חוכמת נשים
מאת: אירית ציפורי
ממחרת יום הכיפורים. משה אוסף את כל עם ישראל, איש אינו חסר – אנשים נשים וטף, גדולים וקטנים. אני רואה דמויות חשובות ומפרסמות, ולצדם אנשים רגילים כמוני, וממקומי בעזרת הנשים, איני יכולה שלא להרגיש את העוצמה המחשמלת של העם שקיבל אתמול את בשורת הסליחה. שנולד מחדש. אלפי עיניים בורקות מביטות במשה, איש האלוקים, וקולו בוקע בשקט המדברי, ומחבר אותנו לרצונו של השם להשכין את שכינתו כאן בעולם: "המשכן יבנה מתרומותיכם, אנשי ונשי עם ישראל, הרימו את תרומותיכם מהאוצרות שברשותכם. האוצרות הגשמיים ואוצרות חייכם."
למשה, האיש שלא קם כמוהו מאז ומעולם, לא היה חדש הציווי. הוא כבר שמע והתעמק בכל פרטי המשכן, הכלים ואופן היצירה הנדרש, כשהיה ספון במעלה ההר הקדוש, וחי חיי מלאך רוחניים. הוא קיבל מהקב"ה בעצמו הוראות מדויקות לכל התהליך, ראה במו עיניו את תבנית המשכן, וחוה את השראת השכינה כפי שהיא בעולמות העליונים הרחוקים מכל יציר בשר ודם. כל הפרטים החשובים הללו כתובים כבר בפרשות הקודמות, וכעת משה יורד אלינו ומבקש ממני וממך להיות שותפים ליצירה החשובה. הקב"ה מבקש לשכון כאן בעולם שלנו, להיות חלק מחיינו, ולא להישאר על הר האלוקים הנשגב והמרוחק. המשכן יבנה מכל אותם חומרים שהם חלק מהחיים המוכרים הכל כך: קרשים, עורות, צמר, נחושת כסף וזהב, וגם מהכישרונות שלנו.
אני חשה ברוח התזזית שאוחזת בקהל הנשים העצום, ולרגע עולה תהיה בליבי: "הגם אני?" הייתכן שיש לי כשרון מיוחד שאותו במיוחד צריך בורא העולם ומנהיגו כדי לבנות לו בית בעולם? הלא אישה פשוטה אני, לא מפורסמת בשום דבר, לא מזיזה הרים. חיה את חיי בשקט, ושואבת שמחה ממשפחתי הקטנה. מה כבר אוכל לתת?
לא חולף זמן רב ושיירות של אנשים חוצות את המחנה, "אנשים על הנשים". הנשים בצעדים מהירים, אוחזות בידיהן את החפצים היקרים ביותר, הדברים הכמוסים שכל אישה שומרת בפינות נסתרות, ומוציאה מידי פעם כדי להתענג מיוקרם וחביבותם. והגברים, כמו מנסים להדביק את צעדיהן, נושאים אף הם מכל הבא ליד. הכל עסוקים, ומתרוצצים, ותור ארוך משתרך על פתחי האחראים.
תמונה מדהימה צדה את עיני: על פני האחו יושבות נשים וטוות חוטים זעירים ועדינים, מן הצמר שעל גבי העיזים. כה חשובה להן המצווה עד שהן הגו בחוכמתן שיטה יחודית להכנת החוטים כשהצמר עדיין חי על גבי העיזים והוא רך ונעים. הנשים היצירתיות הללו מספרות לי שלכישרון המיוחד שלי יש משמעות ותכלית, והעולם זקוק לו. אם יש משהו שאני יודעת לעשות, הוא נועד לעשות שינוי בעולם, ולהפוך אותו מגוש של חומר, לבית שבו מלך מלכי המלכים יוכל לשכון. למקום שיש לו תכלית של קדושה, והרוחניות מחיה את החומר.
התלהבותם של בני ישראל, ובמיוחד התמסרותן של הנשים לבנין המשכן מלמדת אותנו לקח חשוב: כל אחת מאתנו יכולה בכוחותיה המיוחדים לכוון לרצון העליון, ולהתחבר אליו באור נשמתה המיוחד. לכל אחת מחכה פינה קטנה בעולם, ורק היא יכולה להאיר שם. המהות היצירתית חבויה בתוכנו, ומסתתרת לפעמים בתוך איכויות שאינינו מכירים, או לא מעריכים מספיק. שלא כמו הקולות המוכרים האומרים שכישרון הוא שם נרדף לפרסום, שלא כל אחד יכול באמת לתרום, ליצור והשפיע ושרובינו נועדנו לבינוניות, קולן של הנשים במדבר מביא מסר הפוך. לכל אחת מאיתנו יש היבט ייחודי, שנוגע במהות הבריאה, ובלעדיה הכל יהיה חסר. גם לזו מבלה את זמנה בין קירות משכנה המבורך, וגם לזו שמטפחת את ילדינו בזמן שאנו יוצאים בהולים לעבודה. עמוק בתוכנו יש קול פנימי שמבקש לצאת לאור, ליצור ולהשפיע. כל מה שאנו צריכות הוא להביא את הלב, לעשות את הדברים בחמימות ולבביות, לעורר מחדש את ההתלהבות. אולי לא נהיה אף פעם מפורסמים, אבל תהיה לנו הזדמנות לגעת באמת, ולחיות חיים מלאים.
