ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 8

החיים כשליחות

"חלק אלקה ממעל"

"חלק אלוקה ממעל ממש" – זהו התואר הנצחי הניתן בתורת החסידות, לנשמתו של יהודי. כל יהודי, איזה שלא יהיה, מהותו הפנימית היא חלקיק אלוקי, גילוי אלוקות בגופו הגשמי. ומציאות זו לא תשתנה לנצח, ולא משנה בכלל (לעובדה הזו) כיצד תהיה הנהגתו של היהודי.

המשל שממחיש לנו את העובדה הזו בצורה הכי חדה, הוא משל מבן ואב (כפי שהובא בפרק הקודם):

מציאותו של עובר שנולד, מגיעה בשרשה מפנימיותו של האב. כלומר: כל מציאותו של הבן, כל האיברים וכל הפרטים שהיא כוללת, נובעים מנקודה אחת מרוכזת, המגיעה ממוחו של האב. נקודה זו, היא שמתפתחת במשך תשעת חודשי ההיריון, עד שהיא הופכת להיות מציאות של אדם שלם, בשר גידים ועצמות.

ועל כן, כל פרט במציאותו של הבן, כל כולו, מתייחס אל אביו בקשר עמוק ולא מוגבל. מה שלא יהיה, איך שלא תהיה הנהגתו של הבן, הוא בכל מקרה יהווה תמיד המשך והתפשטות של מציאות האב, של הנקודה הכי עמוקה במוחו של האב.

הנמשל אותו אנו מקישים מכאן, הוא היחס שבין עם ישראל לאבינו שבשמים: כמו הבן, כך גם כל יהודי מגיע בשרשו מה'נקודה הראשונה', מהגילוי האלוקי הכי גבוה ונעלה. משם משתלשלת נשמתו למטה, עד שהיא מתלבשת בגופו הפיזי. וממילא מובן שכל יהודי, איזה שלא יהיה, בכל מצב שלא יהיה, מחובר הוא בקשר עצמי עם האבא, עם ה'.

כאשר אנו מפנימים את ההבנה הזו, אנו מתעוררים ממילא בשמחה עמוקה ועצומה, על הקשר נטול התנאים והגבלות עם אבינו שבשמים, בכל מצב ובכל מחיר.

ההבדלים בין הנשמות – חיצוניים

מה שיכול קצת להטריד אותנו בהסבר הזה, היא העובדה שכאשר אנחנו מסתכלים סביבנו (או בעצמנו…) אנחנו עלולים לשים לב שלא אצל כל היהודים רואים בגלוי את הקשר הזה, לא על כל אחד ניתן לראות בגלוי שהוא מגיע מ'המוח של האב', היינו, במעמד רוחני נעלה ועדין.

אנשים נדירים, מרוממים, הם אלו שיכולים לזכות בתואר 'ראש' ו'מוח'. שאר העם לעומת זאת, רובו ככולו, נמצא במצב נמוך בהרבה. ההגדרה שנוכל לתאר אותו בהתייחס למשל הבן, תהיה: 'ציפורן' או 'עקב', איברים חסרי חיות. "מוח האב"? במפורש לא!

ואם כן, נשאלת השאלה: אם כולנו מגיעים ממוחו של ה', מדוע לא רואים זאת על כולנו?

אך התשובה פשוטה ביותר: הבה נתבונן שוב במשל הבן!

כאמור, הבן כולו מגיע ממוחו של האב. כל החלקים של הבן, גם המוח של הבן וגם ציפרני רגליו, כולם נובעים בשרשם מאותו מקום, מאותה בחינה מרוממת במוחו של האב.

אלא, שבחודשי ההיריון, ישנם איברים שנשארים באותו מצב, שההיריון לא פועל עליהם (בדוגמת ה"מוח") ואילו שאר האיברים כן מושפעים מהתהליך, ובפרט האיברים ה'נמוכים' ביותר: ה'ציפרניים', ה'עקב' וכדומה.

אמנם, למרות הצמצום שבאיברים הללו, בכל זאת כל האיברים ללא יוצא מן הכלל נותרים קשורים בקשר עצמי עם שרשם הראשון –מוח האב[1].

כך גם בנשמות ישראל. הנשמות עוברות תהליך של ירידה טרם היכנסן לעולמנו הגשמי (בדוגמת חודשי ההיריון), וכמו באיברים השונים, כך גם כאן ישנן נשמות שתהליך הירידה לא משפיע עליהן פנימית, והן נותרות בדרגתן הראשונה, המרוממת, ואילו שאר הנשמות מושפעות ומצטמצמות. אך בכל זאת מובן שגם בסופו של תהליך כל הנשמות כולן, ללא יוצא מן הכלל, קשורות בקשר עצמי עם 'מוח האב'.

התכלית: דירה לה'

אך כאן שואל היהודי את עצמו: 'מדוע? מדוע לא אני הוא ה"מוח"?' 'נכון שבמהות ובעצם גם אני קשור עם אבי שבשמים, אך בכל זאת, היה יותר כדאי אילו הייתי נותר במצבי הראשון, בדרגת המוח…'

על מנת להבין את התשובה לשאלה הזו, עלינו להבין נושא כללי יותר: למה בכלל ירדו הנשמות לעולם? הלא קודם הבריאה היו הנשמות כולן בעולם האמת, נהנות מזיו השכינה ומתענוג אלוקי, כולן יחד היו כלולות במוח של האבא, מדוע אם כן ניתקו את הגוזלים מהקן שלהם ושלחו אותן הרחק, אל עולם נמוך ושפל?

והתשובה היא, שלאלוקים יש תוכנית. בורא העולם יצר את הבריאה מתוך כוונה עמוקה ארוכת טווח: "להיות לו דירה בתחתונים".

כלומר, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, 'התאווה' שארמון ה'מלוכה' שלו לא יהיה רק במקום בו מבינים ומרגישים את גדלותו, בעולמות הגבוהים והנעלים. במקומות כאלה, זו לא גדלות להיות מלך.

ההתגלות האלוקית השלימה קיימת דווקא כאשר אפילו מקומות נמוכים ושפלים (ה"תחתונים"), בעולם חומרי ומגושם, כמו שלנו, יקבלו כולם את מלכות ה'. כאשר בעולם כזה תתגלה שליטתו המוחלטת של הבורא, אזי תתמלא שאיפת הבורא ותכלית כוונת הבריאה: שבכל מקום ומקום, בכל נקודה ונקודה, גם הנמוכה ביותר, שולטת מלכות ה' בגלוי וכולם מכירים כי "אין עוד מלבדו".

את התכלית הזו מגשימות נשמותיהם של בני ישראל. כאשר נשמתו של היהודי מתנתקת מהעולם העליון, היא נשלחת בעצם למלאת שליחות: לחיות בעולם חומרי, בתוך גוף גשמי, ולחיות בהתאם לרצון ה'. כל פעולה טובה שיהודי עושה בעולם הזה, מסירה עוד קצת מהערפל שמסתיר על נוכחות ה', ומגלה ניצוץ נוסף מהתגלות ה'.

כמו כן, בכל פעם בו יש לאדם ניסיון והתמודדות, האם לבצע את רצון ה' או חלילה להיפך, והאדם עומד בניסיון ומתגבר, הוא מוריד שכבה נוספת מהמסך המסתיר על האלוקות והיא מתגלה עוד ועוד.

וכך, לאחר תהליך ארוך בן אלפי שנים בו עמלו נשמות ישראל, פעולה אחרי פעולה, ניסיון אחרי ניסיון, לגלות אט אט את מלכות ה' יותר ויותר, עומדים אנחנו תיכף לראות את התוצאה הסופית מכל אותן פעולות ולברך על המוגמר בהתגלות מלכות ה' בגאולה הקרובה.

מטרה אחת, שליחויות שונות

כמו בכל שליחות, כך גם בשליחות זו, כל נשמה מקבלת תפקיד ייחודי המיועד רק לה. היא מקבלת חלק מסויים בעולם המופקד על אחריותה וזמן מסויים בו עליה למלאת את התפקיד. כמו כן מקבלת הנשמה משימות מיוחדות המוטלות דווקא עליה, ובהתאם לזה היא מקבלת תכונות וכשרונות ספציפיים על מנת להגשים את התפקיד שמיוחד לה, ומשמיים מסובבים ומובילים את האדם למקום ולתפקיד המוטל עליו.

[אגב, לפי זה מובן שאל לו לאדם לחשוש שמא מישהו 'עוקף' אותו ומתרומם מעליו, שכן לפי האמור, לכל אדם יש את הייחודיות הנשמתית שהוא קיבל, ולכל אחד יש משימה בבריאה שרק הוא יכול לממש, בדוגמת חלקי הפאזל, שכל החלקים, הבהירים והכהים, הצבעוניים וחסרי הצבע, כולם כאחד, הכרחיים בשווה על מנת להשלים ביחד את התמונה]

ההבדלים בדרגות הנשמה

פרט נוסף: כיון שהעולם נחלק לרמות קדושה שונות, שכן יש בעולם חלקים עדינים ומרוממים יותר ויש בו גם חלקים גסים יותר, לכן גם הנשמות שנשלחו לעולם נחלקות זו מזו באופי השליחות ובדרגת ה'מקום' אליו הן נשלחות: ישנן נשמות הנשלחות למקום 'קרוב', היינו למשימות בהן האלוקות נרגשת בגילוי, למצבים עם פחות ניסיונות והתמודדויות פנימיים, ולעומתן יש נשמות הנשלחות ל"מקום" רחוק יותר, לחיות במצבים בהם האלוקות לא נרגשת בגלוי, מצבים עם יותר אתגרים, על מנת למלאות גם שם את השליחות האלוקית, לגלות אפילו שם את מלכות ה'.

בהתאם לסוג השליחות של הנשמה, מקבלת היא גם גוף ותכונות נפש דומים לאותו מקום. הנשמה שנשלחת לשליחות עדינה, דומה בתכונותיה למקום ההוא, והנשמה שתפקידה להתעסק עם מקום "נמוך", מקבלת ב"עיסקת חבילה" גם גוף ותכונות נפש המותאמים למקומות הנמוכים…

מי נעלה יותר?

כעת, כאשר ננסה לשאול את עצמנו איזו נשמה גבוהה יותר, אנחנו נשתדל לבחון זאת לא רק לפי מדריגת הנשמה הגלויה, אלא גם לפי רמת השליחות אותה היא מבצעת:

כאמור לעיל, תכלית הבריאה היא לגלות את מלכות ה' גם במקומות הנמוכים. וממילא נמצא שככל שהגילוי מגיע למקום רחוק ונמוך יותר כך מתגלה מלכות ה' ביתר שלימות וביתר עוצמה. וממילא מובן שאף שבגלוי הנשמות הנמוכות הינן פחותות במעלה מאשר חברותיהן, הגבוהות, אך מכל מקום, מהכיוון שני, דווקא הן אלה שזוכות להגשים את רצון ה' בצורה שלימה ומליאה יותר!

דווקא הנשמות שמתמודדות עם כישרונות חלשים יותר ועם יצרים גדולים יותר, דווקא הן במלחמתן ועמידתן התקיפה להמשיך ולהתמסר לרצון ה', הן הן הנשמות שבהן מתפאר הבורא: "מעשה ידי להתפאר"

כאשר יהודי בוחן את עצמו לאור האמור לעיל הוא מגיע למסקנה כפולה:

לכל לראש הוא יודע שבמהותו הפנימית הוא חלק בלתי נפרד ממהותו ועצמותו של הבורא, ויהי מה.

שנית, הוא יודע שגם אם הוא מתמודד בעולם עם ניסיונות וקשיים, הוא מבצע בזה עצמו שליחות גבוהה ונעלית של הבורא: "לעשות לו דירה בתחתונים".

למה צריך צדיק?

אמנם, אחרי כל הביאור הזה, נותר עדיין פרט אחרון המחייב התייחסות:

נכון, שהנשמות כולן יוצרות גוף שלם, וכולן שותפות יחד לאותה שליחות אלוקית, אך ממש כמו במשל הגוף, לא ייתכן שיהיה גוף שמורכב רק מציפרניים…

עבור שלימות הגוף בהכרח שיהיו בו איברים נעלים יותר, איברים שאיתם יחיה הגוף, ובמיוחד – המוח שבראש המנהל ומחיה את כל האיברים.

כלומר, בשביל שהציפרניים תוכלנה למלאת את תפקידן, הן חייבות להיות חלק מהגוף החי והן מוכרחות להיות קשורות דרכו לאיברים הפנימיים ובעיקר למוח, שבו שורה הנפש החיונית.

כך גם בנמשל, על אף שהנשמות כולן ממלאות תפקידים חשובים ומשמעותיים, אך כדי שהן תוכלנה 'לחיות', כדי שהן תוכלנה לחוש את רוח החיים האלוקית הקיימת בעולם, עליהן להיות מחוברות לצדיקי הדור, בהן שורה האלוקת בהתגלות, ובעיקר ל'ראש' הדור, ראש בני ישראל (ראשי תיבות: רבי) הקיים בדור, שהוא זה שאלוקים בחר להתגלות אצלו בצורה הכי שלימה וגלויה.

[בהתייחס למשל הבן: בכדי שציפרני הבן תוכלנה להישאר קשורות למוחו של האב, הרי זה דווקא על ידי שהן תהיינה מחוברות למוחו של הבן, שהוא איבר שלא הושפע כלל בתהליך ההיריון ונשאר גם כעת באותה דרגא של מוח האב]

וכך, כאשר היהודי ייגש למלאות את תפקידו ושליחותו האישית בעולם, תוך כדי ההתקשרות עם הראש שבדור ממנו אנו יונקים את החיות האלוקית, נצליח להציף את העולם כולו בנוכחותו וחיותו של ה', ותתגלה מלכות ה' בשלימות ובגלוי לעינינו הגשמיות בקרוב ממש.

(על פי פרק ב בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)

[1] אגב, כיום ניתן לראות זאת במוחש, כאשר ניתן לזהות את הגנטיקה של האבא לפי הציפרניים של הילד שלו