כמובן שאין אנו יודעים ומבינים בדעתנו הנהגתו של הרבי, וישנם ריבוי דברים שהם נסתרים ונעלמים מאיתנו, ואולי לעולם לא נוכל להבין אותם.
אבל כחסידים, צוונו, שבכל זמן ובכל מצב צריכים אנו להתבונן כפי הניתן בשכל שלנו, ומתוכו להבין כמה שיותר, ובעיקר להורות לגבי העבודה בפועל.
וכן הוא גם בהתבוננות ביחסו של הרבי אלינו, החסידים, במרוצת שנות הנשיאות, שדמצינו שחלו בו שינויים גדולים במעבר מתקופה לתקופה.
בראשית שנות הנשיאות ההרגל היה לפנות לרבי בכל שאלה ובעיה, הן שאלות הנוגעות לחיי היום-יום של הפרט הן שאלות כלליות של הנהגה וצו השעה. קהל החסידים התרגל לקבל תשובות ברורות ומפורשות לכל שאלה.
אך ככל שנקפו השנים נראה היה שההדגשה והדרישה היא יותר על עבודתנו "מלמטה למעלה". ה'יחידות הפרטית' הפכה ל'יחידות כללית'. ביטויים כגון "כעצת ידידים מבינים" ודומיהם בתשובותיו של הרבי הפכו שכיחים יותר ויותר. השיחה הידועה של כ"ח ניסן תשנ"א: "אני את שלי עשיתי . . הנני מוסר העניין אליכם…". העצימה ענין זה יותר, ובפרט לאחר הזמן של כ"ז אדר, ואח"כ – ג' תמוז (אף שודאי שגם היום הרבי מורה דרך ועונה תשובות באופנים שונים ומפליאים, וכנראה במוחש).
בהתבוננות שטחית נראה שבאופן זה טמון חיסרון, לפחות מבחינתנו – המקבלים, כאשר לא תמיד זוכים למענה ברור ישיר, שהרי מי מאיתנו אינו רוצה לקבל הוראה ברורה וישירה מהרבי, ללא שום העלם והסתר וללא שום פרשנות?! אך בהיותנו יהודים חסידים המאמינים שאנו מתקדמים אל הגאולה, נדרשת מאיתנו התבוננות מעמיקה, ומתוכה נוכל ללמוד הוראה והדרכה 'בדרך אפשר' מעניין זה.
כדי לסבר את האוזן, ננסה להסביר את הדברים בעזרת משל-דוגמה משדה החינוך: כשהילד רך בשנים, יכולת ההבנה שלו מועטת, ודברים רבים נשגבים מהבנתו. בתקופה זו הסברים ושכנועים הם חסרי תועלת, וצריך לתת לו הנחיות ברורות ולומר אותן בתקיפות. ככל שיגדל הילד, יכולת ההבנה שלו תגדל ותתפתח, ואזי יהיה די בדיבורים בלבד, וכשיוסיף ויתבגר, גם הצורך בדיבורים יפחת, ודי יהיה ברמז קל. וכאשר יגיע ל'גדלות' אמיתית גם הרמז יהיה מיותר ולא יהיה בו צורך עוד. הבחור הבוגר יהיה מסוגל להבין את הדברים בשלמותם ולאמיתותם בכוחות עצמו.
חינוך אמיתי מציב את המתחנך במקום של 'גדלות', במקום ש'סומכים' עליו ולא מתנהגים אליו כל הזמן כפי שגננת נוהגת בילדים המתחנכים בגנה, שנוהגת לומר להם מה לעשות ואיך לעשות, ואינה סומכת עליהם שידעו את הדברים בעצמם. מובן שקל ונוח יותר לקבל הנחיות ברורות ומדויקות, שכן הסיכוי לטעות קטן וייתכן שאפילו נעלם, אבל אז פירוש הדבר שהמתחנך נמצא כל הזמן במצב של 'קטנות' ואיננו מצליח לגדול באמת.
כלל זה הוא כלל גדול בחינוך. הן ביחס הנכון של מורה ומלמד לתלמידים, הן ביחס הנכון של ההורה לילדיו. ככל שההורה ישכיל לטעת בילד את התחושה שהוא סומך עליו ומאמין בו (ומובן שזה נובע לכל לראש מאמונה פנימית של ההורה או של המחנך בילד, כי בלעדי אמונה זו, המחנך לא יוכל לטעת בילד את התחושה הזאת), הילד יתייחס אל עצמו בגדלות פנימית ויוכל להתקדם הלאה. לעומת זאת, אם השדר שהילד יקלוט ילמד אותו שהוא זקוק למבוגר כל הזמן, ואיננו מסוגל לעשות דברים בעצמו, ואיש אינו סומך עליו, תחושת הקטנות שבו תתעצם, והוא לא יוכל להתקדם ולהתפתח להיות בוגר עצמאי.
כלל זה נכון גם ביחס של משפיע או מחנך כלפי המושפעים הבוגרים שלהם. אם המחנך ימשיך לומר להם על כל צעד ושעל כיצד עליהם לנהוג ומה עליהם לעשות, ויתרה מזאת, הוא גם ימתח עליהם ביקורת בעקבות כל טעות או סטייה מן הדרך, אומנם הסיכוי שלא יטעו – יגבר, אבל הם יישארו 'קטנים' ותלויים בו, ולא יגדלו ויתבגרו באמת.
במאמרי החסידות מבואר שהדברים נוגעים גם לחיים האישיים של כל אחד ואחד. התנהגות של האדם באופן של 'קטנות' כאן למטה, גוררת את היחס המתאים להתנהגות כזאת מלמעלה, ולהפך: התנהגות של האדם כאן למטה באופן של 'גדלות' מושכת כלפיו מלמעלה, בדרך של "מידה כנגד מידה" יחס המתאים למצב של 'גדלות'.
ועל זה הדרך אפשר לומר בקשר להנהגה בזמן הזה – שאין אנו רואים את הרבי בגלוי, ונראה שנדרש מאיתנו יותר מאמץ ועבודה בכח עצמנו, לעשות ולבצע את השליחות של הרבי.
הרבי, משה רבנו של הדור שלנו, מעוניין להכניס אותנו לארץ ישראל ולהביא אותנו אל הגאולה השלמה. וכנזכר לעיל, מתורת הרבי מהר"ש, כדי שהדבר יתאפשר עלינו להיות במצב של בגרות וגדלות, שכן עם שזקוק לגערה, צעקה וכפייה תדיר, איננו ראוי להיכנס לארץ.
הרבי יכול 'לכפות' עלינו בהוראות מפורשות מה לעשות על כל צעד ושעל, אבל באופן כזה פירוש הדבר הוא שהוא אינו סומך עלינו, שאנחנו במצב של 'קטנות', ובדומה לילד הקטן, אנו זקוקים להדרכה פרטנית במקרה הטוב, ובמקרה הטוב פחות – לגערה וליד קשה.
בשינוי שתיארנו לעיל, שככל שעברו השנים בנשיאותו של הרבי, ההוראות הישירות כיצד לפעול הלכו ופחתו, יש משום עדות לצורך שלנו 'לגדול' ולעובדה שהרבי סומך עלינו.
כפי שהרבי מדגיש פעמים רבות, כל דבר שקורה אצל נשיא הדור, נעשה בהסכמתו המלאה. הרבי הדגיש עניין זה פעמים רבות בקשר למאסר ולגאולה של הרבי הריי"ץ וכן בקשר לחסרון בכוח הדיבור שבו (בשיחה הידועה מג' בשבט תשנ"ב). על פי כלל זה ברור הדבר, שכל המאורע של ג' תמוז, הרי זה ברצונו והסכמתו של הרבי.
ואולי הפירוש בזה כנ"ל, שבזה הרבי מראה בצורה הברורה ביותר כי עלינו, הדור השביעי, הוא סומך בצורה השלמה ביותר, והוא בוטח בנו להעביר ולהפיץ את המסר של בשורת הגאולה. הרבי כביכול אומר לנו: "אתם מסוגלים לבצע את השליחות, אני מאמין בכם, אינכם זקוקים שאני יגער בכם שוב ושוב". וכפי שהובא לעיל מהלימוד בפרשתינו, שלב זה הכרחי להבאת הגאולה.
ועם כל הידיעה, שכל ההעלם וההסתר, אף שהוא רק בחיצוניות וכו', אולי אפשר לומר, שהוא בעצם בא ואומר לנו שעל כל אחד מאיתנו לקבל אחריות אישית לתפקידו ולשליחותו בעולם; על כולנו להתנהג באופן המבטא 'גדלות' ולהבין שהרבי סומך עלינו שנביא את הגאולה. הוא רואה בנו יכולים וראויים להוביל את המהלך העצום הזה של גילוי השכינה בעולם הגשמי.
ואם הרבי מאמין בנו, הבה נאמין גם אנו בעצמנו, ונמלא את השליחות שהוטלה עלינו מתוך שמחה וטוב לבב.
וכמובן, שכל זה לא מוריד בכהו זה, מהציפייה, האמונה והביטחון הגמור, שתיכף ומייד ממש יבוא האדון אל היכלו ויגאל את כל עם ישראל בגאולת עולמים. ולזה אנו מצפים.
