שנה שבתית בפתחנו
בכמה הזדמנויות הזכיר הרבי שכאשר ראש השנה חל בשבת צריכה להיות השנה כולה 'שנה שבתית'. שנה שבה מרגישים את התוכן הפנימי של השבת בכל ימות השנה.
בששת ימי החול, האדם חסר מנוחה: הוא עסוק בשאיפה להשלים את חסרונו וברדיפה אחר האמצעים שיאפשרו לו להגשים את שאיפתו, ואילו יום השבת הוא יום המנוחה: לא רק מנוחה מעבודה אלא גם מנוחה של הנפש – רגיעה נפשית. יהודי צריך להרגיש ביום השבת שהכול נמצא בשלמות, כל מלאכתו עשויה, מתוך שלמות ותענוג – "וקראת לשבת עֹנג".
אחד הביטויים המעידים שיהודי חי את יום השבת, הוא שהוא נמצא בביטחון ובמנוחה נפשית, ללא דאגה כלל. זו בעצם גאולה פרטית, גאולה מכל המצרים והדאגות האישיות.
בשיחה לפרשת פינחס תשמ"ד, הביא הרבי דוגמה ליהודי שלא מצליח להשתחרר מהגלות הפנימית:
"וכך הוא גם ביחס לגאולה פרטית – שיהודי מחדיר לעצמו ענין של גלות עד שאינו יכול להשתחרר מזה:
יהודי 'תמים' עם כל המעלות כו' – יושב בהתוועדות של יום השבת, ומיצר ודואג. מה קרה – הרופא אמר לו שיתכן שלאחרי השבת יצטרך לעבור ניתוח.
מה יש לך לדאוג לכך ביום השבת – הרי "כל מלאכתך עשויה", ובנידון זה – כל הטיפולים וכו' נעשו כבר! ומה שלאחרי צאת השבת תצטרך להתנהג ע"פ ציווי התורה לשמוע לדברי הרופא – הרי זה ענין השייך רק לאחרי השבת, ואם כן, מדוע אתה צריך למשוך על עצמך דבר בלתי רצוי?! ובפרט שהדבר ניכר בפניו, ומפריע גם לאלו העומדים מסביבו!
בשיחה זו אנו רואים קשר ישיר בין מנוחה וביטחון בה' לבין יום השבת והגאולה. הביטחון בה' עניינו היסמכות שלמה על ה', והוא צריך להיות גלוי ביתר שאת ביום השבת.
רצון ללא מתח
אצל כל אדם מצויים ופועלים שני כוחות מרכזיים: 'תענוג' שעניינו מנוחה ושלמות, ו'רצון' שהוא שאיפה להשלים את החסר.
ביום השבת, שבו הכול קיים בשלמותו, מתגלה 'התענוג', ואילו בששת ימי החול, שבהם האדם עסוק בעיקר בהשלמת מחסורו, בא לידי ביטוי כוח ה'רצון'.
האדם במהותו 'מהלך', מתקדם ומשיג יעדים במהלך חייו. את ההתקדמות והשינוי מעוררים כוח ה'רצון' והשאיפה, ועם זאת, תנאי חשוב המאפשר לאדם הליכה והתקדמות אמיתית ויציבה, ללא משברים ותסכולים, הוא שהרצון יהיה מלווה בתחושה של 'תענוג' פנימי ומנוחה.
כאשר עוצמתו של כוח ה'רצון' רבה מדי והוא איננו מווסת ואינו מאוזן, הנפש חשה כל הזמן תחושה קיצונית של חוסר, וממילא רצון חזק לעוד ועוד, לעיתים מתוך תחושת מתח ואיום. לעומת זאת 'רצון' מווסת ומאוזן אינו מטלטל את האדם טלטול קיצוני.
אדם שילמד לאזן את רצונותיו, להשתמש בהם ככוח דחף ומניע להתקדמות, מבלי שיהפכו לכוח המשתלט על עולמו הפנימי, יוכל לפתח את תודעת הביטחון בקלות יתרה.
השבת עניינה תענוג ומנוחה. לפעמים כשאדם שומע שהוא צריך לעשות עבודה ושינוי, הוא מתעורר במתח ולחץ. אך פעולות שנעשות מתוך מתח ולחץ, מצליחות בדרך כלל פחות מפעולות הנעשות מתוך רוגע.
המנוחה וה'תענוג' ביום השבת הם כעין המנוחה והשלמות שתתגלינה בגאולה. ששת ימי החול הם כנגד "שית אלפי שנין" של קיום העולם, שבהן אנו עסוקים במילוי רצון ה' בעולם, אך הגאולה, הנמשלת לשבת, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", היא זמן שבו מתגלים השלמות והתענוג האלוקי.
ראש השנה שבתי
אומנם אחד הדברים המרכזיים בראש השנה הוא עבודת האדם דווקא. זו הסיבה, כפי שמבואר בחסידות, שדווקא "זה היום תחילת מעשיך", א' בתשרי, שבו נברא האדם ובעבודתו גילה את מלכות ה' בעולם.
אך כדי שהעבודה תצליח ותיעשה מתוך מקום פנימי נכון, היא צריכה להיעשות מתוך מקום של 'שבת', היינו – מנוחה ותענוג. "זיכרון ליום ראשון" פירושו לזכור ולהזכיר לעצמנו שבסופו של דבר הקב"ה הוא שמנהל את העולם, והוא נותן את הכוחות, ובוודאי יסייע לנו למלא את חובתנו מתוך שמחה ותענוג.
הכלל הזה נכון תמיד, והוא נכון ביתר תוקף בראש השנה שחל בשבת, שבו העבודה העיקרית של ראש השנה, תקיעת השופר, לא נעשית על ידינו (ביום הראשון) וכל ההמשכות האלוקיות נפעלות 'ממילא', מלמעלה, בכוחה של השבת, דבר המסמל דרגה נעלית יותר של התבטלות.
וכפי שכותב הרבי במכתב כללי המסביר את עניינו של ראש השנה שחל בשבת:
"אי התקיעה בשופר אינה מצב פסיבי של חוסר מעש, אלא ביטוי של התבטלות נעלית מאוד של יהודי, שאין כל מציאות מלבד הקב"ה עצמו, כך שהכתרת הקב"ה נעשית לא על ידי העבודה של היהודי ותקיעת השופר שלו, כפי שחז"ל אומרים שה'תמליכוני עליכם' נעשה על ידי השופר, 'ובמה – בשופר', כי אם על ידי אי תקיעת שופר, שבה באה לידי ביטוי התבטלות עמוקה עוד יותר למלך מלכי המלכים הקב"ה".
אם כן, 'שנה שבתית' היא שנה שבה נזכור שהכול מגיע 'מלמעלה'. נחזק את הביטחון בה', נשתחרר מהדאגות והמתחים ונחיה חיים של מנוחה שלמה, גם בימי החולין של השנה, שבהם נדרשת מאיתנו 'עבודה'.
ההתחלה צריכה להיות בראש השנה עצמו, שבו אנו מתייצבים 'עומדים וזוכים בדין'. עלינו לחזק את הביטחון והוודאות שהקב"ה, שהוא עצם הטוב, בוודאי רוצה לתת לנו את כל השפע הגשמי ורוחני, מידו המלאה הפתוחה, הקדושה והגדושה (כמובא בסידורו של הבעש"ט) והרחבה, ובוודאי ניכתב לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.