מתוך ראיון לבית משיח

היי, קצת צניעות לא תזיק!

הרב יצחק ערד (ראש מרכז 'דעת' וראש הישיבה) ומנחם זיגלבוים משוחחים על נקודות מרכזיות ב'דבר מלכות' השבועי, ומנסים לשלב ולמזג דרכים פרדוכסליות שתעבודה בו זמנית. וזה בהחלט אתגר מרתק * על פי שיחת ה'דבר מלכות' השבועית לפרשת בשלח תשנ"ב, מתוך עיתון 'בית משיח' – פרשת בשלח התשע"א.

· הרב ערד, יש משהו ייחודי ושונה בשיחת ה'דבר מלכות' השבועית מאשר בשאר השיחות.

והוא?

· בעוד שכל השיחות שייכות לכל אחד מבני ובנות ישראל, הרי שהשיחה הפעם מוקדשת, כביכול, לנשי ובנות ישראל. האומנם?

במבט ראשוני אכן יש משהו בכך. עצם העובדה שיש "כותרת" לשיחה, דבר שאין בשום שיחת 'דבר מלכות' אחרת, מוכיח כי השיחה היא אכן ייחודית. הכותרת היא "על דבר מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", ולפי הכותרת שגם הוגהה על ידי הרבי, אתה צודק בדבריך.

· מאידך גיסא, אני מתאר לעצמי שאם השיחה הייתה מיועדת לנשים בלבד, הרבי היה מוצא את ההזדמנות הנאותה לומר אותה בכינוס נשים, כפי שארע כמה פעמים בשנה. ובכל זאת, העובדה שאמר אותה בהתוועדויות של שבתות בא ובשלח בפני ציבור הגברים, אומר דרשני, לא?!

בשיחתו השבועית הרבי אכן מדבר על הייחודיות בעבודת הנשים ומדגיש את דרך עבודתן; אך בהחלט שגם לנו, הגברים, יש צורך ללמוד מדרך עבודתן של הנשים ולתרגם זאת בצורה הנכונה אלינו. עובדה היא שהרבי אמר את השיחה לא בפורום של כינוס נשים, כפי שציינת.

הרבי בשיחתו זו שוזר כמה רעיונות ונקודות שמבליטות ומייחדות את עבודת הנשים, ומזכיר את העובדה שלעתיד לבוא תתגלה מעלת האישה שאז "נקבה תסובב גבר", והאישה ממקבלת תהפוך בפן מסוים להיות משפיעה גם על עבודתו של האיש. הרבי גם רומז שכל התקופה שלנו, הדור האחרון לגלות, זו שלימות עבודתה של כנסת ישראל, ("אחותי כלה"), ומסביר ששני המאמרים של 'באתי לגני' שנתן הרבי הריי"צ בתש"י, קשורות לעבודתן בעולם של נשים צדקניות. מאמרים אלו יצאו ליום היארצייט של אֵם אדמו"ר הריי"צ הרבנית שטערנא שרה, וסבתו הרבנית רבקה.

הרבי אף מוסיף שיש מעלה בעבודת האמהות, שהן בבחינת 'מקבל', ואנחנו הרי דור השביעי, ספירת המלכות, שספירה זו היא ספירה המקבלת מכל הספירות, כפי המוסבר הרבה בתורת החסידות.

ומעלת הנשים בשירת מרים ("בתופים ובמחולות") מודגשת עוד יותר בהפטרה (סיום הפרשה) – " ותשר דבורה" .. ועל פי הידוע שההפטרה קשורה עם ענין הגלות – יש לומר, שהדגשת מעלת הנשים בהפטרה ("ותשר דבורה") עיקרה בנוגע לזמן הגלות, היינו, מעלת עבודתן של נשי ישראל הצדקניות (ע"ד ובדוגמת דבורה) בזמן הגלות, שבשכרן ובזכותן יוצאין מן הגלות את הגאולה. ובפרטיות יותר – שבהתחלת ההפטרה מרומזים הענינים העיקריים שבעבודת נשי ישראל שבזכותן באה הגאולה (סעיפים ה, ו,).

יש עוד כמה נקודות 'נשיות' שהרבי מחדד, ולא אזכיר את כולן, אבל אחת מהן הרבי שואב מההפטרה השבועית, שם מוזכרת עבודתה של דבורה הנביאה, "ותשר דבורה", שעיקר מעלה זו נוגע לזמן הגלות, כלומר, לעבודתן של נשי ישראל הצדקניות כבר בזמן הגלות.

הרבי מתעכב גם על מהות עבודתה של דבורה הנביאה ומביא את דברי הגמרא שדבורה הייתה "אישה נביאה אשת לפידות": "מאי אשת לפידות? – שהייתה עושה פתילות למקדש". ומכאן למדים שתפקידן של נשי ובנות ישראל להכין פתילות להאיר ב"נר מצווה ותורה אור" בבית המקדש הפרטי של כל אחת ואחת.

מאפיין נוסף של דבורה אשת לפידות – שהייתה יושבת תחת תומר דבורה, ומדוע? משום ייחוד. "שהוא גבוה ואין לו צל (אין לו ענפים למטה) ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית – דבר המעיד על מעלת הצניעות של "כל כבודה בת מלך פנימה" (אות ו').

לכאורה הרבי ממזג פה שני הפכים בתהליך העבודה שהוא מפיק מעבודת הנשים:

מצד אחד הרבי מזכיר שתפקידן של נשים הוא להאיר את העולם, וכדי להאיר את העולם צריך להיות בעולם, להיכנס לתוכו ושם להאיר אותו. מצד שני הרבי מדבר על עבודת הצניעות של "כל כבודה בת מלך פנימה". להתכנס בבית, "מנשים באוהל תבורך". לכאורה אלו הן תכונות הפכיות, כי כשנמצאים בחוץ זה סוג של הבלטה, וכשנמצאים בפנים, זו היא הצניעות.

· נקודה מעניינת שלא שמתי לב אליה בשיחה.

אכן זו אבחנה דקה בין שני סוגי העבודה.

יש דרך לשלב בין שתי הדרכים: הידיעה שכמה שאנחנו פועלים ויוצאים החוצה, עדיין צריכים להשאר ולהיות מחוברים אל הפנים.

· איך זה מיישבים את זה?

שאלה יפה, בשביל זה כדאי לעיין בהערה שהרבי מביא, הערה 88. בהערה זו מוסבר מה זה "תומר דבורה": "מה תמר אין לו אלא לב אחד, אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים". ובחידושי אגדות של המהרש"א מוסבר שלגזע התמר יש לב אחד שהולך "ביושר מלמטה למעלה, מה שאין כן שאר האילנות, דגם לענפים יש לב".

· מה זה ה"לב אחד" הזה שעליו מדובר כאן?

הזמן הנוכחי של ערב י' שבט, הוא זמן נכון ומתאים להתבונן בהנהגה של הרבי שהייתה פלאי פלאות. הרבי בעבודתו סימל את המלכות (וספירת המלכות) בשלימותה. מחד גיסא, הרבי פעל בעולם כולו, מקצה לקצה, לעומק ולגובה. ומאידך גיסא, היה לו לב אחד שמכוון לאביו שבשמים – ואני מתכוון להתמסרותו המוחלטת לרבי הריי"צ. במשך כל עשרות שנות נשיאותו הרבי דיבר על כך שחמיו הרבי הוא נשיא הדור והוא הכול והוא המנהיג וכו'. כלומר, הרבי בהנהגתו שִיֵיך הכל לחמיו הרבי, ואף היה עולה רבות ל'ציון' שם היה מזכיר כל מי שזקוק לברכה, כאילו לו מעצמו אין כלום, רק משל חמיו הרבי.

בהרגשה ובפירוש האישי שלי את השיחה, הנהגה זו רמוזה בלב אחד המכוון לאביהם שבשמים, מקום אחד מוגדר תוך התמסרות לנקודה של למעלה. כידוע בחסידות, לספירת המלכות "לית לה מגרמיה כלום" (אין לה משלה כלום) אלא היא מקבלת את כל חיותה מהספירות שמעליה.

הרבי אפוא שילב בהנהגתו את שני הקצוות: פעולות בכל העולם עד למקומות הכי רחוקים, ומצד שני, הכל נעשה תוך ביטול והתמסרות לרבי הקודם, כש"לבו מכוון" לשם.

זה צריך לשמש לנו כהוראה בחיי היום יום: אנחנו כמקבלים צריכים לפעול בחוץ כהוראת הרבי, ולהאיר את העולם, אך יחד עם זה עלינו לשמור כל הזמן על הידיעה שאין לנו משלנו כלום, וכל מה שיש לנו, זה מהרבי.

זו דרך העבודה שהרבי ממזג בשיחתו השבועית: שילוב הפרדוכס בין פעילות עם העולם הגדול וחיבור אליו, אך ביחד עם זה לשמור על הצניעות, כלומר, שהמקור האמיתי שלנו הוא בפנים.

· תוכל להגדיר מהו ה'בפנים'?

הפנימה הזה הוא בראש ובראשונה שמירה של הבית שלנו פנימה, בצורה הכי פשוטה. כשפועלים בחוץ צריך לדעת שהמקור הפנימי שלנו הוא ליבת העניין. גם כשנמצאים בפעילות עם החוץ, לא להיות שייכים לחוץ.

ברובד העדין והפנימי יותר, הצניעות היא הצניעות הפנימית, כפי שנאמר קודם, לזכור שהכול בא מבפנים, מהרבי, והכול שייך אליו, בדיוק כמו ההנהגה שאנחנו ראינו בגלוי אצל הרבי.

· איך מיישמים את זה מבחינה אמיתית? הרבי בוודאי יכול למזג בתוכו דרכי הנהגה ניגודיים, אבל אנחנו?

עלינו ללמוד מהנהגתו של הרבי בצורה הכי פשוטה. גם כשאנו בחוץ לזכור שזה לא בכוחנו ולא בכשרונותנו, אלא זה מהרבי. תובנה והבנה זו משאירים אותך בצניעות ברובד הפנימי. כי אתה יודע בסופו של דבר שהכוחות האמתיים והמקור להנהגה הכול בא מלמעלה. וזו הנהגה של 'מקבל' בדור השביעי שהוא דור של ספירת המלכות, וממילא הנהגה כזאת מגלה את המעלה האמיתית.

"…ועל ידי המרירות על הגלות ("מרים על שם המירור") והציפיה והתשוקה להגאולה ("ותתצב גו' לדעה מה יעשה לו") זכו ישראל להגאולה ("העמיד הקב"ה גואל זו מרים"), שאז נתקיימה נבואתה של מרים .. ולפי ערך גודל המרירות על הגלות, היתה גודל השמחה על הגאולה – ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. (אות ד').

· כשאנחנו מדברים ועוסקים בשילוב של אופני הנהגה מנוגדים, אפשר לומר שזה מופיע בזווית נוספת בשיחה זו של ה'דבר מלכות'.

הרבי מזכיר את הפסוק מפרשת השבוע שמרים ונשות ישראל יצאו בשמחה גדולה, בתופים ובמחולות נוכח הגאולה. והרבי טורח להסביר את הסיבה ששירת הנשים ומרים הייתה בשמחה דגולה יותר, משום ה…מרירות שהייתה למרים בזמן הגלות. כלומר, בגלל המרירות שהייתה לה על אריכות הגלות, ממנה גם נבעה השמחה.

אכן נקודה שאפשר להאריך בה כהנה וכהנה, אך היא בהחלט מתחברת לנקודה שדיברנו עליה קודם:

בהתבוננות קצת יותר פנימית, למה מרים ונשות ישראל היו במרירות? שכן הן היו בתוך גדרי העולם, בתוך מציאות הגלות הקשה של מצרים, והן חשו במרירות הגלות ביתר שאת. [כשמרחפים מעל המציאות אפשר להרגיש שנמצאים בעולם הנראה שכולו טוב, (ואולי באמת הוא טוב כמו שהרבי אמר ב'דבר מלכות' של שבוע שעבר, שברוחניות הגאולה כבר באה.) אבל כשיורדים לתוך גדרי העולם הזה, מרגישים פה ביתר שאת את החוסר ואת הקושי של הגלות.]

ספירת המלכות (הנשים) מרגישה יותר את קושי הגלות כי היא הספירה שיורדת לדרגה הכי תחתונה והיא הכי סובלת מהירידה, ולכן גם הכי כואבת.

אבל דווקא מתוך הירידה הזאת שדרכה חשים את קושי המרירות, מגיעה השמחה וההשלמה שהנה נגאלים, וכמו שהרבי מתבטא שעוד לפני הגאולה כבר בטוחים שיגאלו ויוצאים במחולות. וכך אומר הרבי:

"ביחד עם התפילה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגדלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" (סעיף ח).

· יש פטנט איך למזג את שתי ההרגשות הקיצוניות הללו? הרי כשאנחנו שמחים – אז שמחים, וכשעצובים ומרירים – קשה לשלב עם זה תחושה של שמחה אמיתית ולא מזוייפת?

אדמו"ר הזקן אומר כבר בסוף פרק ל"ד בתניא ששתי הדרכים צריכות להיות משולבות גם יחד, בו זמנית: "והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל, אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש, מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלוקית .. וכהאי גוונא איתא בזהר 'בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא'".

מצד אחד עדיין מרגישים את ההסתר והקושי של הגלות, אך מצד שני אנחנו יודעים כי למרות זאת, הגאולה כבר נמצאת פה.

הפנימה הזה הוא בראש ובראשונה שמירה של הבית שלנו פנימה, בצורה הכי פשוטה. כשפועלים בחוץ צריך לדעת שהמקור הפנימי שלנו הוא ליבת העניין. גם כשנמצאים בפעילות עם החוץ, לא להיות שייכים לחוץ.