ב"ה

חיבור גאולתי לילד

האושר הגדול ביותר של הורים הוא הנחת האמיתית שהם רווים מילדיהם. כאשר זוכים שהבנים והבנות ממשיכים בדרך התורה והחסידות, מחוברים וקשורים להורים, הולכים בדרכי ה', וממילא עושים נחת לרבי. אין שמחה גדולה מזו.

ועם זאת, במקרה שהדברים מתפתחים אחרת, וההורים רואים, לא עלינו, שילדיהם חווים התרחקות ונפילה למקום שלילי, הרי זו גלות קשה ומרה. מהי גלות? שכינה היורדת ומתלבשת בתוך הקליפות, עד שהקליפות משתלטות כביכול על השכינה ומכריחות אותה לעשות את ההפך מרצונה האמיתי.

כיהודים מאמינים אנו יודעים שהירידה אינה אמיתית־סופית, שכן כל ירידה היא לצורך עלייה, וכשהנופל עולה ממנה וחוזר בתשובה, הוא מעלה עימו את כל הניצוצות שאסף בתהומות ומתגבר ביתר שאת ויתר עז, ו"במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ובהחלט צריך לזכור את זה גם בזמני קושי והעלם, ולהתייחס לילד שנפל מתוך המקום הזה.

בזמני קושי, ההורים צריכים לפתח חשיבה חיובית וביטחון שאומנם כעת הם רואים קושי, נפילה וכאב, אבל אין ספק שאפשר שיהיה אחרת. כוחה של המימרה "חשוֹב טוב ויהיה טוב" יפה גם בחשיבה על הילד וחינוכו: ההסתכלות בכוחות העצמיים הטמונים בילד היא אחד מהכלים החשובים העשויים לרומם את הילד תמיד, ובכלל זה גם במצבי נפילה.

התחנכנו להאמין שהטוב מצוי בכול, ואם איננו מצליחים לזהותו, פירוש הדבר שאין מדובר ב"טוב נראה ונגלה", אלא בטוב מכוסה, שאומנם נסתר מעינינו, אבל קיומו ודאי. ודאות זו אין פירושה שעלינו להסתפק בו, אלא, כפי שלימדנו הרבי, עלינו לשאוף "לחיות גאולה" – חיים של יהדות בגילוי, חיים שבהם המהות הפנימית חדלה להיות נסתרת ומאירה בגלוי. לגאולה לא די בטוב המסתתר בתוך הגלות. חיי גאולה פירושם חיים שבהם הטוב גלוי לכול, והוא בא לידי ביטוי בפנימיות וגם בחיצוניות – בכול.

ומתוך שאנו מאמינים שגם במקרים שנראים רעים טמון טוב, רבים מתקשים להבין את עומק הכאב של אותם הורים, את השבר הפנימי שמתחולל בליבם בראותם את בניהם הנתונים בתוך אותם הקשיים. מלבד הצער על בניהם, תוקפים אותם אכזבה פנימית ורגשות אשם. הם מפנים כלפי עצמם אצבע מאשימה ושואלים בכאב: "מה עשינו?" ו"מה גרם לכך?" ומתייסרים. כדי למנוע מצבים כאלה ככל האפשר, יש לפעול בעוד מועד: כאשר הילדים צעירים, נדרשת מההורים מסירות נפש של ממש לחינוכם. מסירות כזאת תגדיל את הסיכוי שהבנים ילכו בדרכי ההורים, להורים וגם לקב"ה תהיה נחת רוח אמיתית, ולהורים ולילדיהם גם יחד תהיה חיות חסידית אמיתית.

האם זה תלוי בנו?

לפעמים אנו שואלים את עצמנו: "האם זה תלוי בנו?" הרי הרבה העולם עושה, הרבה חברים עושים, ובימינו – הרבה האינטרנט עושה, לא עלינו, וכו'. אין ספק שגורמים רבים משפיעים על הילד, והמלמדים, המורים, הרבנים והמשפיעים שותפים באחריות לחינוכו, אבל חשוב לזכור שההשפעה העיקרית על ילדים מקורה בהוריהם. כשם שההורים הם מי שבאותם המקרים שהוזכרו סובלים יותר מכולם, והם שבכוחם להשפיע על ילדיהם יותר מכולם. אומנם ייתכנו מצבים שבהם משפיעים ורבנים מצליחים לחנך "למרות ההורים". אין ספק שבמקרים הללו הצלחתם כבירה וראויה לכל שבח, אבל בהתבוננות לעומק, נבין שיש בה גם תקלה לא קטנה: ההשפעה של ההורים אמורה לעמוד בראש ה'פירמידה', ובמצב זה, אומנם הילד התחנך, אבל האיזון הנכון, החשוב כל כך לפיתוח אישיותו ולחינוכו – הופר.

לכן מוטל עלינו לעשות כל שביכולתנו ו"למסור את הנפש" על חינוך ילדינו, למן קטנותם ובוודאי בצמיחתם ובהתבגרותם, כדי להביאם לנהוג בדרך שתסב נחת רוח לקב"ה, לרבי, ולנו גם כן.

חיבור לילדים

חשוב להדגיש: הרבה פעמים אנחנו רואים ברצון העז שלנו לחנך, להשפיע ולדאוג לילדים – רצון שמקורו במקום לחוץ, עצבני, מכתיב, מעניש, כועס, שכל פעולותיו נועדו להתאים את הילד, מתוך הפעלת לחץ עליו, למסגרת שאנו רוצים להכניסו לתוכה. "כך הוא יהיה מחונך", אנו חושבים בליבנו, אך האמת היא שהלחץ שלנו אינו מקדם חינוך.

ייתכן שישאל השואל: "ואם הלחץ אינו טוב לילד, שמא נכון לפתח אדישות דווקא?" אכן יש הורים שמתוך ייאוש, מפתחים אדישות, וכיוון שתחושתם הפנימית מורה להם שהדבר אינו ראוי, הם מנסים להצדיק את אי־העשייה: "טוב, שיעשה מה שהוא רוצה, בין כך ובין כך אין לי שליטה במעשיו, ובין כך ובין כך הוא לא מקשיב לי", ולבסוף 'מרימים ידיים' ומודים: "התייאשתי". גם הם טועים, כמובן.

כדי להצליח בחינוך צריך להיות מחוברים אל הילדים ולבטוח בהם. כשהילדים יהיו מחוברים אלינו, הם יהיו מחוברים למסרים ולדרך שאנחנו מבקשים להנחיל להם, ויחיו עם זה.

אומנם בשלב מסוים הילד צריך לעזוב את ההורים ואת ההשפעה ההורית: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" – הוא יצא לשליחות ויאיר את העולם. עזיבה זו חיובית. הילד הפנים את מה שההורים נתנו לו וכבר נעשה עצמאי, וכעת הוא יוצא לעולם. כדי שעזיבת הילד תהיה חיובית – דרוש שבשלב שיקדם לה – ייבנה חיבור עמוק מאוד עם ההורים.

ילד צריך להרגיש חיבור עם הוריו, וההערכה שיחוש כלפיהם תגיע לכדי הערצה. הוא יעריך-יעריץ אותם עצמם, את מה שהם אומרים ואת כל מה שהם מסמלים. ומעל כל זאת – חשוב שיאהב אותם, שיהיה לו טוב איתם. הילד צריך להרגיש שגם כשקשה לו – המקום הבטוח ביותר בשבילו – נמצא אצל הוריו. אם קשה לי בלימוד, אם קשה לי עם המורה, אם קשה לי עם החברים או בכל תחום שהוא – איפה ארגיש בטוח? אצל ההורים; למי אפנה? להורים. ההורים הם מקום מבטחו, ומאיתם יבוא הפתרון לבעיותיו ולקשייו.

תענוג להיות יחד

חיבור נובע מתענוג. כשיש תענוג – יש דבקות. כשאין תענוג – אין דבקות.

כשם שכאשר הילד מרגיש תענוג עם ההורה, הוא חש מחובר, כך גם כדי שהורה יהיה מחובר לילד, צריך שהשהייה עם הילד תעורר בו תענוג והנאה. אבא מתעניין, שמח לבלות עם ילדו, הוא מחבק אותו, מחייך אליו, יושב מספר לו סיפור חסידי, רץ איתו בפארק… יש להורה תענוג מהילד, טוב לו עם הילד.

אם ילד מחובר ללימוד פירוש הדבר שיש לו תענוג בלימוד. אם מזהים שלילד אין תענוג בלימוד, שהוא הולך ל'חדר' או לבית הספר מאונס ולא מרצון ובלא שמחה, פירוש הדבר שלפנינו בעיה שדורשת פתרון.

"איזהו חכם? הרואה את הנולד" – ההורה צריך לעשות כל מאמץ שלילד יהיה כיף בלימוד, בחסידות, בהתוועדויות… הכיף הזה ייצור חיבור פנימי בינו ובינם ולא ייתן לו לפרוש.

התענוג הוא כמו מים, מים שמחברים, מדבקים ומצמיחים. לעומת זה, אם 'מייבשים' את הילד, מונעים ממנו מים וכיף, והוא מקבל רק אש של כעסים ודרישות – הוא עלול, חלילה, לנשור בטרם עת. פרי מחובר לעץ כל עוד העץ מספק לו לחות ותנאים נוספים הנחוצים לגידולו. אם העץ קמל ומתייבש, הוא אינו יכול להוסיף ולהיות מקור חיותו של הפרי, והפרי מתנתק ונושר.

בתחילת שנת לימודים, כמו כל התחלה, הילדים חשים התעוררות, התלהבות ורצון להצליח, להתקדם וליהנות. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שהתענוג והחשק ילוו אותם גם בהמשך.

צריכים לאהוב כל יהודי, להשקיע בו ולקרב אותו, אבל חשוב שנזכור שהצטווינו: "מבשרך אל תתעלם". אהבת ישראל "בבשרך" חיונית יותר לאין ערוך, ואפילו קריטית. לצערנו הרב אנחנו רואים שרבים אינם יודעים כיצד לפעול כדי לקיים ציווי זה, וניכר שהקשיים בתחום זה רבים ועצומים. חשוב לזכור את העיקרון שלימדנו הלל הזקן, שאותו למד מאהרון הכוהן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – ילד, כמו כל ברייה, יתקרב לעולם שלנו, רק על ידי אהבה שיש בה תענוג, התחברות והערכה.

זו משמעותם של חיי גאולה בקשר עם הילדים: הגאולה עניינה גילוי התענוג האלוקי בעולם, וחינוך ילדים מתוך תענוג הוא חינוך מתוך גאולה.