בוגר ב'עיבור' - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

בוגר ב'עיבור'

מרוכז רק בעצמו דרגת העיבור הינה המצב בו תודעת האדם אינה מפותחת ונמצאת ברמה הכי נמוכה שלה עם חוסר קשר לסביבה. האדם מרוכז בצד אחד של עצמו בצורה מאוד קיצונית ולא רואה כלל את הצד האחר. הרגשה זו יכולה לבוא בצורות ואופנים שונים, אך המכנה המשותף לכולם הוא שרגש מסוים השתלט עליו, מקיף אותו מכל […]
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בוגר ב'עיבור'

מרוכז רק בעצמו

דרגת העיבור הינה המצב בו תודעת האדם אינה מפותחת ונמצאת ברמה הכי נמוכה שלה עם חוסר קשר לסביבה. האדם מרוכז בצד אחד של עצמו בצורה מאוד קיצונית ולא רואה כלל את הצד האחר.

הרגשה זו יכולה לבוא בצורות ואופנים שונים, אך המכנה המשותף לכולם הוא שרגש מסוים השתלט עליו, מקיף אותו מכל הכיוונים, וכל שאר כיווני המחשבה מעוברים (מלשון עיבור) בתוכו ואינם מורגשים כלל,  כמו עובר שמנותק מסביבתו.

אין הפירוש שאדם במצב עיבורי הוא בהכרח אדם שאינו חכם, יתכן בהחלט שהוא יודע הרבה דברים, במובן התיאורטי –הוא קולט אינפורמציה רבה ויש לו יכולת הבנה מעמיקה, אלא שבְּמַקום החוויה שלו הוא שבוי בתוך הרגשה מעוותת ובעייתית.

לדוגמא: אדם שהיה לו כישלון צורב בתחום מסוים, יכול בודאי למצוא צדדים נוספים ואופטימיים יותר בעצמו, אלא שבמצב העיבור הוא מזדהה כל כך עם תחושת הכישלון הספציפי הזה, עד שהוא כלל לא מבין ומרגיש שיש בו צד נוסף של עצמו הכולל גם מעלות.

לפעמים מתבטא המצב העיבורי בצורה הפוכה: האדם מאוד מחשיב את עצמו בתחום מסוים, הרבה מעבר למה שהוא באמת, אינו שם לב למגבלותיו, ולא רואה  את עצמו בפרופורציה הנכונה.

הצד השווה בשני המקרים הוא, שהאדם מעריך את עצמו בצורה קיצונית, שלא מתחשבת בצורה מלאה בבמציאות האמיתית. אם זה בתחושת כישלון חזקה שאינה מוצדקת, או בהרגשת חשיבות ושלימות מוגזמת, וכדומה.

'עיבור ביחס אל הזולת' פירושו, שהאדם מרוכז בעצמו ורואה רק את עצמו, ולא מבין ולא מרגיש שיש מציאות גם מחוץ אליו. כל מציאות השני לא חשובה אצלו כמציאות עצמאית, אלא רק כמציאות שהוא יכול להרוויח ממנה או להיפך. הוא נמצא בדרגה של "אפס קשר" וללא יחס חברתי, שוויוני ואמיתי, וכל קיום הזולת מבחינתו הוא בשביל שיוכל להפיק ממנו תועלת עבור עצמו..

תינוק, בשלבי ההתפתחות הראשונים של חייו נמצא במצב "עיבורי", דהיינו התרכזות מרובה בעצמו. הוא מלא אנוכיות וישות החוסמת אותו מלראות את עצמו כמכלול והוא גם אינו מסוגל לראות את הסביבה בצורה שלמה- מציאותית ואובייקטיבית. זהו טבע התינוק והילד הקטן ואין בזה כל פסול, כל עוד זהו מצב זמני. באופן טבעי הילד עובר תהליך של גדילה והתפתחות, המחברות אותו למציאות. בתהליך בריא של גדילה  אינו נשאר במצב הילדותי והתינוקי של העיבור.

מובן מאליו שאדם בוגר בגילו, שנשאר בתודעה של ילד, דהיינו "עיבור", ואינו מחובר לעצמו ולסביבה בצורה מתוקנת, נמצא במצב תודעתי בעייתי ביותר.

הסיבות לשקיעה במצב ה'עיבור'

כדי לדעת כיצד מתמודדים בצורה נכונה עם מצב של עיבור וכיצד מצליחים לצאת ממנו, יש לברר קודם מהן הסיבות שגרמו לאדם לשקוע במצב של עיבור.

העובדה שיש לאדם תחושה של 'אגו' והתרכזות מוגברת בעצמו, אינה פלא, האדם מטבעו נולד במצב תודעתי שמרגיש רק את עצמו, ככל תינוק או ילד קטן, שחושב בעיקר על עצמו, וזו דרכו של עולם. טבע הגדילה הוא שאדם מתקדם למצב תודעתי מפותח יותר, שרואה גם את הזולת   גם ללא יגיעה עצמית  מיוחדת.

יש צורך לברר מהן הסיבות שבגללן אדם נשאר שקוע ותקוע במצב של עיבור ולא מצליח להתפתח מבחינה תודעתית ולעבור למצב של 'יניקה'.  כשנבין את הסיבות שגרמו לכך, נוכל לסייע לאדם לעבור את מחסום העיבור, להתקדם ולהתפתח.

ניתן לחלק לשלוש סיבות כלליות את הגורמים למצב העיבור:

הסיבה הראשונה – הרגל הנהפך לטבע. האדם התרגל במשך זמן ארוך להתנהגות שלילית אנוכית, עד שהרגל זה נעשה כטבע שלו. הוא טבוע (מלשון טבע וטביעה) בתוך ההרגל הבעייתי, ולא רוצה או לא יכול לצאת מזה כיון שההרגל שולט עליו לחלוטין.

ההרגל האנוכי הוטבע באדם באמצעות חינוך שקיבל, או באמצעות התנהגויות שליליות שנחשף אליהם בקביעות ונחקקו אצלו כהרגלי התנהגות. למשל,  אדם שראה את ההורים שלו צועקים ורבים כל הזמן אחד עם השני, כך הוא ראה שעושים וכך התרגל בעצמו להתנהג. או אדם שהתרגל לפינוק יתר וכך הוא נוהג גם עם ילדיו, או אדם שהתרגל לקבל תמיד ביקורת, וכך הוא מתנהג עם כל הסובבים אותו וכדומה.

בדרך כלל, אדם שהתרגל לדפוסי התנהגות מסויימים, יהיה לו קשה מאוד לצאת מההרגל שנחקק בו ולהימנע מלהתנהג באותו אופן.

חינוך טוב והקניית הרגלים חיוביים יסייעו לאדם באופן טבעי להתפתח ממצב של עיבור ילדותי שאדם שקוע בעצמו, למצב מפותח יותר בתודעה.

הסיבה השניה – טבע מולד. יש טבעים מולדים, נטיות נפש מולדות, כמו למשל נטייה לכבדות ועצבות שממילא גורמת לאדם באופן טבעי להיות יותר מרוכז בעצמו ויותר בקלות מגיע למצבי עיבור בנפש, לעומת אדם אחר שנולד עם נטיה לזריזות וחריצות. במקרה שהמידה היא נטיה מולדת, יצטרך האדם לעבור תהליך של חינוך עצמי שיעזור לו להתגבר ולשנות טבע זה.

הסיבה השלישית – חוויה טראומטית. ישנם מצבים שאדם נולד עם טבע לחלוטין טוב ובריא ואף קיבל חינוך טוב והורגל בהרגלים חיוביים, אלא שבמהלך חייו חווה פעם אחת או יותר חוויה קשה מאוד שהייתה מעבר לגבולות יכולת הקיבול שלו והיא שינתה אותו והטביעה בו מצב פנימי בעייתי.

חוויה שהאדם מסוגל להכילה, אינה משנה אותו באופן מהותי והוא נשאר  פחות או יותר בטבעו ובמצבו הפנימי כפי שהיה קודם. ככל שהאדם מפותח יותר ויש לו יותר כלים פנימיים להכיל את החוויה אותה חווה, הוא מזדעזע פחות ובסופו של דבר המאורע מסתדר  ומקבל את מקומו בתוך המציאות שלו. אך כאשר אדם חווה חוויה שגדולה  ביחס לכלי הקיבול שלו – כמו חוויה של השפלה גדולה או כאב רב – החוויה מכניסה את אותו לטבע חדש וסגור, כאילו נכנס בו רובד שאינו נשלט בתחום זה ואינו יכול להתפתח. וככל שהחוויה שלילית יותר, היא תטביע בדרך כלל מצב פנימי שלילי בעייתי יותר.

סיטואציות מסוימות יכולות להוות חוויה קשה מאוד לאדם שהנפש שלו לא מסוגלת להכיל, ולכן חווית כאלה יכולות לגרום נזק רב בהמשך החיים בכל פעם שעוצמת החוויה הזו עולה.

לעיתים,  כשאדם עובר חוויה וקשה שמעבר ליכלת ההכלה הרגילים שלו, זה גורם לו דווקא לתוצאות חיוביות. כמו לדוגמא, אדם שחווה חוסר בנתינה ואהבה, וכתוצאה מזה נעשה רגיש בתחום זה,  להפוך ונהפך לאיש חסד מופלא. במקרה כזה, החוויה בסופו של דבר הוציאה אותו מהמקום שלו למקום נעלה הרבה יותר של התחשבות בזולת ויציאה מה'אני'. אך לעומת זה, יכול להיות אדם אחר שעבר חוויה דומה, והדבר גרם לו רק להתרכז בתוך עצמו ובבעיותיו, לרחם על עצמו ולהישאר תקוע באותו מצב פנימי בעייתי.

הכרת הסיבות לשקיעה במצב ה'עיבורי' תאפשר בחירת הדרך לצאת ממנה, כפי שנפרט בפעם אחרת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן