סוד השפעת המחשבה – פרק אחרון

תחושה של אהבה היא תנאי הכרחי לשינוי המציאות הבעייתית והחסרה, אך כמובן שאין היא מספיקה. העולם שלנו נקרא עולם העשייה, וכשמו כן הוא מהותו הוא עשייה. לא מספיק שהאדם יפתח מודעות וחשיבה חיובית, אלא העיקר הוא לעשות ולפעול בעולם ולהכין אותו להיות דירה לקב"ה. החשיבה החיובית מאפשרת ונותנת לנו אמנם את הכח, אבל העיקר הוא לפעול ולעשות – "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות"

בפרק זה ננסה להבין מהו מעשה נכון. כלומר, כיצד חיים בעולם המעשה מתוך אותה חשיבה טובה ומתוך אותה תחושה של ביטחון. האהבה והעשייה תלויים כמובן זה בזה, וגם כאן בעולם העשייה כמו בעולם הרגש, תלוי הדבר בהסתכלות של האדם על עצמו.

בפרק זה נעמיק את מה שהזכרנו בפרק הקודם, שהאופן בו האדם מסתכל על עצמו, ייקבע בסופו של דבר גם את ההתייחסות שלו לזולת, למציאות בכלל ולבעיות איתן הוא מתמודד בפרט.

מי שבעיקר נמצא בעולם המעשה זה אתה – כלומר ה"אני" שלך. בצורה טבעית אתה בעיקר מרגיש את עצמך, לכן ראשית עלינו להתבונן כיצד אדם חווה את עצמו – כיצד הוא פועל בעולם מתוך תודעה של ביטחון עצמי אמיתי, שנובעת מחשיבה חיובית נכונה כפי שהסברנו לעיל, ומאידך גיסא, כיצד הוא פועל בעולם מתוך תודעה של ביטחון עצמי שקרי, שנובעת מתחושה של ריקנות פנימית או ביטחון עצמי לא מתוקן.

אחד הדברים שראינו הוא, שההתרכזות בעצמך זה דבר שלא יוליד טוב, ולעומת זאת, כמה שאתה סומך ומטיל עצמך על הקב"ה ועל טובו, התוצאות יהיו יותר טובות ומוצלחות.

כאן נשאלת השאלה, אם אכן כך הוא הדבר וכל דבר שאני צריך לעשות אני מטיל זאת על הקב"ה, האם אין זה סוג של בריחה מהתמודדות? הרי הסתכלות כזאת שבה אני לא מסוגל לעשות את הדבר בכוחות עצמי ואני "זורק" את האחריות עליו, זו הסתכלות שמעידה על חוסר ביטחון, חוסר בערך עצמי, ועל חולשה כללית בה בגלל שאני לא מסוגל לעשות לבד, אז אני נסמך על הקב"ה. האם אין זה נכון לו לאדם לפתח ביטחון עצמי ולדעת שהוא מסוגל לפעול בעולם בכוחות עצמו?

מצד שני, אם אני בעל ביטחון עצמי וסומך על עצמי – על השכל שלי, על הכישרונות שלי, על היכולות שלי – אז אני בעצם לא סומך על הקב"ה. לכאורה, ביטחון עצמי וביטחון בשם סותרים זה את זה, כיצד בכל זאת ניתן לתווך בין השניים?

ונקודת התשובה לכך היא, שוודאי שהאדם צריך לחוות את הערך העצמי שלו ולהיות בטוח בכל היכולות שקיימים בו, אבל הביטחון שלו צריך להיות באופן כזה שאין הוא סותר את תודעת הביטחון שלו בשם, אלא בדיוק להיפך. מצד אחד הביטחון שלו בשם בונה לו ביטחון עצמי, ומצד שני הביטחון העצמי הוא כמו הכלי המעשי שמבטא את התחושה של ביטחון בשם.

כדי להבין זאת טוב יותר, נתאר כיצד חווה האדם ביטחון עצמי לא מתוקן.

עולם התוהו

ראשית נקדים ונסביר מהו תיקון ומהו חוסר תיקון. בסדר בריאת והשתלשלות העולמות מתארת הקבלה שישנו עולם שנקרא "עולם התוהו" שמקביל למושג "חוסר תיקון". עולם התוהו הוא עולם בו הספירות "רואות" רק את עצמן ללא יכולת "לשתף פעולה" עם הספירות האחרות והשונות ממנה מהותית. החוויה של כל ספירה בעולם התוהו היא של ביטחון עצמי מופרז, והתוצאה היא שבירת הכלים.

לעומת זאת, "עולם התיקון" (שנקרא גם עולם האצילות) הוא עולם שבו הספירות חיות בהרמוניה אחת עם השנייה. זה עולם בו ישנן ספירות וכל אחת שונה מהותית מהשנייה, ועם כל זאת כל אחת "רואה" את חברתה ומסתדרת איתה בשלום.

ביטחון של תוהו זה מה שאתה נסמך על עצמך ולוקח את הכל רק על עצמך. עצם זה שאתה נסמך על עצמך בלבד, יביא לכך שבסופו של דבר תפריז יתר על המידה ואז יופיע משבר. חוסר ביטחון של תוהו נובע מאותה הסתכלות בדיוק – שהכל תלוי בך, ובגלל שאתה חווה ריקנות פנימית וחוסר ביטחון עצמי, נולד עם זה פחד שלא מאפשר לך לתפקד במציאות ולכן גם היא נשברת בסופו של דבר. שני הכיוונים האלה, ביטחון עצמי מופרז או חוסר ביטחון מופרז, שניהם נובעים מאותה גישה בדיוק – גישה שבה אתה לבד בעולם והכל תלוי רק בך – גישה של אגו. אם אתה שייך פנימית לקו ימין, קו החסד שחווה באופן טבעי יותר ביטחון, האגו שלך יוביל אותך לקחת על עצמך עוד ועוד ללא גבולות עד שיקרה המשבר, ואילו אם אתה שייך פנימית יותר לקו שמאל, קו הגבורה שחווה באופן טבעי יותר פחד ותלותיות, האגו שלך ישתק אותך, לא יאפשר לך לפעול כלל, אתה תתכופף ממי שמעליך, עד שבסופו של דבר תיפול ותתמוטט.

שורש תחושת האגו, מה שבפנימיות מביא לתחושת זו וממילא אח"כ גם למשברים, היא בדר"כ המדידה העצמית שלך ביחס לסביבה. ככל שערכך העצמי נבנה על ידי יחס לזולת כך אתה יותר "רגיש" לנפילות ומשברים.

קו ימין – הסתכלות בה אתה תמיד רואה את מעלותייך ביחס אל הזולת או שאתה מצליח באופן יחסי לפי גדרי העולם וגדרי החברה בה אתה חי, תוליד בתוכך תחושה של רוממות ושל הצלחה, וזה ימלא אותך בכח וביטחון עצמי מופרז, שבזמן כזה או אחר ייפול ויישבר.

קו שמאל – הסתכלות בה אתה תמיד רואה את חסרונותיך ביחס אל הזולת, או שחווית כישלונות הולכים וחוזרים ואי הצלחה יחסי, יוליד בתוכך תחושת שפלות ותבוסתנות שלא תאפשר לך לפעול או שתיקח על עצמך דברים שלא מתאימים לך או "גדולים" עליך וכל זאת רק כדי להרשים את מי שמעליך ולכן בסוף זה יישבר.

מהותו של התוהו זה המדידה שלך מול הזולת, וממילא שם גם טמונים המשברים. מוסבר בספרי הקבלה והחסידות שכל ספירה בעולם התוהו אמרה – "אנא אמלוך", היא זאת שרצתה להנהיג את העולם, ושעל פיה יישק דבר, וממילא לא היתה מסוגלת לתת מקום לשום ספירה אחרת, עד שהיא השפילה את המידות האחרות, התפשטה מעבר לגבולותיה ונשברה.

הביטחון של הספירה, הרצון שלה למלוך ולשלוט, לא נבעה ממקום שלם, אלא דווקא ממקום שבונה את השליטה והרוממות על חשבון השפלת הספירה האחרת.

כך גם הדבר בנפש האדם. כשיש ביטחון עצמי מופרז, אתה חייב להשפיל את הסביבה כדי לגדול ולהתפשט, אבל אתה בסוף תשבר. ביטחון עצמי לא מתוקן זה מה שאתה לוקח על עצמך עוד ועוד אבל ביחס ובהשוואה לאלה שפחות ממך, שכיוון שאתה מתרומם בנפש מעליהם, אתה מעוניין להשפילם כמה שיותר כדי להתרומם מעליהם או בכיוון השני, אתה מתכופף סביב אלה שמעליך ונשבר.

עולם התיקון

מהותו של התיקון זה ההכרה שכל מה שיש לך אתה מקבל מהבורא שהוא מקור הטוב. אתה מקבל, ומה שקיבלת זה שלך, אבל אל תשכח שקיבלת את זה ולא יצרת את זה בכוחות עצמך. כל היכולות, כל הכישרונות, קיבלת את זה מלמעלה ובאופן מדיוק להפליא. אתה מקבל את זה באופן מוגבל בדיוק לפי צורך שליחותך בעולם, לא יותר מדי ולא פחות מדי. ולא רק שאתה מקבל את זה ממנו באופן מדיוק, זה גם בכלל לא מותנה ולא קשור במה שהסביבה חושבת עליך. המעלות שלך, שבצורה טבעית נותנות לך את הערך העצמי, אינן נרכשות באופן העשייה שלך בעולם, אלא הן טמונות בך מלידה, וכמובן שאף אחד לא יכול להוסיף לך מעלה שלא קיימת בך ולא לקחת ממך את מה שכבר קיים בתוכך. וכמובן שיש בך גם חסרונות, וגם אותן קיבלת מלמעלה לצורך שליחותך בעולם, ואף אחד לא יכול לא לבטל לך אותן ולא להוסיף לך אחרות.

ראייה כזאת תשחרר אותך בדרך ממילא מההתייחסות ומהתלות שלך בסביבה והזולת. אתה מודע באופן שלם שקיימים בך גם מעלות וגם חסרונות אבל לא הסביבה היא זאת שיוצרת אותם ומשפיעה עליהם. לכן גם היא לא תשפיל אותך ולא תרים אותך, ולחילופין אין לך עניין להשפיל את הסביבה או להתכופף מולה. כל המציאות שלך ניתנת מלמעלה ואיתה גם הערך הייחודי שלך. בעולם התיקון לכל אדם יש ערך ייחודי משלו ואף אחד לא יכול לקחת לו אותו ממנו וגם לא לתת לו אותו – את הכל אתה מקבל ישירות מהבורא.

התכללות

הרצון והדחף של האדם להיות מעל כולם, הוא בראיה פשוטה שלילי. ברור לנו שאדם שעושה את כל המאמצים כדי להיות מעל הזולת, ולא בוחל בשום אמצעי, הוא אדם אגואיסט ושלילי, אך האמת היא שבשורש הדברים, הרצון העמוק להיות מעל כולם הוא אמיתי. באמת לכל יהודי יש עניין מסויים בו הוא יותר מכל שאר האנשים, זו הייחודיות הפנימית שקיימת רק בו ולא באף אחד אחר. הוא קיבל את זה מהבורא ואין זה מותנה בשום דבר. ופשוט שכמו שלך יש את הנקודה הייחודית שלך שבה אתה יותר מכולם, כך לחבר שלידך יש נקודה אחרת שבה הוא יותר ממך ומכל השאר. ראייה כזאת, המודעות למעלות הייחודיות של כל אחד, מאפשרת את מה שנקרא בלשון החסידות – התכללות. התכללות זה מצב כזה בו כל אחד מקבל מהאחר את המעלה הייחודית שלו וכל אחד נותן לכולם את המעלה הייחודית שיש בו.

תחושה כזאת בה אתה מרגיש מרומם בעצם, אפשרית רק כאשר אתה יודע שהמקור האמיתי של כל מה שיש לך, כולל הייחודיות הפנימית שלך, זה ממנו. הבורא הוא טוב, והוא אוהב אותך, ומצד אהבתו הגדולה כלפיך הוא נתן בך את מי שאתה (עם כל מה שה"אתה" כולל), הוא נתן לך את עצמך והוא גם הטיל עליך תפקיד בעולם. הייחודיות הפרטית שהיא רק שלך, תפקידך שרק אתה יכול לעשות, ניתן לך מהבורא ללא תלות בדבר, ועל כך אתה צריך גם להודות לו.

האדם צריך ללמוד להעריך את עצמו לא ע"פ אמות מידה סביבתיות, אלא על פי מה שקיבל מהבורא. אבל האם זה אומר שיש לך רק מעלות? כמובן שיש לך גם חסרונות. בדר"כ כשאדם מגלה ונהיה מודע לחסרונותיו, הוא נלחץ ואינו מסוגל להסתכל עליהם פנים בפנים, כי בעולם הלא מתוקן, בעולם שבו הערך שלי נבנה ומתבסס על יחס שלי כלפי הזולת והיחס של הזולת כלפי, אז החיסרון שקיים בי מאיים על כל הקיום שלי, לכאורה אם יש בי חסרונות אז אני פחות שווה, ואז אני חייב להתכחש אליהם ולהסתירם ואם כולם יודעים מהם והם בולטים מתוכי (או שאני לפחות מדמיין שכולם יודעים זאת) אז אני נבהל ומרגיש לא טוב. במקום בו הערך העצמי שלי, והזהות שלי נבנים רק על פי היחס שלי אל הסביבה, אני אעשה את כל המאמצים כדי להצטייר כמוצלח. האמת הפנימית תהיה פחות חשובה, כי העיקר הוא איך תופסים אותי מבחוץ. לכן גם אעשה הכל כדי להתרומם מעל הזולת ולא יהיה כל כך אכפת לי גם להשפיל אותו.

לעומת זאת, בתודעה המתוקנת של האני, גם ההתייחסות לחסרונות שבך הם אחרת לגמרי. כמו שהוא נתן לך מעלות – מעלות ייחודיות שלא תלויות בשום דבר – כך הוא גם נתן לך חסרונות (אם זה חסרונות טבעיים או חסרונות שנוצרו בעקבות הסביבה שגדלת בה כמו שהרמב"ם כותב בהלכות דעות), לכן אין לך שום סיבה להיבהל ולהילחץ מהם. כמו שהמעלות הן מתנה מהבורא, ולבטא ולממש את אותן מעלות זה חלק מהתפקיד שהוטל עליך, כך גם החסרונות ניתנו לך מלמעלה ע"י הבורא כדי שתוכל לתקן אותן והן חלק מתפקידך. החסרונות הן מעין צמצום פרטי שנוצר עבורך כדי שתעבוד איתו ותבטל אותו. החסרונות עצמן אינן התכלית, הוא לא נתן לך חסרונות כדי שיהיה לך לא טוב ח"ו, אלא הוא נתן לך אותן כדי שתתגבר עליהן. כל אחד מקבל מהבורא את החסרונות שלו באופן פרטי, לכל אחד יש את שטח התיקון שלו ולכן אי אפשר להשוות בין החסרונות שלי לבין החסרונות של החבר שלי. לפעמים האדם חווה בעיה או קושי בחיים, והוא משווה את מצבו לאלה שבסביבתו, ואז הוא אומר לעצמו – "למה זה מגיע לי?", הוא נלחץ מזה שהוא רואה את "מר גורלו" או שרואה עצמו כפחות טוב ומוצלח מאחרים. אך האמת היא שההשוואה מול הזולת אינה נכונה ולא "ריאלית" כלל, כי הרי כל אחד מקבל את הבעיות שלו ואת החסרונות שלו על פי עניינו ועל פי שליחותו הייחודית כאן בעולם. ידוע שתפקידה הכללי של הנשמה כאן בעולם הוא לקיים את כל תרי"ג המצוות, אך בדר"כ אין באפשרותה לקיים בתקופת חיים אחת את כל המצוות, לכן הנשמה עוברת מספר גלגולים שבכל גלגול היא משלימה כך וכך מצוות, ובכל גלגול יש לה גם מעבר לשליחות הכללית של קיום כל המצוות, שליחות פרטית ומיוחדת שבה היא צריכה לרכז את כל כוחותיה. זו גם הסיבה שכל אחד חווה את הקושי העיקרי שלו בתחום אחר, כל אחד על פי התיקון הייחודי שלו. ממילא כל חיסרון, כל קושי וכל התמודדות היא שלך באופן אישי כפי שקיבלת אותה מלמעלה, לכן כל השוואה של מצבך למצבם של אחרים היא חסרת תועלת לחלוטין. אל תיבהל מהחסרונות שלך, אל תנסה לכסות ולהעלים עליהן, להיפך – תכיר אותם ותהיה מודע אליהם ואז גם תוכל לתקן אותם.

ובעומק יותר, כל חסרון הוא פוטנציאל של התעלות. החיסרון ניתן בך כדי שתחשוף שלימות אלוקית בעולם, זה חלק מתפקידך. החיסרון אינו פגם שאתה צריך להסתיר, אלא הוא כלי להאיר בו אור, זהו שטח התיקון שלך.

תודעת הביטחון בשם וההכרה שהכל בהשגחה פרטית ושהכל נובע מהטוב האינסופי, נותן לך תמונה אחרת הן למעלות שבך והן לחסרונות שבך. הנפש האלוקית שקיימת בך היא מקור המעלות שבך, עליך לגלות ולחשוף אותן. אם הן גלויות בך ואתה מודע אליהן, אל תתרומם מעל הזולת ותחשוב שאתה יותר טוב ממנו, כי זה נכון רק לגבי מעלות מסויימות שזכית לקבל ובהן אתה באמת יותר טוב, אבל בתחומים אחרים יהיה לזולת מעלות שחסרות בך ובהן הוא יותר טוב ממך. ואילו הנפש הבהמית היא שטח התיקון הייחודי שלך. אם לך יש חושך גדול – אשרייך שזה תפקידך. אם הוא נתן לך חסרונות גדולים, ואתה עומד בפני ניסיונות גדולים – וודאי שגם קיבלת כוחות לשם כך. לא משנה מה הכיוון, בין אם זה כיוון חיובי יותר של מימוש והגשמת המעלות שבך ובין אם זה כיוון שלילי של איפוק ובלימת החסרונות שבך, עליך לדעת שאלו שני צדדים של תפקידך בעולם. את שניהם קיבלת מלמעלה, שני סוגי כלים להתמודדות ולקיום השליחות האלוקית.

בשליחות הכללית של עם ישראל ישנם תפקידים שונים ומגוונים, וכל אחד קיבל את תפקידו הספציפי במערכת השלימה, וביחד, כאשר כל אחד מקיים את תפקידו ועוזר לחברו לקיים את תפקידו שלו, יחד משלימים שליחות כללית של בניית דירה לקב"ה כאן בעולם הזה (אל תקרי בנייך אלא בונייך).

למה הדבר דומה? זה כמו בגוף האדם שקיימים בו אברים רבים ושונים זה מזה בתכלית, ולכל איבר תפקיד ייעודי וייחודי משלו. הרי פשוט שלראש תפקיד גדול וחשוב, והוא שמנהל ושולט על הגוף, אך אם הרגליים לא יתפקדו, הראש לא יוכל לממש את רצונו ללכת ממקום למקום. לראש המעלה של השליטה, ולרגלים המעלה של הביצוע. לראש חסרה מעלת הביצוע ולרגליים חסרה מעלת השליטה. כל איבר קיבל את תפקידו, אבל ברור לנו שאם איבר אחד ישווה את עצמו לאיבר האחר וירצה להיות כמוהו, הדבר יהיה הרסני ביותר, לו באופן אישי ולגוף כולו באופן כללי.

ערך עצמי

כשמתעמקים בציור הנ"ל האדם מתמלא בתחושה של ביטחון עצמי, לא מדומה ומנופח, אלא ביטחון עצמי אמיתי. החסרונות שקיימים בי אינם מאיימים עליי כי אני גם יודע שקיים בי ערך עצמי לא מותנה שהבורא נתן בי. כל יהודי יודע שקיים בו חלק אלוק ממעל ממש, והמשמעות הפשוטה היא שכל יהודי חייב להכיר בהכרה פנימית שקיימת בו שלימות אלוקית אינסופית ונצחית ושאינה תלויה בדבר. ולמרות שהרבה פעמים אין זה גלוי בך, ולכן אתה אפילו לא מודע לכך שזה קיים בך, עליך לדעת שניתנה לך האפשרות לגלות זאת ולחשוף זאת. הערך העצמי קיים בך גם אם זה עדיין לא גלוי בך, אבל זה שלא הצלחת לחשוף אותו לא מעיד על כך שהוא לא קיים בך, אלא הוא נמצא שם ללא שום תלות במעשיך.

אחת התחושות של התוהו היא שאני מצידי ריק ואני חייב להתמלאות – או על ידי עשייה או מהערכה שאני מקבל מהסביבה, ואם אני לא אעשה מספיק או שהסביבה לא מחשיבה אותי אז אני אפס. אבל הסתכלות כזאת היא טעות מאוד קשה, כי באמת אתה שווה וטמון בך ערך עצמי בין אם תעשה או לא תעשה, המעשה רק נועד לגלות את השלימות שהבורא טמן בך, אתה לא מתחיל עם ריק אלא עם ערך עצמי שרק נועד להתגלות.

משל לעניין: מישהו איבד אוצר יקר ביותר – היה לו שק מלא ביהלומים ובמרגליות והוא נעלם. פשוט שישנו הבדל מהותי בין אם הוא איבד אותו בביתו, בין אם הוא איבד אותו מחוץ לביתו. אם הוא איבד אותו מחוץ לבית אז יכול מאוד להיות שהוא לא ימצא אותו לעולם, כי הרי החוץ הוא גדול ורחב וגם יכול להיות שמישהו כבר מצא את האוצר ולקח אותו – ואז הוא איבד את הכל, אבל אם הוא איבד את האוצר בביתו שלו, הוא יודע בוודאות שזה בתוך הבית ולכן למרות שהאוצר לא בידיו ממש, עם כל זאת הוא נמצא במנוחה ובשמחה מאותה ידיעה ברורה שהאוצר באמת נמצא, רק שאינו גלוי לו. בשני המצבים הוא נמצא בחיפוש אחר האוצר שאבד, אבל כאשר האבידה נמצאת בחוץ, כל תהליך החיפוש נובע ממקום נפשי של לחץ וחרדה שמא הוא לא ימצאו לעולם, ועד כדי כך שיכול לבוא לידי ייאוש. לעומת זאת, במצב בו האוצר נמצא בביתו, הוא גם נמצא בתהליך של חיפוש אבל החיפוש נעשה בגישה אחרת לגמרי – הוא נעשה מתוך ידיעה ברורה שהאוצר בתוך הבית, לאף אחד אין גישה אליו ולכן גם אף אחד לא יכול לקחת לו אותו, וברור שבמוקדם או במאוחר הוא גם יימצא.

מצב בעייתי עוד יותר הוא, כאשר האוצר באמת נמצא בתוך הבית, אבל בעל הבית חושב שהוא נמצא בחוץ. מצב זה עוד יותר הרסני מאשר זה שבאמת אוצרו נמצא בחוץ. כי מי שאיבד את האוצר בחוץ ומחפש בחוץ, אמנם החיפוש הוא מאוד קשה, ויכול להיות שאף יגיע לייאוש, אבל יש סיכוי קל שבסופו של דבר הוא ימצא, לעומתו מי שמחפש בחוץ כאשר באמת האוצר נמצא בביתו, לא רק שמבזבז משאבים רבים בחיפוש שווא, ולעולם הוא לא ימצא את האוצר, אלא גם שיכול לבוא לידי ייאוש ללא שום סיבה – כי הרי סוף סוף האוצר נמצא בהישג ידו.

משמעות נוספת של העניין היא יעילות החיפוש. מעבר לכך שהבית יותר קטן מהחוץ, וברור שיותר קל למצוא את האבידה במקום מוגבל, עצם הידיעה שהאוצר נמצא בהישג יד ורק צריך להתאמץ ולחפש, מביאה את בעל האבידה למנוחת נפש, ואז מעבר למעלה שבעצם המנוחה, ישנה גם המעלה שיעילות החיפוש גדלה. נצייר בתור דוגמא שני אנשים שאיבדו את אוצרם. אחד יודע בוודאות שהאוצר נמצא בביתו ואילו השני לא בטוח בכך – יכול להיות שהוא בביתו ויכול להיות שבחוץ – לכן שניהם מחפשים בתוך הבית. במקרה זה אין דומה החיפוש של זה שיודע בבירור שאוצרו נמצא בבית, לבין זה שנמצא בלחץ וחרדה שמא הוא לא נמצא. גם אם ביתם זהה, והאוצר חבוי בדיוק באותו מקום – זה שרגוע ובמנוחה ימצא את האוצר מהר הרבה יותר.

וכך הוא אצל האדם, עליך לדעת שקיים בך ערך עצמי אינסופי מעצם בריאתך והוא נמצא בתוכך פנימה, עליך רק לגלות זאת. ברגע שאתה מנסה להשיג את הערך העצמי שלך בחוץ ע"י פעולות והישגים שונים, ע"י הערכה שאתה מקבל מהחברים שלך, מהמורים שלך, מהמנהלים שלך – לעולם לא תגיע למי שאתה באמת, כי אתה לא נמצא שם, אתה נמצא בתוכך. האוצר שבך, הייחודיות הפנימית שהיא רק שלך נמצאת בתוכך, רק שעליך לחשוף אותה. זה אחרת לגמרי אם נקודת הפתיחה שלך היא שאתה לא שווה שום דבר ומאותה נקודה אתה מתחיל לרדוף ולהשיג הישגים ולרכוש הצלחות, כדי להרגיש טוב עם עצמך ולהשיג ערך עצמי, מאשר מקום בו נקודת הפתיחה שלך היא שאתה שלם בעצם, יש בך ערך עצמי שלא תלוי בשום הישג ובשום הצלחה, ואתה רק צריך לחשוף אותו. ושוב נדגיש, שאין זה אומר שאתה לא צריך לפעול בעולם, לעשות ולהשיג. כמו שפתחנו ואמרנו, הקב"ה ברא את העולם כדי שנפעל ונעשה מעשים, נתמודד עם החיים – "אשר ברא אלוקים לעשות", רק כל מה שאתה פועל ועושה צריך לבוא ממקום שלם ובטוח. עצם הידיעה שיש בך את זה, ייתן לך כח, רצון וגם תענוג לחשוף זאת, ולחילופין אם תדמיין שזה לא קיים בך, אז תהיה משותק ולא תוכל לגלות זאת.

בחירה חופשית

הנקודה הכי קרובה לעניין של הזהות העצמית היא הנקודה של הבחירה החופשית.

במהלך חייו של האדם הוא כל הזמן בוחר. והבחירה שלו באה לידי ביטוי בשני מישורים:

בחירות בענייני העולם הזה.

בחירות בענייני יראת שמים.

אדם במהלך חייו נתקל במצבים שונים ומגוונים של בחירה – בחירה בלימודים, עבודה, אישה וכו', כל התמודדות היא בעצם נקודת בחירה – כיצד להגיב, מה לומר, מה לעשות וכו', אך עיקר הבחירה של האדם נמצאת דווקא בתחום של ההגשמה ויראת השמים. כלומר, מעבר לכל ענייני העולם מחוייבי המציאות, ישנו התפקיד העיקרי והשליחות העיקרית של הנשמה כאן בעולם הזה – הבחירה בין טוב לרע.

גם בתחום הזה של הבחירה, הן בענייני העולם והן בענייני יראת השמים, יהיה הבדל בין אם אתה בוחר מתוך מקום תודעתי של ביטחון אמיתי ולבין מקום תודעתי של ביטחון עצמי חיצוני.

ענייני העולם

כל אדם מוצא עצמו במצבי התלבטות מסויימים בו עליו לקבל החלטה לכאן או לכאן. באיזה רופא לבחור? איזה עסק לפתוח? להישאר במקום עבודה בטוח ומסודר או לקחת סיכון ולנסות את מזלי במשרה יותר מאתגרת, וכן הלאה – כמה שההחלטה יותר גורלית, כמה שהאתגר הוא יותר רציני כך תחושת האיום מול ההחלטה היא יותר קשה.

מהי אם כן הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם המצב? כיצד ניתן לבחור נכון? כמובן שקודם כל על האדם לעשות מערכת שיקולים טובה והגיונית על פי שכלו. לנתח את המצב בצורה שקולה ומדודה, לבדוק את היתרונות מול החסרונות, להתייעץ עם חברים ועם בעלי מקצוע – לנסות לראות את התמונה בצורה כמה שיותר מציאותית – אבל אחרי הכל, לאחר כל השיקולים הטבעיים, בעיקר מה שצריך לעשות זה להירגע ולסמוך על הקב"ה שהוא בטובו ינחה אותך בקבלת ההחלטה הנכונה.

מה שעומד מאחורי אותה גישה של שילוב בין מערכת שיקולים של האדם הבוחר מצד אחד, וביטחון גמור בבורא מצד שני, זו ההבנה שתכלית בריאת עולם הזה הגשמי היא לעשות לבורא יתברך דירה בתחתונים. הכוונה הפשוטה של העניין הוא שכאן בתחתונים, בעולם העשיה הגשמי, מה ששולט בצורה גלויה זה כוחות הטבע. ישנו איזה סדר מסויים בו העולם מתנהל, הן מבחינת חוקי הטבע כפשוטם והן מבחינת מערכת החיים האנושית – כל הכללים החברתיים, התרבותיים וגם הנפשיים. המלאכים שנמצאים בעולם הרוחני לא זקוקים למזון גשמי, לא לאוכל ולא לשתיה, הם גם לא צריכים לצאת לעבודה, להתפרנס ולהקים עסקים – כל חיותם מגיעה להם מהשגתם באלוקות. כך הדברים עובדים למעלה, אך כאן למטה ישנו סדר מסויים שנקבע ע"י הבורא ולו אנו קוראים טבע. עיקר תפקידו של האדם הוא לקחת את הטבע לזככו ולהפכו לכלי ראוי לאור האלוקי, שגם בעולם הטבעי והמוגבל יתגלה אורו האלוקי הבלתי מוגבל ועד לגילוי עצמותו ומהותו בגאולה האמיתית והשלימה.

כאשר האדם פועל עם הטבע, עושה את כל מה שע"פ טבע ראוי לעשות, ולכל פעולה ועשיה שלו הוא מכניס את הקב"ה, בכך הוא הופך את הטבע להיות כלי לאלוקות.

בזמן הבחירה, כאשר האדם עושה לעצמו מערכת שיקולים טבעית, עושה חשבון של מה כדאי ומה ראוי, מה משתלם ומה לא משתלם, לא משנה באיזה תחום מדובר, בזה שהתעסקתי עם הדבר ע"פ טבע, הכנתי אותו להיות כלי לאלוקות, אך כדי להאיר אותו באור אלוקי עליי לאחר ההחלטה והבחירה להישאר רגוע, סמוך ובטוח שהקב"ה יעזור לי ושבהשגחה פרטית מופלאה הוא עזר לי לבחור את הדבר הנכון והטוב ביותר עבורי.

הרי באמת, כאשר ניצבים בפני החלטה, הקושי העיקרי הוא שישנו חוסר וודאות גדול, ואף אחד לא מסוגל לחשוב ולצפות את כל הפרטים עד הסוף. לכן, ברור שכל מערכת שיקולים שלא אעשה תהיה צרה ומוגבלת. לסמוך רק על עצמך, להיות בביטחון גמור, זה הדבר הכי לא ריאלי שיש. בכל החלטה הדבר הראשון שיש לקחת בחשבון זה, שלא משנה כמה שיקולים וחשבונות עושים, לעולם לא תהיה הבחירה בטוחה במאה אחוז. הביטחון האמיתי והשלם יכול להיות אך ורק בקב"ה הכל יכול. עליך לעשות את מה שעליך לעשות, לברר, לבדוק, ולהחליט ולאחר מכן מתוך הכרה והרגשה שהוא אוהב אותך ורוצה בטובתך פשוט לסמוך עליו – "שלח יהבך על השם והוא יכלכלך".

ענייני יראת שמים

תחום נוסף וכאמור עיקרי בהתמודדות של האדם בעולם זה הבחירה בין טוב לרע. המושגים טוב ורע, בניגוד למחשבה בעולם, אינם מושגים יחסיים ואישיים אלא הם מושגים מוחלטים שנקבעו והוגדרו ע"פ תורתנו הקדושה. בניגוד להתמודדויות עם ענייני עולם הזה, שם בסופו של דבר לאחר שיקול דעת כזה או אחר, אתה מחליט ובוחר מה שנראה לך כהכי טוב והכי תועלתי עבורך. לא כך הוא הדבר כאשר מדובר בעניינים שקשורים ליראת שמים. כאן חייב להיות בירור הלכתי מדוייק מה מותר ומה אסור, מהי מצוה ומהי עבירה. אתה חייב לברר היטב האם הוא מעוניין במעשה הזה או לא. הבדל נוסף הוא שבתחום זה של יראת שמיים מכיוון שהחשיבות והערך של הבחירה הוא גדול יותר, עלול להתעורר מתח גדול יותר.

כאשר אתה מתעסק בעניינים אלה, אתה מתעסק עם עיקר שליחותך כאן בעולם. כל הפעולות וענייני עולם הזה הם רק אמצעי למימוש, אך כאשר מתעסקים בענייני קדושה, בתורה ומצוות, כאן כבר מדובר בתכלית עצמה. לכן גם, בצורה פראדוקסלית, דווקא כאשר אתה מתעסק ישירות ברצון האלוקי, במקום בו לכאורה אין לך כל כך מקום של בחירה, עליך רק לברר מהו הרצון ולבצע אותו כהלכתו, דווקא כאן עלול הלחץ והחרדה להיות גבוה עוד יותר מאשר בהתעסקות בענייני העולם. לכאורה הרי היינו מצפים שבמקום שבו חוסר הוודאות גדול יותר, שם יהיה גם הלחץ גדול יותר, וכאן שהכל כבר מבורר וידוע – ישנה הלכה שקובעת מה מותר ומה אסור, כל ההתנהלות צריכה להיות יותר רגועה.

ונקודת התשובה לכך היא, שהחשיבות הגדולה של כל פרט היא זאת שמעוררת את היצר הרע ואת הלחץ הגדול שמתלווה לעשיה הקדושה. הרי כאן לא מדובר בלבחור בין עבודה כזאת או עבודה אחרת, כאן מדובר בעניין של הקב"ה, כאן מדובר על הגשמת עצמית, על שליחות נשמתך ולכן מפאת החשיבות הגדולה של העניין עלול להיווצר מתח גדול יותר.

את המצב המתואר אנו יכולים לראות הרבה פעמים אצל בעלי תשובה. כל עוד הם חיו בעולם חסר משמעות לפי ערך, למדו, עבדו, השיגו הישגים, אמנם היה לחץ אבל הוא נבע מהדברים ה"רציניים", מההתמודדויות הגדולות, אבל לרוב פרטי היום יום לא ניתנה חשיבות גדולה וממילא גם הלחץ היה בהתאם – כאשר החשיבות של הדבר היא מוגבלת גם הלחץ מוגבל. אבל פתאום חוזרים בתשובה, ולפתע לדברים הכי קטנים בחיים ישנה את המשמעות הכי גדולה – זה הרי רצון השם. וכידוע שההלכה היהודית מתעסקת לא רק עם הדברים ה"גדולים" וה"רציניים" אלא עם הפרטים הכי קטנים, והיא חודרת לכל תחומי החיים באשר הם. ממילא לפתע מוצא את עצמו בעל התשובה, לחוץ ומאויים מדברים שב"חייו הקודמים" לא שם אליהם לב כלל, המתח הכללי הופך להיות יותר גדול.

לכן גם כאן, בעניינים של יראת שמים, אנו צריכים לסמוך ולבטוח בשם. עלינו לברר היטב את ההלכה, ואם לא יודעים אז שואלים רב, אבל לאחר שעשינו את מיטב יכולתנו אנו רגועים סמוכים ובטוחים שהקב"ה מוביל את דרכנו. ישנה משנה בפרקי אבות – "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק מעצמך הרבה כי לכך נוצרת". אתה צריך לעשות את שלך, אבל אל תיקח הכל על עצמך, ואל תתגאה ב"הצלחות" התורניות שלך, עליך לעשות כמיטב יכולתך ולדעת שבזה ביצעת את תפקידך.

לפעמים גם קורה שאדם שוגה או נופל בעניינים של תורה ומצוות, זה דבר מצוי וטבעי שהרי "אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא" ו"שבע פעמים יפול צדיק וקם", אך למרות הכל הרבה פעמים לאחר משברים ונפילות בעניינים אלה נכנסים לעצבות וכעסים עצמיים. היצר הרע מאוד אוהב את המקום הזה, ומוסבר בחסידות שיותר מהעבירה עצמה, אוהב היצר הרע דווקא את העצבות שבאה אחריה. העצבות והכעסים העצמיים הם תוצאה ישירה של התרכזות האדם בעצמו. בגלל שהוא חושב שהכל תלוי בו, הרי הבחירה ניתנה לו, לכן הוא כועס על עצמו כשלא מצליח בשליחותו כביכול, אך באמת הבחירה החופשית שניתנה לו לבחור בין טוב לרע אינה סותרת את העובדה שהקב"ה מנהיג העולם, וזה כולל הנפילות ואי ההצלחות שלו, בהשגחה פרטית מופלאה, ולעתיד לבוא יתגלה כיצד גם הנפילות בפנימיותן היו טובות. כמובן שעל האדם לעשות את כל שביכולתו כדי לקיים את רצון השם בהידור, אבל בדיעבד הוא חייב להיות במנוחה ובשמחה גם אם לפעמים הוא נופל.

אפשר היה לומר שחוסר לחץ מוליד חוסר עשיה, כלומר שדווקא אותו מתח מעורר בי כוחות לפעול ולעשות, זו התחושה הפשוטה שאדם חווה, אך האמת היא שזה בדיוק להיפך – דווקא המנוחה שנובעת מביטחון בשם, שרק ביטחון כזה כאמור יכול להיות ביטחון שלם ואמיתי, מביאה לביטול המחסומים והפחדים שמונעים ומעכבים עשיה בעולם ועוד יותר מזה, העשיה עצמה תהיה אפקטיבית הרבה יותר. כך הוא הדבר בענייני עולם הזה, וכך הוא גם הדבר בענייני יראת שמים – אם תדע שאתה פועל בכוחו של הקב"ה הגילויים והעוצמות יהיו גדולים הרבה יותר. אם אתה הוא זה שעושה, בסופו של דבר אתה מוגבל, ממילא גם העשיה שלך תהיה מוגבלת ואז גם התוצאה תהיה שבירה. לעומת זאת אם לא אתה עושה, אלא הקב"ה הוא זה שעושה דרכך מטובו האינסופי, ממילא העשיה תהיה הרבה מעבר לגבולותיך.

יחסי אנוש

ביטוי נוסף לביטחון העצמי האמיתי הוא יכולת ההתקשורת המצויינת של האדם הבוטח עם הזולת. אדם שלא מודד את עצמו ע"פ אמות מידה סביבתיות, ואינו תלוי בזולת ובמה שהם חושבים עליו, יכול גם להתחבר טוב יותר עם אנשים. אדם שרואה בזולת רק את האינטרסים האישיים שלו – מה הוא מרוויח מהקשר, יהיה לזולת קשה להתחבר אליו. הם יראו בו כאיום, יחושו שהוא רק רוצה לנצל אותם, וגם אם יהיו בקשר איתו, הקשר לא יהיה פנימי ואמיתי, וכך גם בצד השני, אדם שמרגיש תלוי בזולת, נמצא מפחד מאנשים ומהתגובות שלהם, מרגיש מאויים ומפוחד מהם, גם הוא לא יהיה מסוגל לבנות מערכת תקשורתית טובה ובריאה.

ככל שהאדם יותר תלוי בסביבה כך הוא בונה לעצמו בועה שבה הוא קשור לזולת בצורה מאוד מוגבלת וזה כמובן בא לידי ביטוי בדרגות שונות אבל בכללות, ככל שהוא מרגיש יותר מאויים מהזולת כך יהיה לו יותר קשה לתקשר איתו.

אדם מתוקן – אדם שיש בו ביטחון, יכול בקלות להתחבר לזולתו, כי הוא יודע שמי שלוקח ומי שנותן זה רק הקב"ה, לכן הוא נשאר רגוע ונינוח בכל מערכות היחסים שלו. השלווה הפנימית שקיימת בתוכו מהידיעה שהוא תלוי רק בקב"ה ולא באף אחד אחר מאפשרת לו לתקשר ולהתחבר טוב לזולת.

אך יש להתעמק בעניין הזה מעט, הרי היינו יכולים לחשוב שאם רק הקב"ה נותן ורק הוא זה שלוקח, אז לכאורה אני יכול להפסיק להתחשב בזולת, הרי אני לכאורה לא זקוק כלל לזולת, אז למה להתחשב בו? ואם זו התפיסה אז אני מגיע בדיוק למקום ההפוך מחיבור ותקשורת, אלא הופך להיות מזלזל ופוגע. אלא מה, אנו יודעים שישנה מצוה שעליה אומר הלל הזקן שזוהי כל התורה כולה – "ואהבת לרעך כמוך" ולכן, למרות שאני יודע בהכרה גמורה שמי שיכול לקחת ממני ולתת לי זה אף אחד אלא רק הקב"ה, אני נשאר מכבד ואוהב ועוזר לזולת. הידיעה שהתלות היחידה שיש לי זה בקב"ה לא מביאה אותי לידי ביטול הזולת אלא רק לידי ביטול התלות בזולת, וכאשר אני משתחרר מתלות זו אני פנוי לעזור ולהשפיע טוב וחסד לסובבים אותי. אני גם יכול בקלות לתת מקום לכל אחד כי אני לא מאויים ממנו, יש לי את המקום הייחודי שלי לכן אף אחד לא מאיים עלי. אני יודע גם שבכל אחד מעלה אלוקית שלא קיימת בי וע"י יחסי גומלין ושיתוף פעולה אני יכול לקבל מעלות שקיימות בזולת ואינן קיימות בי.

בניגוד לעולם התיקון, בעולם התוהו הפחד העיקרי הוא של השגת גבול. כל אדם מפחד, לפי דרגתו כמובן, מאותה "נגיסה" בחלק שלו בעולם. זה אותו חשש שמא ייקחו לי, ישתלטו לי, ישיגו אותי וכו'. תחושה טבעית זו נובעת מאותה מערכת יחסי גומלין לא מתוקנת עם הסביבה – בגלל שחסרה לך מידת הביטחון הבסיסית, אתה נמצא כל הזמן במין פחד פנימי. אתה לא מרגיש את אותו בטחון פשוט ויסודי שבעצם "אין מלכות נוגעת חברתה כמלוא הנימה" – אף אחד לא יכול לקחת ממך כמלוא נימה יותר ממה שהשם נתן לך וזה נכון גם הפוך שאתה לא יכול לקחת מאף אחד את מה ששלו. תחושה פנימית זאת מאפשרת לכל מערכת יחסי הגומלין שלך להיות בטוחה ושלימה.

כאן נשאלת שאלה, אם זה אכן כך ובאמת אף אחד לא יכול לקחת ממני דבר, לכאורה אני יכול להפסיק לשמור על הדברים שלי, להפסיק להגן על עצמי, לא לחשוב יותר מדי על העתיד וכו'?

אך כמובן שאין הדברים כך ואני צריך לשמור ולהגן ולעשות את כל מה שאני צריך לעשות ע"פ טבע, שע"י כך אני כאמור מברר ומכין את הטבע להיות כלי ראוי לאלוקות. אם אני צריך להישמר ממישהו, אז אני נשמר ממנו כי זה חלק מתפקידי כאן בעולם, וזה חלק מבירור העולם, אבל יש לי את הלב הרחב להתקשר בצורה פשוטה וטובה עם אנשים.

נעמיק קצת יותר את הנקודה. למרות שאנו אומרים שאף אחד לא יכול לפגוע בך, בכל זאת בצורה פשוטה אנו רואים שבהחלט ישנם מצבים בהם אני חווה פגיעה מהזולת. מהי אם כן התגובה הנכונה של הבוטח בשם ביחס לאותה פגיעה – פיסית או נפשית? כאשר שונאים אותי או פוגעים בי אני מגיב בכעס וברצון להחזיר, האם אין זו תגובה טבעית והגיונית?

כמובן שזו תגובה טבעית, אך תגובה זו נכנעת לעולם הטבעי אשר מסתיר ומעלים על האלוקות, ואילו תגובה מתוך ביטחון אמיתי, כזאת אשר מתעלמת מהטבעיות של המצב ואף נראית כבלתי הגיונית ו"ריאלית", תגובה כזאת חושפת ומגלה כוחות נעלים בתוכי, משנה את המציאות הבעייתית ובצורה ניסית הופכת אותה לטוב גלוי.

דהיינו, כאשר בעל תודעת ביטחון אמיתי חווה פגיעה, הוא נשאר רגוע. לא מתעורר בו כעס ולא רצון לפגוע חזרה, אלא הוא נשאר שפל רוח בפני עצמו ויודע שהחוויה הלא נעימה שחווה היא גילוי חסד של הקב"ה כלפיו. התחושה האינסטינקטיבית היא שהוא פגע בי, וחוסר תגובה לעניין דורשת מאמץ נפשי גדול מאוד אמנם, אך לאדם שיפעל כך מובטח שינוי ניסי ממש של המצב, וגילוי תעצומות נפש בלתי רגילים.

ואם בכל זאת מתעורר כעס ורצון לפגוע ולהחזיר, זו עדות לכך שהסתלקה האמונה והביטחון שלו בשם.

ההסתכלות הנכונה והבטוחה היא שכל פגיעה שאני חווה – מישהו שונא אותי ופוגע בי בשוגג או אפילו במזיד – באמת הכל מגיע ישירות מהבורא וכמובן שהכל לטובתי. יכול להיות שהקב"ה רוצה לעורר אותי או לייסר אותי בעולם הזה כדי לחסוך ממני ייסורים גדולים יותר בעולם הבא, אך בכל מקרה אני נשאר רגוע ביחס לאדם הפוגע כי אני יודע שלא הוא זה שפגע בי אלא הפגיעה רק עברה דרכו.

הסתכלות כזאת מעוררת מיד שאלה קשה. הרי אחד מעיקרי האמונה הוא, שכל אדם הוא בעל בחירה חופשית, אז איך ניתן לומר שהפגיעה רק עברה דרך הפוגע ובאמת לא הוא זה שפגע בי? אם אנחנו אומרים שמה שקיבלתי מכוון מלמעלה, ובכל מקרה עליי היה לקבל את אותה פגיעה, אז נשללה לכאורה הבחירה החופשית מהפוגע? ואם הוא בחר בבחירתו החופשית כיצד אנו אומרים שזה נגזר משמים?

אך התשובה הפשוטה לכך היא ש"מגלגלין זכות לידי זכאי וחובה לידי חייב", כלומר, נכון שהאדם הוא בעל בחירה, ובאמת יש באפשרותו לבחור בין טוב ורע – הוא מחוייב ע"פ תורה לעשות לך טוב ולא להרע לך ח"ו, ואם הוא לא עמד בניסיון ופגע בך הוא וודאי יקבל את עונשו על פגיעה זו, אבל היה באפשרותו גם לבחור אחרת, ואם היה אכן בוחר אחרת, אז הקב"ה היה מגלגל מישהו אחר שדרכו תעבור הפגיעה שעליך היה לעבור. אדם חייב לדעת שאת מה שנגזר משמים לא יכול לשנות אף אחד (פרט להוא עצמו שכמובן יכול לעשות תשובה), ואם נגזר עליו לחוות פגיעה כזאת או אחרת או קושי מסויים, הקב"ה ידאג שבהשגחה פרטית הוא יחווה זאת ועוד עליו לדעת שזה חלק מתפקידו בעולם ושהפגיעה היא חלק בלתי נפרד משליחותו, ולכן אסור לו לכעוס על האדם הפוגע כי הוא רק שליח של הקב"ה למה שכבר נגזר מלמעלה.

לכן אומרים חז"ל שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. לכאורה, אם מישהו פוגע בי מדוע לא לכעוס עליו – הרי הוא בעל בחירה חופשית, אבל באמת חייב אדם להאמין שהכל בידי שמים, גם הרעות שהוא חווה, ואם הוא כועס על הפוגע זו הוכחה שאמונה פשוטה זו הסתלקה ממנו.

כאשר אדם חי באמונה זו, שכל מה שהוא עובר בחיים הן הדברים הטובים והן הדברים הרעים הם בידי שמים בלבד, והחשבונות שלו הם מול הקב"ה בלבד, הוא משתחרר מהחשבונות הרבים שיש לו מול אנשים שעשו לו כך וכך, ולמרות שבאמת פגעו בו והוא סבל דרכם ייסורים – החשבון שלו הוא לא איתם כי הוא מודע בצורה מוחלטת שהם רק צינור לפגיעה, והם רק שליחים שגלגלו לידם חובה. ואז ליבו של אדם כזה נמצא נקי וטהור מול בני אדם, הוא לא סוחב את העומס הפנימי של מה שעשו לו ולכן כל הגישה לחיים במודעות זו היא אחרת לגמרי.

אדם שחי כך יראה במוחש שלא רק שההתמודדות שלו מול הקשיים והבעיות תהיה יותר קלה, אלא שהמציאות הבעייתית והקשה לפתע תעלם כלא היתה, והוא יראה זאת בצורה ניסית ופלאית לחלוטין. בגלל שהסתכלות זו שהכל בידי שמים היא שבירה של ההסתכלות האנושית ושל הדחף הטבעי להגיב ולכעוס, לאחר שאדם כופה את עצמו להגיב בצורה על-טבעית זו הוא גם יראה איך הטבע עצמו נשבר ונחשף בתוכו טוב אלוקי וניסי. באמצעות גישה זו הוא יכול להפוך את אוייביו הגדולים ביותר לאוהביו המושבעים – וברגע שזה יקרה, תהיה זו חווית אלוקות ממש בתוך העולם ובעצם קיום התכלית של דירה לו יתברך בתחתונים. ההתגברות על היצר הרע (והטבעי) להגיב בכעס היא עצמה הכנת הכלי לאלוקות אשר מתגלה בדרך ממילא בצורה מוחשית בעולם בצורת נס המנוסס ומרים אותך ואת עולמך.

להיות בן חורין

אחת השאיפות הגדולות והחזקות ביותר של האדם היא הרצון העז והעמוק להיות חופשי.

כל אדם מעוניין להיות בן חורין וממילא הפחד הגדול שלו הוא מלהיות משועבד ללא יכולת לעשות את רצונו החופשי. לכאורה בהסתכלות שטחית, בעולם ללא תורה ומצוות אני חופשי ויכול לעשות את רצוני בצורה חופשית ואילו בעולם של תורה והמצוות אני משועבד – מגדירים לי מה מותר לי ומה אסור לי, אני צריך לתת דין וחשבון לפני בורא עולם ובסופו של דבר איני אדון לעצמי.

אך האמת היא ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו'), והדרך היחידה להיות חופשי באמת בעולם היא ע"י קיום תורה ומצוות מתוך ביטחון אמיתי בה', ונסביר.

חופש ביסודו הוא חוסר תלות. אדון אמיתי נמצא משוחרר מכל תלות באחרים, ואין דבר ואין אדם אשר יכול לכפות עליו לעשות דבר בניגוד לרצונו. כאשר מסתכלים בראיה מפוכחת על המציאות רואים שהאדם בטבעו תלוי בגורמים רבים ושונים וזוהי גם הסיבה להתעוררות הפחד. המציאות מורכבת מפרטים רבים, ומאירועים שונים המתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים וכמובן שגם משפיעים זה על זה. לכל פרט שקורה במציאות ישנו סיבה שקדמה לו, ולכן הוא נמצא תלוי באותה סיבה. זהו המנגנון שפועל בעולם כולו – מנגנון של סיבה ותוצאה. אין דבר שקורה מאליו אלא כל דבר שנמצא פועל חייבים לומר שקדמה לו פעולה, ובלשון החסידות – כח הפועל בנפעל. אם אני רואה נורה מאירה, חייבים לומר שישנו כל שמפעיל אותה ובמקרה זה נקרא הכח חשמל. אני לא יכול להגיד שהנורה מאירה מעצמה אלא אני חייב לומר שקדמה פעולה של סגירת המעגל החשמלי אשר הפעילה את הנורה והדליקה את האור. כך הוא הדבר בנוגע לכל פרט ופרט בטבע, וממילא כך הוא הדבר גם בחייו של האדם. ביטחון אמיתי הוא כזה המושלל מחוסר וודאות או במילים אחרות מושלל מתלותיות. הפחד הוא תוצאה של התלותיות הבלתי נסבלת של האדם בגורמים חיצוניים כאלה או אחרים אשר לא מאפשרים לו להיות במנוחת נפש אמיתית.

וכאן נשאלת שאלה מתבקשת, אם אנו אומרים, כפי שאנו רואים בצורה מוחשית, שלכל דבר שקורה ישנה סיבה, ולכן כל דבר תלוי בסיבה שגרמה לו, אם כן כיצד ניתן כלל להגיע לביטחון אמיתי? אדם רוצה שתהיה לו עבודה ופרנסה, וכמובן שהדבר תלוי בגורמים רבים ואין זה תלוי בו בלבד, כיצד אם כן יכול הוא להגיע לדרגת ביטחון שלימה? והתשובה לכך היא שאכן אם האדם מתבסס אך ורק על התנאים הטבעיים, על כישרונותיו ועל יכולותיו, הוא אינו יוכל לעולם להגיע לביטחון שלם ולעולם לא יוכל להיות חופשי באמת, אלא יהיה כולו תלוי בתנאים הסביבתיים. כל העולם מצד טבעו משתנה כל הזמן, ואף על פי שעכשיו טוב לו, מי יכול להבטיח לו שהטוב יישאר? ברגע שהסיבה לטוב תשתנה או תיפסק גם הטוב ישתנה או ייפסק. ובכל זאת, למרות שאין זה "ראציונלי" כלל, בגלל שתחושת הביטחון היא דבר כל-כך נצרך וחיוני, הוא מוצא את עצמו נתלה ונסמך על דברים שונים שמצד עצמם אינם בטוחים כלל. ישנה נטייה לאדם להרגיש שמה שהוא מתעסק איתו כרגע זה העוגן שלו במציאות. כל עוד יש לו עבודה קבועה עם הכנסה טובה הוא מרגיש בה בטוח ורגוע, אך אם לפתע מפטרים אותו והוא מאבד את עבודתו ומקור פרנסתו, מיד הוא נכנס ללחץ ולחרדה, והסיבה לכך היא שכולו נשען ונסמך על אותו מקור פרנסה שעכשיו נפל ונשבר – בגלל שהוא נדבק באמצעי הפרנסה שלו, ברגע שמסיבות שונות הוא מפסיק להיות מקור פרנסתו, ואין הוא רואה תחליף באופק, הוא מוצא עצמו מבוהל ללא יכולת להישען ולהיסמך על דבר.

תודעת ביטחון אמיתית אינה כזאת הנדבקת באמצעים, אלא רואה באמצעים ככלים בלבד להשפעתו הישירה של ה' אליו. כמובן שאדם צריך לרכוש מקצוע, לעבוד, לשמור על רכושו ועל בריאות גופו, אבל כל הפעולות הטבעיות שעושה אינן משמשות לו כמשענת ועליהן הוא נסמך, אלא הוא יודע שכל הפעולות הן רק כלים טבעיים לאור האלוקי הזורם דרכן. הביטחון שלו הוא בה' בלבד, והוא מודע לכך שהשפע שמגיע לו ישירות מה' רק עובר דרך אמצעים כאלה ואחרים.

כאשר היו בני ישראל במדבר עשה להם ה' נס ומידי יום ביומו הוריד להם לחם מן השמים שנקרא מן. בני ישראל לא היו צריכים לחרוש את האדמה, ולעבוד קשה כדי לקבל את פרנסתם אלא רק היו צריכים לצאת מאוהלם ולאסוף את פרנסתם שהגיע ישירות מה' אל תוך סליהם.

והאמת היא שכך הוא הדבר גם היום, הפרנסה של האדם מגיעה ישירות מהבורא בדיוק כמו המן, רק שבניגוד לדור המדבר אין אנו רואים בצורה גלויה את הנס. גם היום האדם חייב לדעת שכל פרנסתו מגיעה לו ישירות מה', רק שמתלבש ועובר דרך בלבושים ואמצעים שונים.

רכשת מקצוע, יש לך תעודה, פתחת מדור דרושים והרמת טלפונים, עברת ראיונות עבודה וענית על שאלות אין מספר, התמקחת על גובה משכורתך, ובסוף החודש קיבלת משכורת ישירות לחשבון הבנק שלך. כל זה טוב ויפה, אך עליך לדעת שכל מה שעברת אינו אלא אמצעים וצינורות לשפע האלוקי שעבר דרכם. למרות שישבת עם המנהל והוא קבע לכאורה האם תתקבל לעבודה או לא, והוא זה שקבע את גובה משכורתך, והוא גם זה שיכול לפטר אותך, עליך לזכור לדעת ולהכיר בהרגשה פנימית שבאמת לא הוא זה שהחליט לקבל אותך, והוא גם לא יכול לא להוסיף ולא לגרוע ממשכורתך כהוא זה, אלא הכל נקבע ע"י ה' ורק שעובר דרכו.

תודעה זו, שסותרת את ההסתכלות הטבעית של המציאות, משחררת את האדם מהתלות הנוראית שיש לו באמצעים הרבים בדרך לקבלת השפע. לכן, כאשר האדם מונח במחשבה הזאת, גם אם לפתע מפטרים אותו או שנמנעת ממנו פרנסה, בריאות או כל דבר אחר, הוא נשאר רגוע ובטוח לחלוטין, כי הרי לא האמצעים הם שהביאו את פרנסתו אלא הם היוו רק הכלי שדרכם עברה הפרנסה מידו הפתוחה והרחבה של הקב"ה.

אחת התנועות ההרסניות ביותר שכובלת ומשעבדת את האדם ואינה מאפשרת לו לבטא את עצמו באמת, היא ההתרפסות הנוראית שלו לשני. ראינו שהגישה הבוטחת בה' מאפשרת לאדם לא לשנוא, לתקשר ולהתחבר לזולת בצורה טובה, אך מעלה נוספת ואולי אף גבוהה יותר שיש לגישה זו היא היכולת להשתחרר מההשתעבדות של בני האדם אחד לשני.

במערכת החיים הטבעית בכלל ובכל ארגון בפרט ישנה היררכיה מסודרת של דרגות – כך בצבא שמעל החייל הפשוט ישנו מפקד בעל דרגה גבוהה יותר ומעליו עומד מפקד רם דרג יותר וכך הלאה עד רום המעלות, וכך בעבודה שלכל עובד יש מעליו את מעבידו. מכיוון שבצורה פשוטה וטבעית יש למעביד את הכח להשפיע על העובד, דהיינו לקבוע את תנאי העבודה שלו, את רמת השכר שלו, לתת לו הטבות שונות, וברצונו יכול גם לפטר אותו, לכן העובד נהיה בצורה הכי טבעית משועבד לו. הוא נהיה כפוף לו באופן פנימי כאשר הוא משתדל ככל שבאפשרותו לרצות אותו, אפילו אם זה נוגד את דעתו, השקפתו ואף את רצונו. העובד, גם אם לא במודע, מודד את רצונותיו של המעביד ומכיוון שמרגיש פנימית שכולו תלוי בחסדיו, הוא משנה ומכוון את רצונו שיתאים למעבידו. כמובן שיש בזה סולם איום ונורא של דרגות אך באופן כללי מצב זה הוא ההיפך הגמור מחופש ובמקום להיות בן חורין הוא נהיה עבד נרצע. זה יכול להתבטא בצורה עדינה כאשר אני פשוט לא בא לידי ביטוי ומימוש אמיתי שלי, וזה יכול להתבטא בצורה קיצונית יותר כפחד ותלותיות מוחלטת ללא כל יכולת לפעול בכוחות עצמי.

התלות והעבדות הזו יכולה להיות גם באופן הפוך בו המנהיג נהיה עבד למונהגיו. בשיטות חברתיות מסויימות ובמיוחד בשיטה הנהוגה כיום ברוב חלקי העולם, המנהיג נבחר ע"י העם, ולכן, אם ברצונו להיבחר עליו לרצות את בוחריו, להטיב להם הטבות שונות ולעשות את כל אשר ביכולתו כדי שהעם יבחר בו. באופן כזה אין למנהיג עמדה אמיתית משלו, אלא משנה הוא אותה בהתאם לרוח הנושבת באותה התקופה. בגשמיות ניתן לראות שהעומד על ההר או בכל מקום גבוה אחר, רואה למרחק רב יותר מאשר זה העומד בבקעה ולכן אחד המפתחות לניצחון במלחמה היא כיבוש ושליטה בשטח הגבוה. כך גם ברוחניות, ברור שמנהיג מתוקף תפקידו נמצא גבוה מעל העם, כלומר, הוא חשוף ליותר מידע, הוא רואה דברים בצורה יותר מושכלת ופחות רגשית, הוא מסוגל לראות תהליכים לטווח ארוך וכן הלאה. כך אמור מנהיג אמיתי להנהיג, ולכן כמה הרסנית אותה גישה חברתית בה המנהיג הופך להיות תלוי בעם. במקום לשלוט ולהנהיג מתוך מקום גבוה ונעלה, כאשר הוא רואה את המציאות בבהירות ולנגד עיניו נמצאת טובת העם, הוא מוצא עצמו נשלט ע"י סקרים שונים, כוחות פוליטיים, אינטרסים וקבוצות כח כאלה או אחרות המנווטות אותו,שולטות בו ואינן מאפשרות לו להנהיג בצורה עצמאית ואמיתית. תופעה זו יכולה להופיע בהנהגת מדינה, צבא, מקום עבודה, אך לא רק שם אלא גם בכל מבנה חברתי אחר. תופעת השיעבוד יכולה להופיע ביחסי הורים ילדים למשל, כאשר ההורים הופכים להיות משועבדים לרצונות ה"קטנים" של ילדיהם, ובאותה צורה אף אצל האדם עצמו פנימה כאשר הוא הופך להיות משועבד לרצונותיו ותאוותיו ללא כל יכולת לשלוט עליהם.

שורש אותה תופעה איומה של השתעבדות והתרפסות כלפי הזולת והסביבה, הוא אותו דמיון שאתה מדמיין שהתנאים הסביבתיים הטבעיים הם מקור החיות שלך. המחשבה שההתקדמות שלך, מימוש השאיפות שלך, ובכלל הערך העצמי שלך תלוי במעשים שלך וביחס שלך כלפי הזולת, הופכים אותך בצורה בלתי נמנעת ממש להיות עבד, ובצורה פרדוקסאלית דווקא מתוך אותו רצון עמוק של מימוש עצמי והגשמה, אתה מוצא עצמך מממש ומגשים את רצונותיהם של כל הסובבים אותך ומשאיר את מהותך הפנימית והאמיתית חבויה ומוסתרת עמוק בתוכך.

ממילא מובן שרק אדם בעל תודעת ביטחון אמיתי, כזה שמודע לכך שהכל מגיע מה' ואף אחד לא יכול לא להועיל לו ולא להזיק לו, רק אדם כזה הופך להיות חופשי לבטא את מהותו הפנימית ולהיות הוא ללא פחד. כדי להתעלות בעולם באמת, לעשות הנדרש ממנו, הוא חייב את העזות הפנימית להיות חופשי והחופש הזה לעשות מה שאתה באמת רוצה ניתן רק כשאתה בוטח בקב"ה – בלי זה האדם הוא תוצר של הסביבה שלו – תוצר של השונאים שלו מצד אחד או של אלה שמכבדים אותו מצד שני.

עיקר עבודת הביטחון הנדרשת מהאדם נמצאת ברובד התודעתי שלו, ושם באמצעות חשיבה נכונה והתבוננות בנקודות הנ"ל הוא מסוגל לצאת מתחושות הפחד והחרדה ולפתח בתוכו גישה של ביטחון ומנוחה, אך המקום בו גישה זו באה לידי ביטוי בצורה הכי טבעית והכי פשוטה זה דווקא בעולם המעשה וכאן הוא גם עיקר המבחן של החשיבה החיובית.

אותה צורת חשיבה ותודעת ביטחון לא רק שמאפשרת לך להתמודד יותר טוב אם בעיות ולחצים במציאות, אלא היא משנה את כל ההתייחסות לעיסוקים שלך, לסביבה שלך, לעבודה שלך ובעיקר משנה את ההתייחסות שלך לעצמך. כאשר אתה נמצא בתודעת ביטחון אמיתית, כל ההויה שלך בעולם מקבלת צבע טוב יותר, נעים יותר, רגוע יותר, ושמח יותר.

לחיות גאולה

אחד הדברים שכתובים על ימות המשיח בחיבורו של הרמב"ם "היד החזקה" שהסיבה לכך שהתאוו ישראל לימות המשיח היא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה. עולם העשיה דורש התעסקות עם גשמיות ולמרות שניתן (בצורה מוגבלת אמנם) לנסות ולברוח ממנה, כמו גישות רוחניות מסויימות הדוגלות בהתנתקות ובריחה מההתעסקות עם הגשמיות, אין זו התכלית כמו שאמרנו, אלא שרצונו בבריאת העולם הגשמי היא להתעסק איתו, לברר אותו לזככו ולהאירו ברוחניות – "לא לתהו בראה – לשבת יצרה". עם כל זאת, אם אתה חי בתודעת ביטחון יש לך גם זמן לדברים רוחניים. אדם שעסוק וטרוד כל ימיו בסיפוק צרכיו הגשמיים, אין לו פנאי להתעסק עם צרכיו הרוחניים – אין לו לא פנאי בזמן ולא פנאי נפשי לשבת במנוחת הנפש וללמוד תורה. כמה שאתה מפתח יותר את התודעה הזאת, אתה מפתח חיים מאירים יותר וחווה את הגאולה הפרטית בפועל וכך גם אתה מנצל ועושה את המקסימום בתפקידך הייחודי בעולם ומממש את חלקך בעבודה הכללית של הבאת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

לאור המבואר בחסידות והנלמד בשיעוריו של הרב ערד, נכתב ועובד על ידי ליאור דבורצקי