עולם היצירה

כדי להבין את כל זה, אביא שני מקורות שאכן מחלקות בין העולמות בחלוקה של טוב ורע, ולאחר מכן, נבאר מה באמת הכוונה של מציאות הרע באותו העולם.
במאמר משנת תשל"ג כתב הרבי:
"תחלת הכל הוא בקדושה, דהיינו עולם האצילות - "כולו טוב", ואחר כך נמשך למטה על ידי הממוצעים לעולם הבריאה - "רובו טוב ומיעוטו רע", ועולם היצירה - "חציו טוב וחציו רע", עד לעולם העשיה ש"רובו רע"
[המקור לחלוקה זו היא בין השאר בעץ חיים (הקדמה לשער מג) ושם כותב כך: "וההפרש הוא: שבבריאה הקליפה מועטת מן הקדושה ונפרדת ואינה נדבקת, וביצירה הקליפה והקדושה בשיקול אחד ואינן מתערבים, ובעשיה הקליפה מרובה על הקדושה, ומעורבים טוב ורע, בבחינת הלבושים ולא בבחינת הכלים והעצמות חס ושלום, והבן זה היטב ואל תטעה"].
ביאור הדברים:
ההבדל בין העולמות הוא לא רק במימד הפנימי העיקרי שבכל עולם (כפי שנתבאר שעולם הבריאה עניינו שכל, ועולם היצירה עניינו רגש וכן הלאה), אלא גם ביחס של הטוב והרע שביניהם.
ולמרות שמדובר כאן על עולמות רוחניים של קדושה, ולא שייך שם "רע" באופן המוכר אצלנו, אף על פי כן, בעולם הזה הגשמי, עלול לצאת ולהשתלשל מזה ענין של רע.
[כלומר, זה לא שיש חלילה "רע" בעולמות הקדושה, אלא שבגלל שמדובר על שם על "נבראים" בעלי מודעות עצמית נפרדת, לכן עלול להשתלשל מזה רע. וכמו שהובא לעיל מהעץ-חיים, שהטוב והרע המעורבים הוא "בבחינת הלבושים, ולא בבחינת הכלים והעצמות חס ושלום"].
את המושג "רע" לא חייבים לפרש כמעשה שנעשה עם "רוע לב" בכוונה להזיק ולמרוד וכדומה, גם "טעות", או "בחירה לא נכונה" יכולה להתפרש כ"רע".
ועל פי זה יוצא, שככל שהעולם יותר עליון וההתבטלות האלוקית שבו נעלית יותר, הסיכוי שישתלשל מזה עניין של רע או טעות הוא קטן יותר. וככל שהעולם נמוך יותר, וההתגלות האלוקית שבו מועטת יותר, יש יותר סיכויים לרע וטעות (ועד שבעולם העשיה הגשמי "רובו ככולו רע").
ומאחר שלמדנו שאצל כל אחד מאתנו יש את כל העולמות, ואת כל המימדים הפנימיים שבאים מהם, הרי, ככל שאנו מגלים בתוכנו חלק עליון ונעלה יתר, הסיכוי לטעות ו"רע" הוא נמוך יותר.
ובפרטיות:
כשם שההגדרה של עולם העשייה הגשמי היא ש"רובו ככולו רע", כך כאשר אנו פועלים ומקבלים החלטות מתוך המימד של עולם העשייה, רוב הסיכויים שהבחירה שלנו תהא בחירה שגויה, במזיד או בשוגג.
עולם העשייה עניינו חומר גשמי. המימד העיקרי שבו הוא עצם המעשה. וכך אצל האדם: אם הוא פועל בעולם רק מתוך רווח חומרי חיצוני, וזה ה"מדד" הפנימי שמניע אותו, רוב הסיכויים שהבחירות שלו בחיים יתבררו כשגויות.
כשם שבעולם היצירה היחס בין הטוב והרע הוא שקול, "חציו טוב וחציו רע", כך כאשר אנו פועלים ומקבלים החלטות מתוך המימד של עולם היצירה, שהוא המימד הרגשי, ישנם סיכויים רבים – ועד לחמישים אחוז, שהבחירה שלנו תהא שגויה ובלתי נכונה.
ניתן להשוות זאת לאדם שמנהל את חייו על פי רגשותיו בלבד. קבלת ההחלטות שלו היא רק מתוך החוויה - האם הוא אוהב את הדבר או לא.
אמנם זו כבר דרגה עליונה יותר מהדרגה של עולם העשייה, שמקבילה לאדם שגם רגשותיו שבויים ברובד החומרי, הגופני והנמוך שבעולם, וכאן מדובר על אדם שמצליח לעורר "רגשות" בתוכו, יש לו "לב" פעיל ומלא חוויה, שזהו כבר התגלות של "כוחות נפשיים" נעלים יותר, אבל כיון שהמניע הפנימי שלו בחיים הוא הרגש, הרי טבעו של הרגש הוא חוסר יציבות, כמו מצבי רוח מתחלפים, וכאשר הוא מתנהל ללא בקרה והכוונה שכלית, ניתן להגיע באמצעותו גם לטעויות רבות, כי לפעמים "הרגש" קולע אל האמת, ולפעמים מטעה ומסנוור, ולכן ההיסמכות עליו, היא כמו להטיל מטבע, שלכל צד יש חמישים אחוז שאליו יפול.
כשם שבעולם הבריאה, הרוב טוב והמיעוט רע, כך כאשר אנו פועלים ומקבלים החלטות מתוך המימד של עולם הבריאה, שהוא המימד השכלי, רוב הסיכויים שהבחירה שלנו תהא בחירה נכונה.
אדם שהתנהלותו בעולם היא באופן של "מוח שליט על הלב", כלומר, כל דבר הוא בוחן במשקפיים שכליות, בוחן את הנתונים, רואה את הדברים בצורה מאוזנת ושקולה, ולא נסחף אחרי רגשותיו, הרי רוב הסיכויים שלו לבחור נכון ולהצליח.
אם הוא מחליט על מקום עבודה לדוגמא, לא על פי משיכה רגשית או נוחות, אלא על פי בחינת נתונים שכליים, התאמה, רווח והפסד, השקעה לטווח רחוק וכו', שכל אלו הם נתונים שכליים שהאדם רואה על ידם את הדברים בצורה יציבה ואובייקטיבית יותר, הרי סיכויי הבחירה שלו הם סיכויים טובים – "רובו טוב".
אבל עדיין זה רק "רובו טוב" ולא "כולו טוב". הסיבה לכך היא שגם השכל הוא מוגבל. וכפי שעולם הבריאה, למרות דרגתו הנעלית, הוא עולם של נבראים, בעלי מודעות עצמית, הרי גם אדם שפועל במשקפיים שכליות בלבד, עלול לטעות, כי גם השכל לא מסוגל לראות את המציאות באמיתתה ושלימותה.
לעומת זאת, על עולם האצילות נאמר ש"כולו טוב". בעולם האצילות ישנה התבטלות והתמזגות מוחלטת לקדוש ברוך הוא, ללא שום מציאות וישות עצמית נפרדת.
גם כשמדברים על האדם בעולם שלנו - לפעול מתוך מימד של עולם האצילות, פירושו, שהאדם מוכן למסור את עצמו לגמרי לכוונה העליונה, מתוך התבטלות לערכיות המוחלטת. זהו שינוי גישה מוחלט. התייצבות מול הערך המוחלט וניסיון להתקרב אליו ככל האפשר מבלי לראות אותו על פי המקום המוגבל של האדם.
כאשר הסיבה להתנהלות האדם היא הבנה שכלית או תחושה רגשית (בלבד), הרי כיון שיכולים להתבצע שינויים בהנחות השכליות או בתחושתו של האדם, יכול להיות שינוי גם באותו ערך שנשאב מהם.
ברובד השכלי קיימת אמנם הסתכלות בריאה ומאוזנת על החיים, אבל אין שם התמסרות מוחלטת, ולכן זהו עדיין רובד פנימי שאינו מושלם.
דרגה זו דורשת מאמץ ויגיעה גדולים מאוד, אך בתהליך אמיתי של עבודה נפשית אפשר וצריך להגיע גם לרובד הזה.
זהו בעצם כל ענין השליחות. האדם לא חושב על צרכיו ועניינו, אלא מהי שליחותו בעולם. לא מה הוא צריך אלא מה צריכים אותו.