בכללות דיני אבילות, מבואר בפוסקים, ומקורם בראשונים, שמנסים להקל כמה שיותר על האבלים. אך ישנם דברים, שאין אפשרות להקל בהם, ובעיון במקורות הדברים נוכל לראות למה מתייחס נידון שאלתך.
בתחילה, נקדים את עצם האיסור של האבל לעסוק בתורה, ומתוכו נוכל לראות את הדין להלכה למעשה.
בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפד סעיף א, כותב מרן המחבר: אבל, כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות. ואם רבים צריכים לו להתלמד, מותר, ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר, והאחר לתורגמן, ותורגמן ישמיע לרבים.
ומגיה הרמ"א, או ידרוש בעצמו (מרדכי הלכות אבל). ויכול לפסוק איסור והיתר ליחיד השואל אותו, אם אין אחר אלא הוא, וצריכין לו (בא"ז ור' ירוחם). אבל אסור לומר הלכה לתלמידיו, וכן נוהגין, אף על פי שיש מקילין (תא"ו בשם י"א).
בפתחי תשובה, על השולחן ערוך, מבאר את טעמם של הדברים, ודן בהם – על מה שכתב שאסור לקרות בתורה עי' (בתשו' חכם צבי סי' ק') שכתב דטעמא הוא מפני שיכול ללמוד דברים הרעים שבירמיה והלכות אבילות ולכן ברגל שאסור ללמוד דברים כאלה מותר ללמוד כל דבר דאינו נכון לישב בטל עי"ש. וצ"ע דהא לקמן סי' שצ"ט איתא דנוהג ברגל בדברים שבצנעא וממילא דאסור בת"ת כמ"ש בסי' ת' דת"ת הוי דבר שבצנעא. מיהו למ"ש בסי' שצ"ט שם בשם תשובת דת אש אתי שפיר. ועי' בש"ת באורח חיים סימן תקנ"ד סק"א שכתב בשם מח"ב דבט"ב יכול לעלות לתורה ולהפטיר כיון דהוי דברים הרעים כ"ע אסירי בתורה כמוהו ע"ש.
בא' ספרי השו"תים, מובא דיון בנוגע לאשתו של חכם אחד שהיה רגיל לגרוס משניות בע"פ מתה ביום שני של יום טוב ראשון דפסח והוריתי לו שהרשות בידו לחזור על גירסאות משניות השגורות לו בע"פ בכל המועד כולו
ואף דאנן קיי"ל דברים שבצינעה נוהג? מתרץ, דבר ראשון דאין לך דבר האבד גדול מזה שאם לא יחזור עליהם ודאי ישכח אף דלא אשכחן היתר לדבר האבד אלא במידי דאינו משמח ממש.
ועוד דע"כ לא אסרינן ליה לאבל בד"ת אלא בשאר ימות השנה דאם אינו עוסק בדברים המשמחים יעסוק בדברים הרעים שבירמיה ובאיוב וקינות וה"ל אבלות וכיוצא, אבל ברגל דודאי אינו נכון להתעסק בדברים האמורים אינו נכון לישב ובטל מד"ת מכל וכל.
וכיון שכן נראה דאפי' באין לו פסידא האמור במשניות השגורות לו בע"פ אלא שאם לא ילמוד ישב בטל נמי שרי שהרי בדיני אבלות אין נכון ללמוד ברגל יש לסמוך על הרמב"ם וסייעתו ללמוד ביום טוב כל פקודי ה' ישרים כדאי' בריש נדה ד"ז וט' אמרי' כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק אי משום הפסד טהרות אי משום שני בצורות ודידן עדיפא דת"ת כנגד כלם.
ואף דהתם אמרי' דאי אתמר דלית הלכתא כר"א בשעת הדחק נמי לא סמכינן עלי' והכא הרי כ' הב"י דלית הלכתא כוותי' דהרמב"ם ודאי לא דמי פסק התלמיד לפסק הרב ב"י שהרי כמה מהבאים אחריו חלקו על הרבה מפסקיו ועוד דאיהו גופיה לא פסיק הלכתא כוותי' אלא מטעם דרבי' חולקים עליו
ועוד דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו יחיד לגבי רבים אלא דבדברים שבצנעה מסתבר טעמייהו דהאוסרים עכ"ז לענין ת"ת שכל חפצים לא ישוו בה שפיר דמי לסמוך על המקילין דלא מיסתבר כלל למימר שילמוד בכל הרגל כולו בדיני אבלות ודברים רעים שבירמיה אלא בפקודי ה' ישרים משמחי לב כנ"ל.
לסיכומה של הלכה, הובא בקיצור שולחן ערוך, שמלמד שהוא אבל, לאחר שלשה ימים מותר לו ללמוד עם התינוקות כל הדברים שצריכין, ולא יתבטלו מלימודם, כי תינוקות של בית רבן אשר הבל פיהם נקי מחטא, חביב יותר מלימוד של גדולים. וכן אבל שיש לו בנים קטנים לא יתבטל מלימודם, שהרי אינם חייבים באבילות.
ולאחרי כל העיון והבירור, כפי המובא ומבואר בדברי השו"ע, ובספרי השו"תים, הנה מעיקר הדין מצינו שאם אין מישהו אחר מותר לו ללכת ללמד, (בפרט לאחר שלושה ימים ראשונים של האבלות). אמנם המנהג בפועל שלא ללכת, מאחר והרגילות היא שגם בסתם טרדת המלמד או במיחוש קל וכיוצ"ב אינו בא, אלא שולח ממלא מקום ללמד במקומו, ולכן גם בשבעת ימי האבלות יעשה כן.
