ב"ה

הרב יצחק ערד

"בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה". במשך השנה ביטאנו לא פעם במעשינו מצב של ריחוק והעלם, אך בימים מיוחדים אלו, ימי הסליחות,  אנו יכולים להרגיש את המצב הטוב והשלם שלנו, בו אנו ראויים לטוב נראה ונגלה, לכתיבה וחתימה טובה ומתוקה. הסליחה מגלה לנו כי אנו אהובים על ה' בגלוי.

אומנם הכול גלוי לפניו – כל מעשינו, מחשבותינו וגם דיבורינו כולם ידועים לו, ולמרות זאת הקב"ה מחכה שנבטא את הדברים בפינו ונפנה אליו מתוך ניגון וזמרה ונבקש סליחתו, וכמובן נקבלה מייד, בלי להקפיד ובלי לשמור טינה.

זמן הסליחות הוא זמן מתאים גם לבקש סליחה מכל מי שפגענו בו, ובמיוחד מן הקרובים אלינו.

ניתן לראות תופעה מעניינת: מה' לא קשה לנו לבקש סליחה, ואנו שרים ומזמרים את פיוטי הסליחה בהתלהבות, ואילו מהזולת לפעמים הדבר קשה מאוד.

הקושי טמון בבושה, שמקורה בתפיסה עצמית הגורמת לנו לחשוב שאדם אמור להיות מושלם ולא לטעות לעולם בהתנהלותו עם סובביו: אם אני מגיע למצב שבו אני צריך לבקש סליחה, למעשה אני מודה שטעיתי, שאינני מושלם. ואני בוש בעצמי.

האמת כמובן שעדיף להודות בטעות ולבקש סליחה, ובמיוחד כאשר יש אדם שבשל הטעות שלנו נותר פגוע. מצב של חברות גלויה, קשר טוב, מערכות יחסים שבהן איש לא מקפיד על רעהו ואיש גם לא חש פגוע מחברו – הוא מצב טוב ונעים לכל הצדדים. למעשה, בקשת הסליחה מקילה עלינו ומיטיבה עימנו.

להפסיק להיפגע

לפעמים אנו חשים קושי מסוג אחר: אנו מתקשים לסלוח. עלינו לזכור שבראש וראשונה מוטלת עלינו חובה הלכתית לסלוח. אם מישהו מבקש סליחה – המידות היהודיות המתוקנות מחייבות לסלוח לו ולא לשמור טינה כלפיו בליבנו.

הקושי לסלוח מעיד על פגיעה. אנו חשים פגועים מאותו אדם, ומתקשים להתגבר על תחושת הפגיעה שבתוכנו. יש אנשים שנושאים בתוכם פגיעה לאורך שנים, והם מתהלכים בתודעה והרגשה של קורבן: "איך עשו לי את זה? הרסו לי את החיים" וכדומה.

מי שסובלים מכך יותר מכולם הם אותם אנשים עצמם. בעומק העניין – המאמץ לסלוח חשוב מאוד לסולח עצמו. האדם הפגוע – חסר בתוכו, בפנימיותו, ונגרם לו הרס עצמי. הסליחה מחזירה לו את תחושת השלמות והשמחה, ומאפשרת לו לשוב לחיים נכונים וטובים.

במאמרי החסידות מוסבר הדרך שבה ה' סולח, וממנה נוכל ללמוד ולהגיע אל הדרך שתקל עלינו לסלוח לאחרים:

סליחת ה' פירושה גילוי השלמות העצמית של ה'. דרגה זו מבטאת את המקום שבו למרות כל החטאים – הכול שלם. החטא לא יכול לפגוע במקום העצמי של ה', וכאשר מקום זה מתגלה – נמחלים כל העוונות.

מקום כזה קיים גם באדם עצמו. האדם מסוגל לגלות בתוכו מקום שאף פעם לא נפגע, מקום שחווה שלמות ושייך אליה. כשאדם סולח, הוא מבין שהפגיעה נגעה רק בחיצוניות של ה'אני' שלו, ואילו הפנימיות נותרה שלמה וטובה כשהייתה. המקום השלם הזה בתוכנו הוא הגאולה הפרטית שלנו הקיימת בנו ומחכה להתגלות.

יתרה מזו, אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שכאשר פלוני פוגע בנו ח"ו, הפגיעה שחווינו נוצרה משום ש"מגלגלים חוב ע"י חייב", כלומר: ה' גזר שפגיעה זו תבוא עלינו, לטובתנו ולתיקוננו. אומנם אותו אדם בחר בבחירתו החופשית להיות שליח להבאת הפגיעה עלינו, אבל הפגיעה עצמה באה מאת ה' יתברך לטובתנו ולתיקוננו, ואם כן, מה לנו כי נכעס על אותו השליח?

אם כן, סליחה אין פירושה בהכרח שכחה של הפגיעה אלא שינוי המודעות שלנו: ההבנה שהפוגע הוא בעצם שליח לתיקון שלנו, עשויה לעזור לנו לשנות את רגשותינו כלפיו.

הריני מוחל..

גם כשקשה להפנים את הרעיונות הללו, עלינו לזכור את הכלל שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. לדוגמה: בקריאת שמע שעל המיטה נוהגים לומר "הריני מוחל וסולח לכל מי שפגע בי..". אומנם קשה מאוד להרגיש כך בכל יום מחדש, אבל טמון כאן סוד מופלא: כשאדם אומר משהו ומתבונן במילים, האמירה עצמה יכולה להביא אותו למקום סולח ומשוחרר.

מבחינה הלכתית אין חובה לסלוח למי שפגע בנו ולא התחרט ולא ביקש סליחה, אבל כדאי בכל זאת לעשות זאת כדי לטהר את הנפש: הרגשות השליליים סוחטים מאיתנו כוחות ופוגעים בנו, ואם נשתחרר מהם נוכל להעביר את עצמנו למקום לא פגוע ושלם, מקום שבו טוב לנו.

לסלוח ולהיגאל

יש השואלים: יהודי אמור להיות אמיתי וכן ולא להעמיד פנים; האם אין בבקשת הסליחה בתקופה זו משום העמדת פנים?! הרי יכולנו להתחרט ולבקש סליחה במהלך כל השנה?!

אך לכל זמן בשנה יש העניין המיוחד שלו, ועל היהודי "לחיות עם הזמן". אנחנו כיהודים רגישים לזמן וחיים אותו.  חודש אלול נקבע מלמעלה להיות זמן המיועד לסליחה ולפיוס והוא מסוגל לנסוך באדם כוח מיוחד לסליחה ומחילה. זהו הזמן להיגאל בגאולה פרטית מכל המחסומים. זהו זמן סליחה.