דרכו של בינוני

סדרה חדשה של רעיונות יסודיים מספר התניא בדגש על עבודה בפועל – פרק ראשון

ספר ה"תניא", ספר היסוד של תורת החסידות, הינו ספר נדיר ויחיד מסוגו, המרכז בתוכו את השקפת החסידות בכל הנושאים המרכזיים של היהדות.
הספר מתחלק למספר חלקים, כאשר כל חלק מתייחס לנושא מרכזי אחר, והמחבר, האדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מלאדי, נתן לכל חלק שם מיוחד, שם שנושא בתוכו את ההגדרה של אותו חלק.
החלק הראשון נקרא בשם "ספר של בינונים", וכאמור, שם זה מבטא את ההגדרה הכללית של החלק: הספר הזה פונה אל האנשים ה'בינונים', ומטרתו היא להדריך אותם בעבודת ה' שלהם.
על כן, כדאי בתחילת הדברים, להציג ולהגדיר את הסוגים השונים הקיימים בעם ישראל. כך נגדיר לעצמנו מיהו הבינוני, מהי ייחודיותו ובמה הוא נבדל מהסוגים האחרים הקיימים בעם ישראל.

הצדיק והרשע
עם ישראל מתחלק בכללות לשלש רמות וסוגים של בני אדם: צדיקים רשעים ובינונים.
הצדיק הוא אדם נעלה ומרומם בכל מהותו. לא זו בלבד שכל הנהגתו ופעולותיו מתאימות לרצונו של הקב"ה כפי שהורה לנו בתורה, אלא יתר על זה, גם כוחותיו הפנימיים והנעלמים, רגשותיו, רצונותיו וכח התענוג שלו, ספוגים ומלאים רק ברצונו של הבורא ובדביקה בו. אצל הצדיק אין שום מקום של רוע בנפש, אלא אך ורק טוב גלוי.
ניתן לומר, כי הצדיק הוא מעין דוגמית של שלימות רצון הבורא, כאן, בעולם הפיזי שלנו.
לעומתו, בקצה ההפוך, נמצא הרשע. הרשע הוא אדם אשר לא זו בלבד שכוחותיו הפנימיים אינם מתאימים לרצון הבורא, והוא מלא ברצונות ויצרים המנוגדים לטוב ולקדושה, אלא עוד זאת שגם בהנהגתו המעשית: בפעולותיו, בדיבורו, או במחשבתו, הוא נוהג אחרת מכפי שהבורא ציווה אותנו בתורה. הוא נכשל ומחטיא את הכוונה האלוקית המצופה ממנו.
[חשוב להדגיש: מאחר והקב"ה לבדו מנהיג את העולם כולו, כולל את עולמם הפנימי של בני האדם, הכרחי לומר אשר גם הרשע מונהג בכוונה פנימית נסתרת. הבורא מאפשר לרשע לחטוא מתוך כוונה פנימית ועמוקה, אשר לאחר זמן, כאשר הרשע ישוב בו מדרכו ויחזור לדרך הישר, הוא יתעלה למדרגה גבוהה מאד. מאחר שהתשובה היא תהליך פנימי שמרומם את האדם למדרגה גבוהה ביותר.
על כן, גם כאשר החוטא עובר על רצון הבורא, בפנימיות, הוא ב 'מכין את עצמו' ללא ידיעתו, לעבודת התשובה שהוא יעשה בעתיד, וזו היא בעצם הכוונה הפנימית בעבירות שהוא עובר כרגע.
אמנם, אף על פי שקיימת כאן כוונה נעלמת, הרי מכל מקום, תכליתה תתגלה רק לאחר מכן, בכח עבודת התשובה, ואילו המצב הנוכחי והגלוי, הוא מצב המנגד לקדושה ולרצונו של הבורא, ולכן הרשע נמצא בקצה ההופכי לחלוטין מהצדיק].

ה"בינוני"
בתווך, בין הצדיק לרשע, נמצא הבינוני.
הבינוני הוא אדם שפועל ומתאמץ להתנהג לפי הכוונה האלוקית, והוא אכן מצליח בכך: כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו של הבינוני הינם בהתאם לרצונו של הבורא.
אמנם, יחד עם זאת, הרי שבכוחותיו הפנימיים, ברצונותיו ורגשותיו הפנימיים, לא שולטים רק רצונות ורגשות קדושים וטהורים, אלא עולים גם קולות שונים של רע, יצרים שונים המנגדים לחלוטין לרצונו של הבורא. ונמצא, שהבינוני נמצא בתמידות במאבק וקונפליקט פנימי בין טוב לרע.
נמצא, שמצד אחד יש דמיון בין הבינוני לצדיק, בכך שהנהגתו המעשית הינה בהתאמה מושלמת עם הרצון האלוקי. אך מהצד השני, יש אצל הבינוני דמיון גם לרשע, בכך שהפנימיות שלו עדיין אינה מתוקנת.
ועל כך אומר לנו אדמו"ר הזקן: ספר זה אינו מיועד להדריך את הצדיקים בחייהם הנעלים, וגם לא להדריך את הרשע כיצד לחזור בתשובה (על כך תוקדש אגרת שלימה בהמשך הספר), אלא דווקא אל הבינונים, לאלה שבאמצע, אל אותם שנלחמים כל הזמן להגשים את הכוונה האלוקית, מתוך התמודדות ומאבק פנימי בין טוב לרע.

הבחירה העצמית
בתורת החסידות מוסבר, אשר בבחינה מסוימת, יש יתרון מיוחד לבינוני אפילו ביחס לצדיק, והוא, הרעיון של הבחירה:
הצדיק, 'חי' במקום גבוה ורוחני. הוא לא מתמודד עם ההסתר של העולם, הוא לא צריך להילחם עם הרע על מנת להתנהג כפי שנדרש ממנו, וממילא הצדיק לא בוחר בטוב. הטוב אצלו מגיע באופן מובן מאליו ולא מתוך בחירה. מה שאין כן, אצל הבינוני, המתמודד, ההנהגה הנכונה לא מתרחשת באופן טבעי אלא מגיעה על ידי בחירה.
ה'בחירה' הזו של הבינוני מבטאת כוח עמוק ביותר בנפש האדם:
הרעיון של בחירה מסמל, מצד אחד, שחרור וחופשיות של הבוחר, שיכול להחליט בצורה הכי חופשית במה שהוא ירצה. שהרי, כאשר האדם מחוייב 'לבחור' במשהו מסויים זו לא תיקרא 'בחירה' אלא 'הכרח'. רק כאשר האדם משוחרר לגמרי, וחופשי לבחור את מה שהוא רוצה, אזי זו נקראת בחירה אמיתית.
יתירה מזו, אפילו אדם שיש לו נטייה שכלית או רגשית לבחור באחד הצדדים זהו גם סוג של 'הכרח', שהרי השכל או הרגש שלו מכריחים אותו לצדד באחד הדברים. רק כאשר האדם נטול כל השפעה ונטייה, חיצונית או פנימית, בחירתו הינה 'בחירה חופשית' ואמיתית.
מצד שני אמנם, לאחר שהאדם המשוחרר החליט בכל זאת לבחור באחד הצדדים, זה מורה מבטא שהחלטה זו הגיעה אצלו ממקום עמוק מאד בנפש, מתחושה פנימית של התחברות והזדהות עמוקה עם אחד הצדדים. לא מדובר כאן בהזדהות שכלית או רגשית, אלא בתחושה עמוקה בעצמיות נפשו של הזדהות והתחברות נפשית עם הדבר שבחר.
הזדהות כזו קיימת רק אצל מי שלא היה מוכרח לבחור, רק אצל זה שיכל להחליט בצורה משוחררת וחופשית נטולת כל הכרח.
ולכן, כאשר אנו משווים את 'בחירתו' של הצדיק בקדושה ואת בחירתו של הבינוני, אנו מוצאים שהצדיק כביכול מוכרח לבחור בקדושה. הוא הרי מלא רק ברצונות ורגשות קדושים ואין אצלו כל משיכה לרע. לעומתו, הבינוני, מתמודד. אצל הבינוני עולים בפנים שני קולות מנוגדים. הוא יכול לבחור בטוב וגם, חלילה, בהפכו.
כאשר הבינוני מחליט בכל זאת לבחור בטוב, זה מבטא את הקשר העמוק והפנימי עם הקדושה, קשר של הזדהות כזו שלא נובעת מתוך הכרח ומשיכה, ואפילו לא מתוך נטייה טבעית הקיימת אצלו, כי אם רק מצד זאת שבנשמתו של הבינוני נרגש החיבור והקשר העצמי עם הרצון האלוקי.
[מובן ופשוט שגם בנשמת הצדיק קיים הקשר והחיבור העצמי עם הקדושה, ויתרה מזו, החיבור הוא אף עמוק יותר מבחינת תחושת החיבור וההזדהות, אך היות ואצלו קיימת התחברות לקדושה מצד הנטייה טבעית שבו והרגש רוחני הטבוע בו, פחות נרגש אצלו באותה עוצמה הקשר העצמי שלא תלוי בשום נטייה טבעית, שהוא מתגלה אצל הבינוני]

'קו האמצעי'
רעיון זה, של בחירת הבינוני, מתקשר עם המבואר בתורת הקבלה והחסידות בענין מעלתו של הקו האמצעי:
אחד הנושאים המרכזיים המוזכר שוב ושוב בכתבי הקבלה והחסידות הוא נושא ה"ספירות" של הבורא. הספירות מסמלות את הבחינות השונות בהן הבורא פועל בעולמות. לדוגמא מידת ה"חסד", המסמלת את הבחינה איתה משפיע הבורא, ומידת ה"גבורה", המסמלת את הבחינה איתה יוצר הבורא את הגבולות של העולמות. וכן על דרך זה שאר הספירות והבחינות.
מערכת זו מתחלקת לשלשה קוים כלליים: קו ימין, שמאל וקו אמצעי.
קו ימין, שהמידה הראשונה בו היא מידת החסד, כולל את כל המידות הקשורות עם ההתגלות וההתפשטות של הבורא.
קו שמאל, שהמידה הראשונה בו היא מידת הגבורה, מבטא את הגבולות שהבורא נתן בעולם, וכל הספירות הקשורות לקו זה עניינן צמצום והגבלה.
אמנם קו אמצעי, הוא קו נטול הגדרה. הקו הזה מסמל את הבחינות שאין להן הגדרה או נטייה מסוימת לצד כזה או אחר, אלא נרגש בהן ההתגלות של הבורא עצמו, כמו לדוגמא מידת ה'יסוד' המסמלת את התחברותו של הבורא עם העולם.
בהתאם למבואר לעיל, ניתן להקביל את שלשת הסוגים הקיימים בעם ישראל עם שלשת ה"קוים" של מידות הבורא:
הצדיק מגלם את הקו הימני, של חסד וטוב. הרשע מזכיר את הקו השמאלי, של צמצום והעדר ההשפעה, ואילו בחירתו של הבינוני מגלמת את הקו האמצעי נטול הנטיות וההכרחיים. בחירתו שלו נובעת מתוך מקום עצמותי שלמעלה מכל 'ציור'.

"כי קרוב אליך"
לאחר שאדמו"ר הזקן הגדיר לנו בדיוק אל מי הספר פונה, מסכם הוא במילים ספורות ותמציתיות את תוכנו של הספר: "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו":
היינו, שהספר הזה בא לבאר לנו את כוונת הפסוק האומר, שהחובה של קיום התורה והמצוות הינה דרישה קלה ומעשית ("קרוב .. מאד"), ובכל המובנים, הן המצוות המוטלות על הפה, כמו לימוד התורה ועוד ("בפיך"), הן המצוות המוטלות על המחשבה, כמו חשיבת מחשבות חיוביות והימנעות ממחשבות שליליות, וכמו כן מצוות המוטלות על הלב והרגש, כמו אהבת ה' ויראתו ("בלבבך"), והעיקר, המצוות המוטלות על כח המעשה ("לעשותו").
במילים אחרות: הספר בא להדריך את הבינוני, כיצד יוכל הוא בקלות יחסית לחיות בעולם בצורה נכונה ומתוקנת, על פי הוראות התורה.

"דרך ארוכה וקצרה"
בסיום דברי הפתיחה, אומר האדמו"ר הזקן: "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה", כלומר, הביאור שייאמר כאן בספר יהיה "בדרך ארוכה וקצרה"…
כוונת הדברים בפשטות היא, שבספר הזה ייאמרו שני דרכים כיצד ניתן לחיות בצורה נכונה לפי רצון הבורא: בתחילת הספר תוסבר הדרך הארוכה ובהמשך הספר הדרך הקצרה. אך למען האמת טמון במושג הזה עומק גדול הרבה יותר:
הגמרא מספרת על תנא בשם רבי יהושע בן חנניה שהלך פעם לעיר אחרת וחיפש את הדרך כיצד להיכנס לעיר. היה שם ילד קטן ("תינוק") בצד הדרך, והחכם ביקש ממנו עזרה. הראה לו התינוק: "זו (דרך) קצרה וארוכה, וזו (דרך) ארוכה וקצרה". הלך החכם בדרך הראשונה, הקצרה־ארוכה, ואכן עד מהרה הגיע לשער העיר, אך הוא שם לב שהכניסה חסומה באילנות.
כשהוא חזר לתינוק, הסביר לו האחרון שאמנם הדרך קצרה במרחק שלה, אך היא 'ארוכה' בתועלת שלה, מאד קשה להיכנס דרכה אל תוך העיר. לעומתה, הדרך השניה, אמנם 'ארוכה' מבחינת מרחק, אך היא 'קצרה' בתועלת שלה, הכניסה לעיר בסוף הדרך הינה פתוחה לרווחה, ללא מחסומים.
בחיים שלנו, מסמלים שני הדרכים הללו שתי גישות כלליות:
יש דרך חיים שבה מחפשים לפתור הכל, מהר ובקלות, ללא מאמץ מיוחד. מחפשים פתרונות קסם, ומנסים לפתור בעיות וסיבוכים על ידי הפעלת לחץ וכוחנות. נראה לנו לפעמים שאנחנו מתקדמים בדרך הזו, אך בטווח הרחוק יותר נשים לב שדרך זו אינה כה "קצרה" כפי שהיא נראית, אנחנו לא באמת מתקדמים בצורה יציבה. זו דרך שיש בה הרבה משברים ונפילות, מתחים ואיומים.
לעומתה קיימת דרך אחרת, 'ארוכה' יותר, מתונה יותר. בדרך זו הדברים מתקדמים בצורה יותר איטית ומחושבת. אך בטווח הרחוק, דווקא דרך זו היא הדרך ה'קצרה', שנכנסים איתה אל תוך העיר. זו הדרך בה מתקדמים בצורה יציבה ויסודית.

שכל מול רגש
במונחים כלליים יותר, ההבדל בין שני הדרכים הללו הוא ההבדל שבין דרך חיים רגשית לדרך חיים שכלית:
דרך הרגש היא "קצרה" במהותה. העולם הרגשי הוא עולם מהיר, קצר רוח, מזכיר קצת אופי של נער צעיר. ואכן, בתורת הקבלה מכונות המידות בשם "זעיר אנפין" – פנים קטנות.
דרך החיים של עבודה עם 'רגש', פירושה, שהאדם רוצה מיד להתלהב ולהרגיש ובאופן זה הוא גם בוחן כל דבר. אפילו את חייו האישיים הוא בוחן לפי התחושות ולפי ההתרגשות שלו, ובדרך זו הוא בוחן את קשריו המשפחתיים, את התעסוקה ואת מקום העבודה שלו, ואת שאר פרטי חייו. גם כשאדם כזה מתבונן בעניינים נפשיים ורוחניים הוא מחפש בעיקר להתלהב ולהתרגש מהם.
דרך זו היא אמנם דרך קצרה ומהירה, אך באמיתת הענין, ההתקדמות בדרך הזו הינה התקדמות לא יסודית, ולרוב גם לא אמיתית. האדם עצמו, בנפשו פנימה, אינו מתקדם באמת.
זו היא הסיבה שדרך זו נקראת "דרך קצרה" אך "ארוכה". כמו בסיפור עם העיר, הדרך הקצרה היתה חסומה בסופה, כך גם דרך זו אינה מובילה את האדם אל "תוך העיר", היא אינה מגלה את ואינה נוגעת באמיתיות של הבן אדם, בעצמיות נפשו, היא נוגעת תמיד רק בהתרגשות החיצונית והרגעית של האדם.
לעומת הרגש, הרי שהשכל מסמל דרך חיים "ארוכה". השכל בוחן כל דבר במתינות וביסודיות. השכל לא מתפעל מההתרגשות החיצונית והוא אינו בוחן דברים לפי תחושות אלא לפי התוכן הפנימי של הדברים.
דווקא דרך זו נקראת "דרך ארוכה" אך "קצרה". דווקא דרך זו פתוחה לרווחה אל העיר. זו הדרך שעל ידה ניתן לגלות את הרבדים הפנימיים, האמיתיים יותר, של הנפש.
וזוהי כוונת הדברים של אדמו"ר הזקן במילים האמורות: הדרך שתתבאר בספר זה אינה דרך קצרה, מרוגשת ורגעית, אלא דרך ארוכה, שכלית ויציבה.

"חב"ד מול חג"ת"
למעשה, שיטה זו של אדמו"ר הזקן לא היתה מקובלת על רבים מחבריו, תלמידיהם של הבעל שם טוב והמגיד ממזעריטש. רבים מהחברים דגלו בדרך הלב, ההתרגשות וההתעוררות. התנועה שהם ייסדו מכונה גם "חסידות חג"ת" (=ראשי תיבות: חסד, גבורה ותפארת, שלשת המידות המרכזיות). בהתאם לזה, גם דברי התורה שהם אמרו התבטאו בעיקר באמרות קצרות ("ווארטים") שמטרתן הייתה לעורר את הרגש.
אדמו"ר הזקן בחר בדרך אחרת, הדרך של חב"ד, ראשי תיבות חכמה בינה ודעת. דרך שמדגישה ומבליטה את המוח, את עבודת ההתבוננות.
ולכן, בתחילת הספר, כאשר אדמו"ר הזקן פותח כאן חיבור ארוך בן חמישים ושלשה פרקים בהם הוא דן בכל הנקודות הפילוסופיות של היהדות, שבמרכזן: מהותו של יהודי, משמעותן של מצוות התורה, הגדרת תפקידו של היהודי בעולם, מטרת ותכלית הבריאה ועוד ועוד, מדגיש הוא: דרך זו הינה "דרך ארוכה וקצרה", זו אמנם דרך של התבוננות ולמידה, אך זוהי הדרך הקצרה אל עומק הלב והנפש.
שיטת חב"ד מתומצתת בביטוי החסידי (שיתבאר יותר בהמשך פרקי ספר התניא) – "מוח שליט על הלב". הלימוד וההתבוננות הם אלה שמובילים את האדם. יש כאן אמנם לב – התרגשות גדולה ואהבת ה', אך הלב כפוף למוח וההבנה האלוקיים.

(מעובד משיעורי הרב יצחק ערד.
כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)