ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 13

הצורך הנפשי בקיום המצוות

תקציר: בשיעור הקודם למדנו על הלבושים שהנפש האלוקית מלבישה על עצמה. נקודת העניין היא, אשר כמו אדם הלובש בגד שדרכו הוא מבטא את מעמדו, ואשר איתו הוא  מייצג את עצמו, כך גם הנפש האלוקית 'מציגה את עצמה' ומבטאת את מהותה, באמצעות אותם לבושי־בגדי הנפש.

[הלבושים הנפשיים המלבישים את הנשמה, הם שלשה: מחשבות קדושות שהנפש חושבת, דיבור בעסק התורה, ומעשים של מצוות ה'].

*

גדולת הבורא וענוותנותו

אחד המאמרים השגורים אצל רבותינו על מנת לתאר את הפלאת הבורא, הוא הפתגם האומר: "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו".

המשמעות הפשוטה של הפתגם, היא: שהבורא הוא כל כך מיוחד ומופלא, עד אשר למרות מעלתו וגדולתו האין סופיות, הוא בכל זאת אוחז במידת הענווה, ומשפיל את עצמו להתייחס אל הברואים השפלים הנחותים.

אמנם, בתורת החסידות מקבל המאמר הלזה, משמעות עמוקה ומופלאה בכפליים:

הבורא הוא כל כך 'גדול', מופלא ולא מוגבל, עד שהוא מסוגל לעשות את הבלתי אפשרי: מצד אחד, לצמצם את אורו האין סופי ולכווץ אותו על מנת שהוא יצליח לחדור בעולמנו הגשמי, אך בה בשעה, הוא יישאר 'אין סוף' ו'בלי גבול', בלי כל שינוי, כאילו הוא נשאר בעולמות העליונים…

את חיבור ההפכים הזה, את הפעולה הבלתי נתפסת הזו, להצטמצם ובכל זאת להישאר אין סוף, יכול רק הבורא לעשות, ואת זה רמזו חכמינו באמרם, שאצל הבורא ייתכן מצב ש"גדולתו" האין סופית תימצא באותו "מקום", יחד עם הצמצום ("ענוותנותו").

והנה, עד כה עסקנו ביכולת המופלאה של הבורא, אך השאלה היא, האם יכולת זו באה אי פעם לידי ביטוי? האם הוא השתמש בה? והתשובה היא: בהחלט  כן, לפני כשלשת אלפים ושלש מאות שנה, במעמד הר סיני…

מעלת המצוות

המילה הראשונה, הפותחת את עשרת הדברות, היא "אנכי (ה' אלקיך)". אומרים חכמינו ז"ל שראשי התיבות המרומזים במילה 'אנכי', הם: "אנא נפשי כתבית יהבית", ובעברית: 'אני, את עצמי כתבתי ונתתי'.

במילים הכי פשוטות: הבורא מעיד כאן, שבתוך התורה הוא הכניס את עצמו, את העצמיות שלו, ורק אז הוא העניק לנו את אותה במתנה. כן, התורה שלנו, כולל הציוויים הגשמיים והמוגבלים הכתובים בה, אינם אלא גילוי וביטוי של הבורא בעצמו!

הלא ייאמן קרה, הבורא הכניס את אורו הלא מוגבל בתוך 613 מצוות גשמיות וחומריות, ויחד עם זאת נשאר האור בעוצמתו האין סופית מבלי להיחלש במאומה. ממש כמו גרעין אטום בגודל מזערי, המכיל בתוכו אנרגיה עוצמתית, כך גם כל מצווה גשמית ומוגבלת מכילה בתוכה אנרגיה אלוקית, עוצמתית ואין סופית.

אדם שניחן במבט עדין ומעמיק, יביט כעת על החפץ הגשמי של המצווה (תפילין, מזוזה או כל מצווה אחרת), והוא יתרגש מראייתה כאילו הוא רואה את הגילוי הרוחני של הבורא. הוא יראה בחפץ הגשמי מעין מסיכה אשר בתוכה מסתתר אורו של הבורא, או ליתר דיוק: מעין בגד שדרכו מתבטא הבורא ה'מלובש' בו.

אדם מעמיק זה, מקדיש את מלוא תשומת הלב אל האור האלוקי המסתתר בחפץ של המצווה, ולא על החומר הגשמי שלה, וכשהוא מקיים את המצווה הוא חש כאילו הוא מחבק את בורא העולם דרך הבגד העוטף אותו…

הנשמה

בשונה מהמצוות, שנשארו בעוצמתן האין סופית גם לאחר ש'ירדו' למטה, הרי שנשמתו של האדם כן הושפעה עמוקות מהירידה: נשמת האדם עוברת תהליך ארוך של צמצומים טרם התלבשותה בגוף, אשר בסופו של התהליך היא נותרת בתחושה של ניתוק ונפרדות מהבורא. החוויה הטבעית של האדם כלפי הבורא, היא ביחס של נברא־בורא ולא בתחושה של דביקות אבסולוטית בבורא.

ואף שהוסבר בעבר בהרחבה[1], אשר הנשמה בשורשה הינה 'חלק אלקה .. ממש', והיא עומדת במצב של דביקות מוחלטת באין סוף, מכל מקום, זה נכון רק ביחס לשורש הנשמה, וגם כעת: רק בעומק ובעצמיות שלה, אך הרגש הגלוי של האדם, התחושה הטבעית שלו, היא במפורש כמו ישות נפרדת, שהדביקות העצמית אינה נרגשת אצלו באופן טבעי.

דינמיקת הלבושים

כעת, לאחר שאנו מבינים את מצב הנשמה בעולם, לעומת מצבם של המצוות, נוכל לתאר לעצמנו את החוויה שמרגישה הנשמה, כאשר היא 'מלבישה' את עצמה בבגדים של התורה והמצוות. בשעה זו, כאשר הישות הנפרדת והיבשה, חשה לפתע את האור האלוקי האין סופי שעוטף אותה, הבורא בעצמו שמקיף את הנשמה, קשה למצוא את המילים שתוכלנה לתאר את התחושה הנפלאה הזו, של בן אבוד שחוזר לאביו האהוב, ומתרפק בזרועותיו בחיבוק חם, רותח…

אמנם, למען האמת, הפעולה שמתרחשת כאן היא עמוקה עוד יותר:

כאמור לעיל, השורש העצמי של הנשמה, בו היא חשה את דביקותה המוחלטת בבורא, אינו נרגש בנשמה באופן טבעי, הוא מוסתר ונעלם בעומק התודעה.

והנה, כאשר האור האלוקי של המצווה עוטף את הנשמה ומפשיר את הקרירות הנפרדת של האדם, אזי, מסוגל האדם להתרומם מאנוכיותו, ולחוש ולו במעט את אותה דביקות עצמית־חמקמקה, המסתתרת בעצם הנפש.

או אז, כאשר האדם זוכה להתגלות של עצם נפשו, הוא בעצם 'מוצא את עצמו' – את ה'אני' האמיתי שלו, האדם זוכה להתחבר אל שורש נשמתו, אל אותה נקודת אמת פנימית שטבועה בעצם עצמותו.

לאור כל זאת מובנת מעלתן הנפלאה של המצוות, אשר נוסף על המעלה הבסיסית שלהן, קיום ציווי ורצון הבורא וגילוי אורו בעולם, הנה מעלת המצוות היא גם ביחס לאדם המקיים אותן, שקיום המצוות תורם ומוסיף גם לו בעצמו, אשר הוא זוכה להתגלות עומק נשמתו באמצעות קיום המצוות…

***

בשיעור זה הדגשנו בעיקר את קיום המצוות. בשיעור הבא אי"ה נרחיב על מעלת לימוד התורה.

(על פי פרק ד בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: הר' נחמיה גרייזמן)

[1] שיעור מספר 7