ב"ה

אל תפחדו מהפחד!

מתוך שיעור של הרב יצחק ערד

כשעוסקים בחשיבות הקניית מידת הביטחון בה', בייחוד בזמן שבו אנו נתונים כעת, חשוב להקדים ולהדגיש: בראש ובראשונה יש להימנע מלפחד מהפחד עצמו.

ישנם שלומדים עד כמה גדולה ההשפעה שעשויה להיות לביטחון בה' על המציאות, וכלשון הפסוק: "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ"; הפתגם הידוע: "חשוב טוב – יהיה טוב" ועוד. ועל דרך זה הפסוק במשלי המציג תהליך שכיוונו הפוך: "מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ", שמשמעותו – הפחד עצמו עלול להביא על האדם את מה שהוא פוחד מפניו, והמחשבה הזאת מעוררת בהם פחד וחרדה: הם חוששים שמא ביטחונם בה' איננו שלם ושמא הם, בשל הפחדים הטבעיים שמעורר בהם המצב, יגרמו חלילה לתרחישים קשים במציאות.

וכך הלימוד והעיסוק בחשיבות הביטחון בה' ובהשפעתו, גורמות את ההפך ממה שהיינו מצפים: במקום להרגיע – הם ממגבירים פחדים וחרדות.

ולכן בראש ובראשונה חשוב לזכור: מהפחד – אין לפחד, בפסוק ממשלי נאמר "רשע". פחדו של הרשע יביא עליו את הדבר השלילי שמפניו הוא חושש כל כך. ב"ה אנחנו איננו רשעים. אנו יהודים כשרים וחסידים שמשתדלים לעשות את רצון ה'. ואם יש בנו פחד טבעי – זה טבעי. הכול בסדר.

זהו השלב הראשון בהתייחסות אל הפחד. ומנו ניתן לגשת אל העבודה האמיתית בהתמודדות עם הפחד, והיא עבודת הביטחון בה'.

הרבי בשיחתו הידועה על הביטחון בה' (לקו"ש שמות חלק לו) מגדיר את הביטחון כ"עבודה בפני עצמהּ" (כלומר, תהליך שלם, העומד בפני עצמו) של התבוננות ומאמץ להגיע למנוחה ורוגע אמיתי (כפי שיוסבר בהמשך), שבאמצעותהּ זוכים לישועת ה' בטוב הנראה והנגלה.

הגדרת התהליך בשם "עבודה" מעידה שהפחד טבעי, ואין להתעלם ממנו או להתכחש לקיומו, אלא מה? אין לשקוע בו ולהתבוסס בו אלא להתרומם ממנו באמצעות "עבודת הביטחון", שבכוחהּ לרומם אותנו ולחלץ אותנו מן הקושי.

כל עוד האדם "מבוהל" מהפחד עצמו ולא מצליח להכיל אותו, הוא לא יצליח בעבודת הביטחון; ולא זו בלבד אלא שהמאמץ להיות בביטחון בכל מחיר עלול אפילו להעצים את הפחד, בצרפו אליו פחד נוסף: "אבוי, אינני מצליח להיות בביטחון…".

ישיחה לאחרים

עצה שעשויה לעזור לאדם להצליח להכיל את הפחד הטבעי היא עצתו של שלמה המלך, החכם באדם: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה". בספר "היום יום" הרבי מביא שני פירושים מחז"ל לפסוק זה: (א) "יסיחנה מדעתו"; (ב) "ישיחנה לאחרים". ואת פירוש הצמח צדק "לאחרים רק בגוף אבל מאוחדים אתו עמו, שמרגישים את ענינו".

לפעמים שיחה על הפחד והבעתו במילים, עוזרות להתגבר עליו. ומשום כך חשוב לאפשר את השיח הזה ולא לבלום אותו.

לדוגמה: כאשר ילדים מבטאים פחדים שהם חשים בשל המצב, אין לבטל את דבריהם ("ממה אתה מפחד?") או לגעור בהם ("אסור לפחד!") אלא "את פתח לו" – יש להטות אוזן לדבריהם ולאפשר להם לשתף ולספר את מה שהם מרגישים, ואחרי שביטאו את שעל ליבם, להרגיע אותם ולחזק בהם את מידת הביטחון בה'.

כוחם של הדברים יפה גם לגבי מבוגרים. מי שמרגיש שהמצב מלחיץ אותו, שהוא שרוי במתח, שמצב רוחו הפנימי ירוד, לא צריך להדחיק את הרגשות האלה או להתעלם מהם, ואדרבה – למצוא אדם שהוא מרגיש נוח לחשוף אותם בפניו, ולשוחח עימו בגילוי לב.

בשיחה עצמה טמון כוח מרגיע, משום שהיא עוזרת ליצור בתודעה תמונה התחוּמה בגבולות ומידותיה הגיוניות ותואמות למציאות. הפחד ניחן ביכולת להתפשט ולגדול ולמלא את הנפח העומד לרשותו. אם לא מציבים לו גבולות – הוא מוסיף ומתפשט עוד ועוד, וכשזה קורה, הוא משתק את האדם ומפריע לתפקוד השוטף. השיחה על הפחד והדאגות, משרטטת את הגבולות ואינה מאפשרת לפחד להוסיף ולהתפשט. היא מכניסה את הדאגה הרגשית למקום מוגבל, עובדתי ואובייקטיבי.

לאחר ההכרה בשלב הראשון – של ההכלה של הרגשות הטבעיים, אנו צריכים לגשת לעבודה הנדרשת מאיתנו, להיות בביטחון.

מבט של אמונה

לביאור משמעותה של עבודת הביטחון והקשר שלה לגאולה הפרטית והכללית, יש להקדים ולהזכיר את יסודות האמונה שלנו כיהודים. ואכן באותה שיחה הרבי מבאר קודם כל את ההתייחסות שלנו לפחד מצד היותנו "מאמינים בני מאמינים", ורק לאחר מכן עובר ללמד את החידוש של עבודת הביטחון.

יהודי, מצד נפשו האלוקית, הוא אדם מאמין. טבועה בו אמונה בבורא היחיד, שמנהיג את העולם ומחדשו בטובו בכל רגע ורגע. הפחד נובע מהתחושה או המחשבה של האדם שסכנה או איום מרחפים עליו. ואולם כשיהודי מחזק בתוכו את האמונה שהכול בשליטתו היחידה והבלעדית של ה' אחד, שאין עוד מלבדו, וכל המאורעות קורים בהשגחתו הפרטית ולמעלה הכול טוב (כמובא באיגרת הידיעה בתניא "להשכילך בינה") – הוא נרגע.

האמונה קיימת בפנימיותו של כל יהודי, אבל היא יכולה להיות באופן "מקיף" בלבד, כדוגמה הידועה המובאת במאמרי החסידות ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא". לכאורה אם הוא מאמין בה' (ופנייתו אליו  משמשת מעידה על היותו מאמין) מפני מה הוא גונב?! אלא שהאמונה נמצאת אצלו באופן "מקיף", ומשום כך איננה פועלת על התודעה הגלויה שלו, על השכל ורגש.

כדי שהאמונה תחדור אל פנימיותנו, עלינו לקשר אותה אל הדעת: לחשוב עליה ללא הרף, ללמוד את תכניה ולהתבונן בהם תדיר. בהיזכרות באמונה מדי פעם בתפילה – לא די. יש לשנן לעצמנו שוב ושוב את היסודות הבסיסיים ביותר של היהדות והחסידות: הקדוש ברוך הוא טוב, הוא מחדש את העולם בטובו ומשגיח על הכול בהשגחה פרטית: כל תנועה בעולם, אפילו התנודה הקלה ביותר של עלה מתגלגל – נובעת ממנו, ואין לשום גורם יכולת לעשות כל פעולה שהיא ללא רשותו וכוחו של ה'.

השקעת המחשבות באמונה זו תביא את האדם לרוגע ושקט פנימי, מתוך מנוחת הנפש. הוא יודע שיש איומים, אבל הוא זוכר שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם בטובו, ואין עוד מלבדו, ולכן הוא במנוחה.

אמנם אנו מצווים לעשות את ההשתדלות שלנו על פי הטבע, אבל הכול מתוך אמונה בסיסית שהכול בידיים של הקב"ה. אין בעולם דבר אקראי: לכל דבר יש סיבה.

כל האמור עד כאן הוא חיזוק האמונה. חיזוק זה הוא הבסיס והתנאי לפיתוח "עבודת הביטחון" אך הוא איננו עבודת הביטחון עצמה. לפיתוח "עבודת הביטחון" בחידוש המיוחד שלה, חייבים להקדים את יציקת היסודות החזקים של האמונה.

ואכן בשער הביטחון לרבנו בחיי – שהרבי, ברבים ממכתביו, המליץ ללמוד כדי לחזק את מידת הביטחון – יש הרחבה גם ביסודות הבסיסיים של האמונה באחדות ה', בהשגחתו ובמידת טובו, וכמובן האמונה שהכול טוב בשורש. יסודות אלו הם שיסללו לנו את הדרך להגיע לעבודת הביטחון השלמה, ובלעדיהם – לא נגיע אליה.

טוב נראה ונגלה

בשיחה האמורה על ביטחון בה', הרבי מחדש ומדייק את חידושו הגדול: מעבר לחיזוק יסודות האמונה, יש עבודה נוספת, שהיא־היא עבודת הביטחון.

האמונה אומרת שגם אם חס ושלום תגיע איזו צרה, כיוון שאין ספק שהיא הגיעה ברצון ה' ובהשגחתו, הרי היא לטובה. הידיעה הברורה מביאה לרוגע, מתוך הַשְלָמָה שְלֵמָה עם רצון ה'. הביטחון בה', לעומת זאת, הוא הוודאות הפנימית הנוגעת למה שעדיין לא הגיע – לעתיד: הוא יהיה טוב גלוי.

נחדד את ההבדל בין השניים בעזרת התבוננות בתרומת כל אחד מהם במצב העכשווי:

האמונה מחזקת את המחשבה שהכול לטובה וכל דבר שקורה מגיע מלמעלה, וגם נותנת כוח להתמודד עם הכאב הגדול על דברים לא רצויים שכבר קרו, מתוך הבנה שדרכי ה' נסתרות ואנו איננו מסוגלים להבינן.

הביטחון בה' הוא חיזוק הוודאות הפנימית שעם ישראל ינחל ניצחון במלחמה, כל אויבינו יימחקו, וכל המתכננים לפגע או להזיק לא יצליחו להוציא מזימתם מן הכוח אל הפועל, ואדרבה: "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תהלים לז, טו).

על סמך מה הביטחון? הרי רק בשבועות האחרונים ראינו את מידת הדין ואת ההסתרה הגדולה, שאומנם אין ספק שהן מאת ה', אבל הן אינן טוב גלוי?!

מסביר הרבי באותה שיחה שחיזוק זה הוא־הוא עבודת הביטחון. פיתוח מחשבה כזאת בתוכנו איננה קלה. הוא דורשת עבודה פנימית נוספת, מעבר לאמונה. פיתוח בתוכנו אמונה שהכול מאת ה' והכול לטובה – איננו פשוט תמיד, אבל היא מבטאת אמונה פנימית הקיימת אצל כל יהודי. פיתוח הביטחון שהכול יהיה טוב בטוב הנראה והנגלה – דורש יגיעת נפש ממש.

וכלשונו של הרבי באותה שיחה: "ביטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו והיא מביאה את חסדי ה' הבאים כתוצאה מעבודת האדם לבטוח בה'".

וממשיך הרבי ומסביר: "על ידי שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקדוש ברוך הוא לבד עד שאינו דואג כלל, על ידי התעוררות זו גופא פועל שהקב"ה מתנהג עמו באופן זה שמטיב עמו גם אם ללא זאת אינו ראוי לזה".

והרבי מוסיף ומבאר שם, שמשמעות זו היא המשמעות שבעומק הפתגם שטבע הצמח צדק "חשוב טוב יהיה טוב" – בזכות המחשבה הטובה, יהיה הטוב בגלוי (וכדאי לעיין בשיחה בהרחבה גדולה בכל הפרטים וההסברה במהות עבודת הביטחון).

ואכן מיקוד את המחשבות בעתיד דורשות מאמץ של הנפש: להשלים עם הידיעה שלמרות שהעתיד איננו ידוע לנו ולא בידנו עלינו להיסמך על ה' בשלמות, שישפיע עלינו טוב גלוי. הרגיעה שבאה כתוצאה מהביטחון בה', אינה רק רגיעה של השלמה, כעין "מה שיהיה – יהיה", אלא רגיעה מתוך ודאות פנימית שהקב"ה ייטיב לנו בטוב הנראה והנגלה. אותה ודאות פנימית פועלת במציאות ו"ממשיכה" את הטוב הגלוי בפועל.

אומנם אם חלילה קרתה צרה, אנו נזכרים ביסודות של האמונה (וכפי שהרבי מבאר באחת השיחות, האמונה מכוונת כלפי מה שאירע בעבר), אבל הדרישה העיקרית מאיתנו בעבודת הביטחון, היא להיות בהיסמכות על ה' שמכאן ולהבא יהיה טוב גלוי. ובזכות הביטחון מגיעה הישועה. הביטחון הוא הכוח הפנימי להביא את הגאולה בפועל, שעניינהּ טוב נראה ונגלה.