמו. איש הגבורה מחפש את השלמות בחוץ.

איך נראים הדברים בקו האמצעי? קו האמצעי הוא פה ושם. הוא עם עצמו וגם עם החוץ. חסר לו ושלם לו. כיצד? האם אני יכול להיות גם פה וגם שם? גם חסר וגם לא חסר?

קו האמצעי הוא מקום של אמונה, שלא נתפס בתפיסה פשוטה. הוא מאמין שהשלמות נמצאת מעבר לפן מסוים.

לשאלה האם כן או לא? הוא יענה כן ולא.

כשרואים שלימות יודעים שיש צדק בעונג ובמנוחה, ויש צדק בשאיפה ובגבורות.

ואיך זה יכול להיות? כי משהו עמוק ולא ניתפס נושא את שני ההפכים.

ההיגיון הוא שכשאראה קונפליקט ואדע ששני הצדדים משלימים – הגעתי לנקודה. כל עוד אני מחזיק בקצה אחד – לא הגעתי לעניין.

אנשי קו ימין כמו בית הלל – תמיד יחפשו את הכן. תמיד מתירים. זה חסד. הוא יחפש ולרוב הוא גם ימצא סיבה להתיר; לרוב בית הלל מקלים.

קו שמאל תמיד יחפש למה לא. גם הוא ימצא.

קו האמצעי יגיד אני אחפש את האמת שבשניהם – אני אגלה ששניהם נכונים.

השכינה בנשיאת ההפכים

קונפליקט הוא צדדים, ותמיד מאחריו יש משהו עמוק יותר שמכיל את שניהם. זו אמונה שהשלימות נושאת הפכים. זו האמונה שמקור המציאות הוא הקב"ה.

מובא בשם הרשב"א שיש להפכים חוק קבוע בבורא. כל ההפכים וכל הניגודים נמצאים בתוך הבורא.

כשמחפשים את הקב"ה בין בני זוג, כשמחפשים את השלום האמיתי, מוצאים אותו במקום בו שניהם צודקים. היכן שיש שני צדדים משלימים.

הקב"ה אומר: "שניהם כאחד”.

הענין לא תמיד גלוי אבל זו המטרה של דורש השלימות.

אנחנו קודם כל מאמינים שאין מקום לשום מחלוקת. כל מחלוקת היא אתגר – היא כמו החידה שלך למימד גבוה יותר.

הקונפליקט מצד ימין נראה מאיים עלי – נגדי. וכך גם מקו שמאל. תמיד יש שם חווית ניגוד ומאבק. הראש הגלותי אומר שאנחנו נגד כי יש קונפליקט.

כשמפנימים את המושג שלום באמת, הראש חושב אחרת לגמרי; אם יש בעיה, היא מאתגרת – במקום להיאבק נחדד את השכל ונתפוס מה זה אומר: 'אה, צריכים משהו יצירתי – מימד חדש שלא חשבנו עליו – שייתן רעיון ותפיסה שתכלול את שני צידנו'.

כולנו מאמינים ששני בני זוג הם נשמה אחת. זה מפורש בחומש. כשמפנימים זאת והופכים ל'כולא חד', מגיעים למצב גאולתי בו המקבל הופך להיות משפיע בעצמו.

נדרשת חשיבה אחרת בין בני הזוג. לא אני בשלי והוא בשלו ו… נראה מי ינצח. או אני או הוא! ומי יוותר הפעם? כי בוויתור המתח של הקונפליקט נשאר.

כשפעם אבא ניצח ופעם אמא ניצחה, הילדים מרגישים מתח פנימי שאומר שההורים אינם אחד אלא שניים. ואחר כך הם תוהים: "באיזה צד אני נמצא?! בצד שלו או שלה, שהרי יש כאן שני צדדים. כשהילד נוקט צד, זה עושה לו שבר פנימי. כי הילד זקוק להורים כמהות שלמה והוא חווה קונפליקט ופירוד. גם אם יש שקט תעשייתי – המתח, הלא ביחד, והוויתור הכואב, מורגשים.

הוויתור, המקום המאוכזב, וחוסר השקט – יוצרים תודעה שהם שניים ולא אחד.

המשימה האמיתית היא שהילד ירגיש שיש דעות שונות אך תמיד הם בסוף אותו דבר. כי הראש שלהם אומר שדעה שונה היא רק צד חיצוני ויש משהו משותף גבוה יותר. המכיל שני פנים של אותו צד. הראש הזה נותן תפיסה פנימית של אחדות והשלמה. זה המקור הכי בריא לילדים והמקום הכי שלם במהלך הזוגיות עצמה.

חשיבה גאולתית

מה מהלך המחשבה שמביא את אותה הסתכלות פנימית?

תהליך חשיבה המוביל לפלונטר יהיה "אם הוא אומר כך ואני אומר אחרת, הוא מאיים עלי ואני מאיים עליו. או אני או הוא”. יש איום. ובאיום כמו בכל מלחמה – נכנסים למלחמה. הוא ינסה להסביר למה השני טועה ולא מבין. אני תמיד צודק והוא לא. מוציאים לו מהגינזך את ספר הזיכרונות ומזכירים לו כמה הוא לא…

מהי החשיבה של קו האמצעי? – "הא, שנינו צודקים.” הנחת היסוד היא שלא יודעים איך, אבל שנינו צודקים! יש מקום לכל אחד.

יתכן שיש פה ושם טעויות. אבל גם מאחרי הטעויות יש צדק.

במקום לחשוב שהדעה שלו היא נגד שלי, נחשוב ששנינו צודקים. ואז כל אחד צריך לשכנע את הדעה של השני. זהו אתגר.

תנסה להיכנס לראש שלו, לצד של המקום שלו. את הצד שלך אתה מבין ומרגיש. אך הוא אמר אחרת. תנסה להבין את הראש שלו והוא ינסה להבין את הראש שלך.

כשנחליף תפקידים – כי שנינו צודקים – וכל אחד יעשה מאמץ להבין את הצד של השני. ייווצר פתח לתפיסה מקורית רעננה. יבואו רעיונות חדשים עמוקים יותר שיראו לנו איך שנינו הצגנו שני צדדים של אותו מטבע. והאמת תמיד נמצאת בשלישי שמכריע ביניהם.

נראה בסופו של דבר ששנינו צודקים. ושכל אחד הציג פן אחר של אותו עניין וכי יש פן משותף יותר, שלו שנינו התכוונו, או שהדעה שלי נכונה היום והדעה השנייה תהיה נכונה מחר.

במשותף הזה נמצאת אותה אמת. זה מקום שמאפשר השלמה.

אולם בשביל להגיע למקום הזה צריכים בטחון עצמי…

כל התיאור שתיארנו זה לא תיאור למפוחדים. המפוחד אך שומע את השני וכבר נכנס להתגוננות והצטדקות. הוא איננו מסוגל להקשיב ולבדוק את דברי השני, כי הוא מאוים. הוא חייב להתגונן ולהגן על דעתו. צריכים לקנות מקום של בטחון.

לבוא עם אמונה שתמיד שנינו צודקים למרות המגבלות והחסרונות, וללמוד להקנות בטחון אחד לשני, בזוגיות.

כדי שיהיה לנו באמת שלום והשלמה כל אחד צריך לחזק את מקומו של השני, להראות לו שהוא סומך עליו, בוטח בו ומעריך אותו. כשזה כך, באופן הדדי, לא צריכים להתגונן ונהיים פתוחים לחשוב על דעתו של השני.

כשמערכת היחסים היא איום כל אחד צריך להוכיח שהוא בסדר, שהוא צודק. במערכת כוחנית שאחד מראה לשני כמה הוא לא בסדר, כשזה הראש, קונפליקטים נותרים קונפליקטים, ויש פחד קיומי. גם אם משתיקים את המערכת בוותרנות – המתח נשאר; נראים ביחד אבל נשארים בעצם לבד. זו לא ההשלמה שאנחנו עוסקים בה.

לצערנו, זה מצב מצוי והוא יוצר את הבעיה בחוויית הילדים. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה" – בזוגיות זה כפשוטו. אחר כך הילדים צריכים מאמץ גדול לצחצח את השיניים… כי הן מאד כהות.

כשיש מתח כשאין השלמה אמיתית מי ש'חוטף בשיניים' אלו הבנים.

ממילא יש לנו את האתגר הכי גדול להגיע להשלמה אמיתית. לא להשלמה של שקט תעשייתי וותרנות כמו: "לא נריב לידם…” כי הריב מורגש. נכון שעדיף לא לריב לידם, כדי שהטראומה תהיה פחות חזקה. אבל עדיף להגיע למקום שלא נריב. שנחשוב יחד. נחשוב שהפתרון נמצא בשתי הדעות יחד. אז ניצור השלמה אמיתית.

במקום של משפחה הגרעין הכי חשוב זה הקו האמצעי כי עניינה המהותי הוא אחדות ושלום בית. האחדות שנוצרת מהחשיבה המיוחדת הזו.

בואו 'נפתח ראש' של קו אמצעי שמאפשר השלמה ושלום אמיתיים. בהצלחה!!!