על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

הבעיה ברצון להשפיע

עסק ההשפעה הינו מהלך פנימי מורכב וקשה, הדורש סולידאריות ורגישות ביחד עם תבונה והשכל מה ואיך להשפיע, באיזה אופן, באיזה מינון, וכדומה. אך לפני ההתייחסות לעצם ההשפעה, צריך המשפיע והמטפל לשאול את עצמו – למה בכלל להשפיע?

ישנו משפיע ומטפל שיענה לעצמו – 'אני משפיע כי אני מאוד אוהב להשפיע'. יש לו חשק ותענוג פנימי להעביר את מה שיש בו לאחרים, ולראות כיצד זה עוזר להם לפתור את בעיותיהם. ההשפעה והטיפול ממלאת אותו בתחושת סיפוק והתמלאות פנימית.

בהשקפה ראשונה, הרי זו תכונה חיובית, כיון שאם אוהב את המקצוע הזה הרי ישקיע בו את כל כוחותיו, ויעשהו במרץ והתלהבות.

אלא שיש בהשפעה הנובעת (רק) מתוך רצון ואהבה של המשפיע כמה חסרונות:

א. לא תמיד אם המשפיע אוהב את זה הרי הוא גם המתאים לזה. כלומר, התשוקה והרצון החזק לבטא את כח ההשפעה שבו יכולים לסנוור אותו מלבחון בצורה אובייקטיבית אם הוא באמת מוכשר לזה ואם הוא באמת יבצע את זה בצורה מועילה ונכונה.

ב. טבעה של התלהבות שדועכת ומתמעטת עם הזמן. בתחילה יכול להיות המטפל עם חשק חזק ורצון 'לשנות את העולם', אך ככל שיעבור הזמן ויראה שהמציאות לא פשוטה ותוצאות ההשפעה איטיות ולא תמיד ניכרות, הרי ירד הלהט, וכבר לא יהיה לו כוחות פנימיים להשקיע את עצמו בעבודת ההשפעה והטיפול (מה שנקרא היום – 'שחיקה').

אלא שלמרות זאת אין ספק כי עבודת השפעה וטיפול הנעשית בחשק והתלהבות פנימית, הרי היא מצליחה יותר ויש בה יכולת רבה יותר להתמסר למטופל ולהשקיע בו.

ויש לברר, מהי הסיבה הפנימית האמיתית, (ובלשון החסידות: מהו ה'כתר' שקודם לתהליך ההשתלשלות עצמו) שצריכה לגרום למשפיע ולמטפל להתמסר לעבודה מורכבת זו, וכיצד שומרים על ההתחדשות והתענוג שבהשפעה?

תחושת שליחות

חכמינו אומרים: "גס ליבו בהוראה הרי הוא שוטה וגס רוח". כלומר, מי שההוראה וההשפעה אצלו היא דבר המובן מאליו, והוא עושה את זה ללא תחושת אחריות ורצינות, אלא רק למלא את סיפוקו האישי, הרי יש בזה בעיתיות מאוד גדולה.

היחס ההפוך מ"הגס ליבו בהוראה", זה מצב פנימי שלא רוצה מחפש את ההשפעה. מצד עצמו הוא לא היה בכלל רוצה לעסוק בטיפול וההשפעה, אלא שהמציאות האובייקטיבית מכריחה אותו להתעסק בזה. כיון שיש אנשים הזקוקים לעזרה והדרכה, יש ממנו תביעה להתעסק בזה, וכיון ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", לכן בעל כורחו כביכול הוא מתעסק בזה.

אין הכוונה שעיסוקו בהשפעה הוא ללא התלהבות וחשק אלא 'כמי שכפאו', להיפך – לאחר שהגיע למסקנה שאין מנוס והוא מוכרח להתעסק בזה, הרי ההשפעה עצמה היא מתוך שמחה שזוכה לעזור ולסייע לאחרים, אך הגישה בכלל לזה היא מתוך תחושת שליחות מול המציאות הבעייתית ולא כדי למלא את סיפוקו ושביעות רצונו.

גם אחד כזה שיש לו חוש בעבודת ההשפעה וכישרונות מיוחדים ההופכים אותו ללא ספק לראוי ומתאים לעבודת ההשפעה והטיפול, צריך לבצע עבודה זו לא מתוך רצון אישי למלא את יכולותיו, אלא מתוך הכרה שזה עצמו שהבורא טבע בו כאלה יכולות וכישרונות הרי זוהי שליחותו לנצל כוחות אלו בהשפעה והדרכה לאחרים.

זה עצמו שהבורא הטביע דוקא בו כוחות וכישרונות לזה ולאחרים לא נתן, או זה שהבורא הכניס בו משיכה פנימית לתחום זה שגרמה לו ללמוד אותו ולהתמחות בו – מה שלאחר אין – זה עצמו מורה שההשגחה העליונה רוצה שדוקא הוא ישתמש בכוחות אלו ויעניק על ידם לאחרים. אם לא ישתמש בידע וכוחות אלו שניתנו לו מלמעלה על מנת לעזור לאחרים הרי הוא עושה עוול לבורא שנתן לו כלים אלו, כיון שכל הכישרון ויכולת ההשפעה לא ניתן לו אלא כדי שיעזור איתם לאחרים ולא בשביל שהוא יממש את עצמו.

לא להתעקש

אחד המבחנים שיכול המטפל והמשפיע לבחון את עצמו ולברר בתוכו אם ההשפעה והעזרה לאחרים היא מתוך תחושת שליחות או רק כמימוש עצמי היא – כיצד ינהג כשאשר מגיע לפניו מקרה של עזרה ויטפול במישהו והוא רואה שלפניו מקרה שיש אחרים שידעו לעזור לו ביתר מומחיות וניסיון ממנו.

אם מטרתו בהשפעה והעזרה היא בשביל לממש את עצמו ולהגיע לידי סיפוק אישי בלבד, הרי הוא יתעקש לנסות לעזור לו בכל זאת למרות שיודע בתוכו שאחרים יעשו זאת ביתר הצלחה ממנו. אך אם כל עיסוקו בהשפעה היא מתוך תחושת שליחות שהמציאות בשטח מחייבת אותו לתת מעצמו לאחרים, והוא משמש רק כצינור של כוחות הבורא, הרי מה שיש בו יש ומה שאין אין, ואם בהשגחה פרטית יש למישהו אחר את היכולת הטובה יותר לסייע ולהשפיע, הרי אין ספק שעדיף להפנות אליו את המקרה הזה.

למרות שה'אגו' והמחשבה האנוכית לא נותנים לאדם להגיד לעצמו 'יש אחרים שיעשו את זה יותר טוב ממני' – נדרש מהמטפל והמשפיע הרבה ענווה וביטול עצמי, ובעיקר התחברות אמיתית למטרה האמיתית של כל העיסוק בהשפעה וסיוע ('כתר') ואז יוכל באומץ להפנות מקרים מסוימים לאחרים ולא להרגיש פגיעה מזה בתוכו.