פרשת בשלח - אשה בפרשה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

פרשת בשלח – אשה בפרשה

בפרשת בשלח מסופר אודות שירת הים ששר משה ואליו הצטרפו כל בני ישראל. אחרי הגברים, שרו גם הנשים, אולם הן לא הסתפקו בשירה בלבד, אלא הוסיפו תופים, ויצאו במחול, בניצוחה של מרים. איך הגיעו תופים ללב המדבר?

פרשת בשלח – אשה בפרשה

בפרשת בשלח מסופר אודות שירת הים ששר משה ואליו הצטרפו כל בני ישראל. אחרי הגברים, שרו גם הנשים, אולם הן לא הסתפקו בשירה בלבד, אלא הוסיפו תופים, ויצאו במחול, בניצוחה של מרים. איך הגיעו תופים ללב המדבר?
content_img2977

אשה בפרשה – פרשת בשלח

אירית ציפורי

 
בפרשת בשלח מסופר אודות שירת הים ששר משה ואליו הצטרפו כל בני ישראל.

אחרי הגברים, שרו גם הנשים, אולם הן לא הסתפקו בשירה בלבד, אלא הוסיפו תופים, ויצאו במחול, בניצוחה של מרים.

ואיך הגיעו תופים ללב המדבר?

על מנת להבין, עלינו לחזור שמונים ושש שנה אחורה, כשמרים היתה בת חמש, הבכורה בביתם של עמרם ויוכבד, ולה אח אחד קטן ושמו אהרון.

לא במקרה בחרו לה הוריה בשמה מרים. מאז שנולדה החיים במצריים נעשו קשים ומרים מאד. כבר לא מדובר היה רק בעבודה קשה ומפרכת המשברת את הגוף, כעת התווספו גזרות מפלצתיות של מלך אכזרי. אבא עמרם שומע שכל תינוק עברי שנולד, נדון למוות משונה, ומחליט לפרק את המשפחה, ולוותר לחלוטין על הבאת ילדים נוספים לעולם.

מרים הקטנה מסרבת לקבל ולהסכים לצעדו של אביה. היא מרגישה ויודעת שדווקא במשפחה שלהם יוולד ילד מיוחד במינו. הילד הזה יהיה מושיען של ישראל, הוא יגדל ויוציא את כל העם שלהם ממצרים, ואף יביאם לארץ נהדרת ויפה. היא מתייצבת מול אביה ובקולה הילדותי אומרת: "גזרתך קשה מגזרת פרעה…פרעה ביקש להרוג את הבנים ואתה מאבד גם את תיקוותן של הבנות להיוולד. כל העם נושאים אליך עיניים, אתה המנהיג, וכולם ינהגו כמוך…"

עמרם מביט בביתו הקטנה, ומהרהר. הוא רואה את עיניה הקטנות נתלות בו, מהן יוקדת אמונה בעוצמה שכובשת אותו, והוא נענה לבקשתה.

חודשים ספורים חולפים והבית הקטן מתמלא אור ושמחה, עם בואו של התינוק החדש. מרים לא מפסיקה להזכיר לכולם: "זהו הילד, הוא יושיע אותנו!". לזמן קצר כולם שוכחים את הצרות והכאב, והגלות נראית כחלום רחוק שעוד רגע יתפוגג לאורו של יום חדש. אבל הזמן שחולף לא משחק לטובתם: קלגסי פרעה מסתובבים בין הבתים, ומחפשים תינוקות יהודיים בדיוק במקום בו הם אמורים להיות. עוד רגע קט הם יגיעו גם לפה. אמנם יוכבד הכינה לתינוק תיבה שתשמור עליו ביאור, אבל אף אחד מהם לא מעז להזכיר את הרגע הזה שמתקרב, בו יניחו את הרך הנולד בתיבה החזקה, וישלחו אותו אל הזרם הבוגדני. וכשהרגע מגיע, הבית מחשב להשבר, והלב עומד להיקרע. מרים האחות הבכורה רצה אחרי אימה האוחזת בתיבה הקטנה. נחושה בהחלטתה שלא להתיק ממנה את עיניה ולו לרגע, גם כשיגברו עליה גלי היאור ויסחפוה אל תוך הזרם. אבל גם שם, כשהיא מסתתרת בין קני הסוף, ממשיכים לרדוף אחריה מבטו האיום מכאב של אביה וזעקתו…"היכן נבואתך מרים…?"

שמונים ושש שנים חלפו, וכעת מרים עומדת על שפת ים סוף, מתענגת על שירתם של אחיה הגברים. היא נזכרת ברגעים האלו, שם בין קני הסוף, ובכל אותן שנים בהם משה נעלם, והתקווה יחד איתו. זוכרת את מבטי האכזבה והביטול שננעצו בה כחרבות. אכן הגלות היתה מרה ואיומה, ודבקה בשמה – מרים. אך יחד עם זאת, היא לא חדלה אף לרגע לחכות ולהאמין, מצפה בכיליון עיניים לרגע הזה בו תתקיים נבואתה. והרגע הגיע. מימיו האדירים של הים כיסו זה עתה את כל צבאו של פרעה וכאילו אומרים: "אין דרך חזרה. הביטו קדימה. בני חורין אתם"

היא מתנערת מהרהוריה ונזכרת: כן! יש במדבר תופים! התופים שהכינו כולן – כל האחיות הנפלאות – נשות העם שלה. מעודדות זו את זו ברגעים של יאוש ומזכירות: בקרוב נצא מן הגלות, עוד יבוא היום, הוא קרוב. נאחז אז את התופים בידינו, ואיתם נשיר ונצא במחול!

שירת מרים והנשים אחריה, מושרת עד היום. זוהי השירה שלנו – שלך ושלי. אנחנו שחוות את הקושי, ההסתר והכאב, אך יחד עם זאת אוחזות בתקווה ומביאות אותה אל ביתנו. שיודעות להתעלם מהיאוש, ומהקולות שדורשים: "אין טעם להתאמץ, הכל אבוד", ומחדירות את האמונה בישועה, בכל דבר שאנו עושות. כולנו, כל נשי ישראל ממרים ועד סוף כל הדורות, הולכות אחרי מרים ושרות תודה והלל להשם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן