ב"ה
דרכו של הבינוני – פרק 11
כוחות הנפש – כמשפחה
תקציר
בשיעור הקודם התמקדנו בשני הכוחות הראשיים של הנפש: ה'חכמה' וה'בינה', והגדרנו את המהויות השונות שלהן: ה'חכמה' רואה את המהות והנקודה של כל דבר בעולם וה'בינה' משיגה את הפרטים של כל דבר, את התבנית והמסגרת ממנה מורכב הדבר, את התנאים והדרישות שלו וכן הלאה.
מסקנת הדברים היתה, שה'חכמה' וה'בינה' יחד מביאים בפני המשכיל המתבונן, תמונה שלימה ובהירה של המציאות, המורכבת הן מהנקודה והמהות הפנימית של כל דבר והן מהפרטים המלאים המרכיבים אותו.
ראשי המשפחה: 'אבא' ו'אמא'
בשיעור זה נתקדם לשלב חשוב ביותר בכל התהליך הנפשי, לאור העובדה שתורת הקבלה מכנה את החכמה והבינה בשמות 'אבא' ו'אמא'. החכמה נקראת ה'אבא' והבינה 'אמא'.
הטעם הפשוט לשני השמות הללו, הוא משום שישנו דמיון גדול מאד בין תפקידן של החכמה והבינה בנפש האדם, אל האב והאם הגשמיים השותפים יחד בתהליך יצירת הולד:
העובר שיוצא לאויר העולם התפתח והורכב בעיקר במעי האם, שם נוצר מבנה הגוף השלם על כל הפרטים ופרטי הפרטים השונים המרכיבים אותו: האיברים והבשר, העור והעצמות. מצב זה מקביל למצבה של ההשגה הקיימת ב'בינה' העסוקה להשיג ולתפוס את הפרטים השונים ואת התמונה המלאה והשלימה של הדבר בו מתבונן האדם.
אמנם, הולד השלם הזה, המפורט כעת לפרטים, היה הרי כלול בתחילה בנקודה אחת, יסודית ומהותית, שכללה בתוכה את כל מציאותו של הולד. כל כולו של העובר, ללא יוצא מן הכלל, התחיל בנקודה אחת פשוטה, שאותה נתן האב. נקודה זו, מקבילה לתפקידה של החכמה, שכאמור, אינה עסוקה עם הפרטים של ההשכלה, אלא רק לתת לאדם לראות את הנקודה האחת, הפנימית והמהותית, של הדבר בו הוא מתבונן.
שני הילדים: ה'בן' וה'בת'
והנה, לאחר שהכרנו את האב והאם של נפש האדם, אנחנו יכולים כבר לנחש בעצמנו שה'משפחה' של הנפש אינה רק זוג – שני כוחות, אלא היא כוללת בתוכה גם כמה ילדים, ולכל הפחות 'בן' ו'בת'[1].
ואכן, בתורה הקבלה והחסידות אנו מוצאים לרוב את הכינוי "תולדות" ו"בנים" ביחס למידות האחרות של הנפש, ובכללות: מידת ה'אהבה', הדומיננטית והמתפרצת, מכונה בשם "בן", שכן בדרך כלל הזכר הוא הדמות הדומיננטית והבולטת בעולם, ובלשון הגמרא: "האיש – דרכו לכבוש", ומידת ה'יראה', הכנועה והבטלה, מכונה "בת", על שם תכונת הביטול הטבעית הבולטת יותר אצל הנקבה.
אין ילדים בלי הורים…
כאשר נתבונן באמור לעיל, נשים לב לפרט חשוב ומשמעותי ביותר: המידות אינן נוצרות לבד! המידות אינן אלא תולדה של ההורים, החכמה והבינה.
כאשר נשאל כל אדם בעולם, 'האם אתה מרגיש שכל מציאותך אינה אלא תוצר של הוריך'?, יענה הוא בכנות: 'לא'! היות שהתחושה האנושית הטבעית היא, שהאדם מרגיש את מציאותו כאילו היא מעולם לא נוצרה, אלא היא היתה קיימת מאז ומקדם. רק לאחר שימת לב אנו מבינים שאכן ללא ההורים, מציאותנו לא היתה אפילו מתחילה, כי אנחנו איננו אלא 'תולדה' שלהם.
הוא הדבר בנוגע לרגשות שלנו, וניקח לדוגמא את רגש האהבה: כאשר נשאל אדם: 'מדוע אתה אוהב אדם מסויים'? יענה הוא: 'זהו הרגש שיש לי. אין סיבה שיצרה את הרגש'.
אך כאן מגיעה ההברקה שהביאה פנימיות התורה לעולם: המידות אינן באות מעצמן! המידות נוצרות מההורים שלהן, הן אינן אלא תולדה שלהם. אם אתה מוצא בקרבך רגש מסויים, דע לך כי מאחוריו ניצבים ההורים שלו, המוחין, הם אלה שהביאו אותו לעולם…
ממילא, מסיקים אנו את התובנה הנפלאה ש… ניתן לשנות רגש! אם נשנה את ההבנה וההסתכלות שלנו על אירועים או מצבים מסויימים, גם הרגש שלנו על הדבר ישתנה, וככל שההורים יהיו איכותיים ונעלים יותר, גם הילדים יהיו בהתאם.
[מכיוון אחר: לעיתים האדם מתאכזב מאד כאשר הוא מזהה מידה מסויימת שבאופן עקבי הוא לא מצליח לתקן אותה. אך, לאור האמור, ייתכן מאד שהסיבה היא בגלל שהוא עסוק לתקן את ה'תולדה', בשעה שה'הורה' ממשיך (להבין לא נכון וממילא) להוליד את המידה הלא נכונה…]
כח ה'דעת'
ובחזרה אל כוחות הנפש האלוקית, נושא הפרק שלנו:
עד כה הבנו את המבנה הבסיסי של הנפש: האבא והאמא (החכמה והבינה), והבן והבת[2] (האהבה והיראה), ולסיום חשוב שנכיר צלע יסודי יותר בתהליך הנפשי, והוא כח ה'דעת', הממוקם בין ההורים (החכמה והבינה) לילדים (אהבה ויראה):
כאשר התורה מזכירה את הלשון 'דעת', זה בדרך כלל לא מגיע בהקשר של צבירת ידע ומידע, אלא בעיקר במובן של הזדהות וחיבור נפשי. לדוגמא: מפגש הנישואין בין אדם הראשון לבין חוה מתואר בלשון: "והאדם ידע את חוה", הוא 'התחבר' איתה. ועל דרך זה, כאשר התורה רוצה לתאר שהבורא הזדהה והכיר כביכול בצרותיהם של עם ישראל בארץ מצרים, כותבת היא: "וידע אלוקים".
פירוש הדבר בנוגע לענייננו: גם לאחר שהאדם השכיל והשיג איזושהי הבנה מסויימת, אזי למרות שיש כאן את החכמה (תפיסת וראיית נקודת ההשכלה) ואת הבינה (הבנת והשגת התמונה השלימה עם כל הפרטים) זה עוד לא מספיק, וישנו שלב הכרחי נוסף: ה'דעת' – ההזדהות האישית עם המידע וההפנמה שלו. ללא שלב זה, אמנם ההבנה תהיה שלימה ומליאה, אך היא לא תוכל להביא 'ילדים', המידות לא תיווצרנה ממנה.
הסיבה לזה היא, משום שהמידות של האדם הן סובייקטיביות, כל מידה מתייחסת בסופו של דבר אל האדם עצמו (אני אוהב מישהו, כי זה עושה (או יעשה) לי טוב, אני מפחד מדבר שיכול להזיק לי וכן הלאה). לעומת זאת, מוחין טהורים הם אובייקטיביים, הם מתייחסים אל הדבר בטהרתו, כמות שהוא, מבלי לחבר אותו אל חייו של האדם.
'דדא ביה כולא ביה'
ממילא מובן, שכל עוד ההבנה נשארת תיאורטית, מופשטת ומנותקת מהחיים האישיים של האדם, רגשותיו לא יתפעלו ממנה, כי אין לה שייכות לחיים שלו, הן נשארות בעולם השכל וההיגיון ולא משפיעות עליו. כמו אותו פרופסור שמסר הרצאה על הסכנה שבעישון, ובסיום הדברים יצא לעשן סיגריה… אצלו התיאוריה לא התחברה לחיים האישיים שלו, שהעישון – מסכן את החיים שלו.
אמנם, קרוב לוודאי, שאילו הוא בעצמו היה עובר אירוע בריאותי בעקבות העישון או אפילו קרוב משפחה שלו היה ניזוק חלילה מהעישון, היה הפרופסור לוקח את הדברים ברצינות, כי אז התיאוריה היתה הופכת למוחשית יותר, לקרובה יותר לחיים שלו.
הוא הדבר בקשר להבנה האלוקית. האדם יכול להשכיל ולהתבונן במציאות האלוקית המחיה ומנהיגה את כל העולם כולו, על כל פרטיו, ובכל זאת להישאר אדיש. רק לאחר שהאדם יחבר זאת אל החיים שלו, שהוא עצמו מונהג כל רגע מהבורא, ההוייה האלוקית מחיה את המציאות שלו, את חייו האישיים, או אז יתנער האדם מקפאונו ויתחיל להתרגש ולהתעורר באהבה או ביראת הרוממות מן הבורא.
ממילא מובן ההכרח הקריטי של כח הדעת, המחבר כל הבנה לחיים האישיים של האדם, שיזדהה איתה.
ההכרח בכח הדעת הוא כח חשוב עד שבארץ ישראל של תקופת התלמוד היה נפוץ הפתגם "דדא ביה כולא ביה" מי שיש לו דעת יש לו הכל, "דלא דא ביה מה ביה" מי שאין לו דעת מה יש לו?! והדברים מדברים בעד עצמם…
(על פי פרק ג בתניא,
מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.
כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)
[1] לפי התורה, על כל זוג הורים מוטלת המצווה להשתדל להביא לעולם לכל הפחות בן אחד ובת אחת
[2] יש לציין ששאר המידות הקיימות בנפש, נכללות באחת הקבוצות, תחת ה'בן' או תחת ה'בת'.
תגובה אחת
Heya i am for the first time here. I found this board and
I to find It truly helpful & it helped me out a lot.
I am hoping to provide something back and aid others like you helped me.