ב"ה
י"ב תמוז, חג הגאולה של הרבי הריי"ץ, מסמל את הניצחון של החינוך הכשר. מול השלטון הסובייטי שדיכא בעוז כל פעילות שריח של דת נודף ממנה, ובפרט כל מה שקשור לחינוך הדור הצעיר. מולם, עומד הרבי הריי"ץ שולח לכל עיר ועיירה שלוחים בכדי שיקימו חדר ללימוד תורה, וכדומה, במצבים שאינם פשוטים כלל וכלל ובמסירות נפש כפשוטו.
היום ב"ה אין צורך במסירות נפש כפשוטו על חינוך הילדים, אך בוודאי שניתן לקחת וללמוד מפרשת חג הגאולה י"ב תמוז, את הצורך וההכרח לעשות כל שביכולתנו על חינוך ילדינו, למן קטנותם ובוודאי בצמיחתם ובהתבגרותם, כדי להביאם לנהוג בדרך שתסב נחת רוח לקב"ה, לרבי, ולנו גם כן.
לפעמים אנו שואלים את עצמנו: האם זה בכלל תלוי בנו? הרי הרבה העולם עושה, הרבה חברים עושים, ובימינו – הרבה האינטרנט עושה, וכדומה.
אין ספק שגורמים רבים משפיעים על הילד, והמלמדים, המורים, הרבנים והמשפיעים שותפים באחריות לחינוכו, אבל חשוב לזכור שההשפעה העיקרית על ילדים מקורה בהוריהם.
אומנם ייתכנו מצבים שבהם משפיעים ורבנים מצליחים לחנך "למרות ההורים". אבל בהתבוננות לעומק, אין זה הסדר הנכון. ההשפעה של ההורים אמורה לעמוד בראש ה'פירמידה'.
במקרה שהדברים מתפתחים אחרת, וההורים רואים שילדיהם חווים התרחקות ונפילה למקום שלילי, הרי זו גלות קשה ומרה.
רבים מתקשים להבין את עומק הכאב של אותם הורים, את השבר הפנימי שמתחולל בליבם בראותם את בניהם הנתונים בתוך אותם הקשיים. מלבד הצער על בניהם, תוקפים אותם אכזבה פנימית ורגשות אשם. הם מפנים כלפי עצמם אצבע מאשימה ושואלים בכאב: "מה עשינו?" ו"מה גרם לכך?" ומתייסרים.
כיהודים מאמינים אנו יודעים שכל ירידה היא לצורך עלייה, וכשהנופל עולה ממנה וחוזר בתשובה, הוא מעלה עימו את כל הניצוצות שאסף בתהומות ומתגבר ביתר שאת ויתר עז, ו"במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ובהחלט צריך לזכור את זה גם בזמני קושי והעלם, ולהתייחס לילד שנפל מתוך המקום הזה.
מלבד זאת, בזמני קושי, ההורים צריכים לפתח חשיבה חיובית וביטחון שאומנם כעת הם רואים קושי, נפילה וכאב, אבל אין ספק שאפשר שיהיה אחרת. כוחה של המימרה "חשוֹב טוב ויהיה טוב" יפה גם בחשיבה על הילד וחינוכו: ההסתכלות בכוחות העצמיים הטמונים בילד היא אחד מהכלים החשובים העשויים לרומם את הילד תמיד, ובכלל זה גם במצבי נפילה.
אך כדי למנוע מצבים כאלה ככל האפשר, יש לפעול בעוד מועד: כאשר הילדים צעירים, נדרשת מההורים מסירות נפש של ממש לחינוכם.
לחץ אינו מקדם חינוך
כשמדברים על 'מסירות נפש' עבור חינוך הילדים, חשוב להדגיש:
הרבה פעמים אנחנו רואים ברצון העז שלנו לחנך, להשפיע ולדאוג לילדים – רצון שמקורו במקום לחוץ, עצבני, מכתיב, מעניש, כועס, שכל פעולותיו נועדו להתאים את הילד, מתוך הפעלת לחץ עליו, למסגרת שאנו רוצים להכניסו לתוכה. "כך הוא יהיה מחונך", אנו חושבים בליבנו, אך האמת היא שהלחץ שלנו אינו מקדם חינוך.
לאידך, יש הורים שמתוך ייאוש, מפתחים אדישות, באומרם: "טוב, שיעשה מה שהוא רוצה, בין כך ובין כך אין לי שליטה במעשיו, ובין כך ובין כך הוא לא מקשיב לי", ולבסוף 'מרימים ידיים' ומודים: "התייאשתי". גם הם טועים, כמובן.
כדי להצליח בחינוך צריך להיות מחוברים אל הילדים ולבטוח בהם. כשהילדים יהיו מחוברים אלינו, הם יהיו מחוברים למסרים ולדרך שאנחנו מבקשים להנחיל להם, ויחיו עם זה.
הילד צריך להרגיש שגם כשקשה לו – המקום הבטוח ביותר בשבילו – נמצא אצל הוריו. אם קשה לי בלימוד, אם קשה לי עם המורה, אם קשה לי עם החברים או בכל תחום שהוא – איפה ארגיש בטוח? אצל ההורים; למי אפנה? להורים. ההורים הם מקום מבטחו, ומאיתם יבוא הפתרון לבעיותיו ולקשייו.
צריכים לאהוב כל יהודי, להשקיע בו ולקרב אותו, אבל חשוב שנזכור שהצטווינו: "מבשרך אל תתעלם". אהבת ישראל "בבשרך" חיונית יותר לאין ערוך, ואפילו קריטית. "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – ילד, כמו כל ברייה, יתקרב לעולם שלנו, רק על ידי אהבה, התחברות והערכה.
זו משמעותם של חיי גאולה בקשר עם הילדים: הגאולה עניינה גילוי התענוג האלוקי בעולם, וחינוך ילדים מתוך חיבור אהבה ותענוג הוא חינוך מתוך גאולה.
למסור את הנפש עבור חינוך הילדים, פירושו גם ולכל לראש, למסור את עצמנו לגלות להם אהבה וחיבור בכל מצב ובכל תנאי.
