ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 4

(לא) נעים להכיר: צד הקליפה

קדושה מול קליפה
כאמור, עלינו להעמיק ולהבין טוב יותר את מהותם הפנימית והאמיתית של הצדיק, הרשע, ובעיקר של ה"בינוני", ומתוך זה להבין אחר כך, מהי הדרישה האלוקית מהבינוני.
בכדי לבאר זאת, מקדים הרבי ומפגיש אותנו פנים מול פנים אל המתחולל בקרבו ובליבו של כל יהודי, את ההתמודדות היומיומית שכל אחד מאיתנו עובר…
ובהקדמה:
תורת הקבלה מדגישה פעמים רבות כי העולם בכללותו מתחלק ומורכב משני חלקים,
החלק הראשון, הם כל העניינים הרוחניים והקדושים, כל הדברים המגלים את נוכחותו של הבורא בעולם או שואפים להתקשר ולהידבק בו. חלק ה"קדושה".
מנגד, יש את כל העניינים האחרים בעולם. עניינים שבהם לא ניכרת הקדושה, דברים שלא מגלים את נוכחותו של הבורא, עד לדברים שמורדים במלכות שמים, אשר כל אלה נכנסים ונכללים בחלק ה"סטרא אחרא", בתרגום של: "צד אחר" ההפוך מהקדושה.
חשוב לדעת, אשר בחלק הזה של ה"סטרא אחרא" נכללים לא רק דברים שמנגדים בפועל לאלוקות ולקדושה, כי אם כל דבר שלא מבטא את האלוקות בצורה גלויה. שכן, הדגש החוזר ונשנה בתורת הסוד הוא, שמציאות הבורא היא המציאות האבסולוטית, היחידה, "אין עוד מלבדו". וממילא רק אם נרגשת אצל הנברא הכרה זו, הוא נמצא בתחום הקדושה, אך ברגע שהתודעה הזו אינה קיימת ואינה נרגשת, אפילו כאשר אין מרידה גלויה בבורא, הדבר כבר אינו זכאי להיכנס תחת התואר "קדושה", והוא נחשב כבר בצד השני של המתרס – "סטרא אחרא".
במילים אחרות: ההבדל המהותי בין צד הקדושה לצד הקליפה, הוא שצד הקדושה הוא הצד שמגלה את האלוקות, וצד הקליפה הוא הצד (אשר בהרגשתו ובחווייתו הוא) הנפרד מהאלוקות.
המשל שממחיש את שני החלקים הללו הוא מפרי הגדל בגן, שגם הוא מורכב משני חלקים, הפרי עצמו, והקליפה המכסה אותו. וזו היא הדוגמא לשני החלקים הקיימים בעולמנו – הגן של הקב"ה: יש את פירות המאכל שאותם אוכלים (ה"קדושה"), ויש דברים שהם בדוגמת הקליפה המכסה ומעלימה על הפרי, ומסיבה זו הם מכונים בקבלה בתואר "קליפה".
מובן מאליו ששני החלקים־צדדים האמורים אינם מסתדרים כל כך זה עם זה ואדרבה שוררת ביניהם מלחמה תמידית, של טוב מול רע, של גילוי הקדושה מול ההסתר של הקליפה.

המלחמה הפנימית שבאדם
כאן, בספר התניא, מחדש הרבי, כי מלחמה זו אינה מתקיימת רק בעולם שמחוץ לאדם, אלא היא מתנהלת בתוך תוכו של האדם עצמו: כל יהודי, כל אחד, נושא בתוכו את שני החלקים הללו. יתירה מזו, לא רק שהחלקים הללו נמצאים בתוכו, אלא הם אלה שמרכיבים את המהות הפנימית שלו. מהותו של יהודי מורכבת ומשולבת משני הכוחות הללו.
מובנת מאליה המלחמה הפנימית הקשה, המתנהלת בתמידות בתוכו של האדם, כאשר כל כוח מנסה לשלוט על מציאות האדם…
התארים בהם מכנה הרבי את שני הכוחות הללו, הם "נפש הבהמית" (שמהסטרא אחרא) ו"נפש האלוקית" (שמקורה בקדושה): הנפש ה"בהמית" היא זו שמנסה כל העת לחיות בסגנון חיים "בהמי", ללא מחוייבות וללא התבטלות לבורא ולרצונו, ומולה הנפש ה"אלוקית", ששואפת ללא הפסקה להתבטל ולהיכנע לאלוקות. יתירה מזו, הנפש הזו לא רק שואפת לאלוקות, אלא היא אחראית על הרגשת וגילוי האלוקות בתוך גופו של האדם.
חשוב לשים לב גם כאן, כי הנפש הבהמית אינה נלחמת ומורדת בדווקא בבורא. הנפש הזו בסך הכל מעוניינת "לחיות". זו מהותה של הנפש הזו: נפש שמתעסקת ומעוניית 'לחיות טוב', ובלשונו של הרבי: "להחיות את הגוף". אך, מכל מקום עצם העובדה שהנפש הזו אינה שואפת ואינה מגלה את נוכחות האלוקות, אלא היא מרגישה מציאות פרטית לעצמה, שייכת היא בזה למחלקת הקליפות, וכפי שהוסבר גם לעיל.

איחוד או פירוד
במילים אחרות, המלחמה המהותית בין שתי הנפשות היא מלחמה בין 'איחוד' ל'פירוד'. הנפש האלוקית נלחמת כל הזמן שמציאות האדם תהיה מאוחדת עם האלוקות. זו השאיפה הבלתי פוסקת שלה: שמציאות האדם על כל חלקיה תהיה מחוברת בהתאחדות מוחלטת עם הקדושה.
[זהו גם פירוש המושג "יראת שמיים", שהנפש הזו 'יראה' ממלכות שמים, היינו שהיא מקבלת על עצמה את מרותו של מלך מלכי המלכים, ודואגת תדיר שהיא לעולם לא תתנתק חלילה מהקשר עם הבורא].
לעומתה, שאיפתה של הנפש השניה היא הפוכה לחלוטין, נפש זו דואגת לעצמה, למציאותה הפרטית המנותקת מהאלוקות. השאיפה הבלתי פוסקת שלה, היא לדאוג שחיי האדם, חייו הפרטיים, יהיו חיים טובים. גם נפש זו 'יראה', אך החשש שלה הוא שמא משהו בחיים לא יסתדר כפי שהיא רוצה.

גאווה מקור החסרונות, ענווה מקור המעלות
הבדל זה שבין האלוקית לבהמית, הוא שרש כל ההבדלים שביניהם. כל החסרונות של הנפש הבהמית, כל המידות הרעות שלה, נובעות מצד הרגשת העצמיות שלה המנותקת מהאלוקות, שכן כאשר האדם מרוכז כל הזמן בעצמו ובמציאותו הפרטית, הוא לעולם לא יוכל להתמסר בשלימות לזולת ולדרישות הבורא, שכן תמיד תטריד אותו הדאגה שמציאותו הפרטית תישאר במעמד גבוה ולא תיפגם חלילה, ולכן הוא לעולם לא יקדיש את עצמו עבור מטרה שתחייב אותו להקריב מעצמו. אדם כזה נקרא בשפה המדוברת "בעל גאווה"…
מהצד השני: כל המעלות של הנפש האלוקית נובעות מצד הביטול שלה לאלוקות ומן ההתאחדות שלה עם הבורא, שכן כאשר האדם בטל לבורא, ושאיפתו המתמדת היא כיצד לגלות את נוכחות הבורא בעולם, רק אז יוכל הוא להתמסר לחלוטין עבור הזולת, רק אז יוכל הוא להשקיע ולייגע כוחות נפש וגוף עבור דרישות הבורא, מבלי לחשוש על מציאותו העצמאית ומעמדו הפרטי. התנהגות זו נקראת התנהגות של "ענווה", התנהגות של ביטול לבורא.
[בהזדמנות זו כדאי להבהיר ש"ענווה" אינה אומרת שהאדם אינו מרגיש בערכו הייחודי ושהוא מרגיש שפל אנשים בעיני עצמו. ההיפך הוא הנכון: העניו יודע היטב את מעלותיו ואת כשרונותיו, אך הוא מייחס את כולן לבורא, לחסדו האלוקי של הקב"ה שזיכה אותו בכשרונות אלה, כשרונות שאיתם יוכל הוא לממש את תכלית בריאתו, לגלות את נוכחות הבורא בעולם].

המלחמה והבחירה
אלא שכאן מתעוררת השאלה המטרידה: מדוע?! מדוע יצר אותנו הקב"ה עם מערכת מורכבת ומנוגדת? הרי באהבתו הגדולה הוא יכל לברוא אותנו עם מערכת טהורה לחלוטין, השואפת בהתמדה רק לענייני קדושה ואלוקות…
אך התשובה על כך היא, שהיא הנותנת: דווקא בגלל אהבתו הגדולה של הבורא לאדם, בחיר הנבראים, רצה הבורא שהאדם יעבוד את בוראו מתוך מקום של החלטה פנימית ובחירה עצמאית. וכפי שהוסבר בהרחבה בשיעור הראשון, אשר אילו לא היו לאדם התמודדויות ומלחמות פנימיות, ייתכן מאד שמעשיו והנהגתו הטובה היו נובעות מתוך מקום של הרגל, נוחות וכדומה,
אך כעת, כאשר האדם נתון תחת מלחמה בין שתי הנפשות, כאשר כל נפש מנסה למשוך את האדם לתחום שלה ולשלוט עליו, ובכל זאת האדם בוחר בטוב ובקדושה, אזי בחירתו הטובה של האדם, נובעת מתוך מקום של החלטה פנימית, מתוך תחושה עמוקה כי זהותו ועצמיותו שייכות דווקא לצד הקדושה ומתנגדות לצד הקליפה. דווקא כעת התאחדותו של האדם עם הקדושה הינה התאחדות פנימית ועמוקה.
*
בשיעור הבא נדון בעזרת ה' על האופנים השונים והתכונות הבולטות בהן מתגלה ופועלת הנפש הבהמית, ועל אלה שהאלוקית מתגלה ופועלת על ידן.

(על פי פרק א בתניא,
מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.
כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)