תקיעת מסמרים ע"י השוכר

שולחן ערוך חושן משפט הלכות שוכר סימן שיג סעיף א: המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה, משתמש בזיזים ובכותלים עד ארבע אמות, ובתרבץ של חצר וברחבה שאחורי הבתים, ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים. ובכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה והשמות הידועים להם.

סמ"ע סימן שיג ס"ק א: המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה כו'. כן הוא לשון הגמרא [ב"ב ו' ע"א], ופירש רש"י [שם ע"ב ד"ה בירה] בירה הוא בית ארוך וחלוק בתוכו להרבה חדרים וקיטוניות, והשכיר לזה אחד מהן, ה"ז משתמש בחורי הכותל על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו, ובזיזין היוצאין מכותליה, ובעובי הכותל בראשו, כגון אם השכיר לו עלייה בהבית, עכ"ל. וכ"כ הנמוקי יוסף [שם ג' ע"ב מדפי הרי"ף] שהאי שימוש בעובי הכותל מיירי כששכר העלייה, והוסיף לבאר על מה שאמרו בגמרא במקום שנהגו, לשמש בשלו, דהיינו שאין מקפידין הן מלהשתמש שם, גם זה השוכר ישתמש שם. ולאו דוקא בכותל בירה שהוא לפני פתחי החדרים אלא אף בכותל גן עדנו [והוא תרבץ אפדני הנזכר בגמרא [שם] וברמב"ם [המובא בציונים אות א'] ובדברי המחבר] יכול להשתמש, וברחבה שאחורי הבתים, כיון שביתו פתוח נמי שם, עכ"ל. וגם רש"י [שם ד"ה אבל בתרבץ] כתב בכותל גינתו ע"ש. ומשמע מפירושם שלא התירו שימוש בגינה עצמה כי אם בכותליה [אבל ברחבה לא הזכיר כותל, ומשמע דסבירא ליה דגם ברחבה עצמה מותר לשמש], וצ"ע אם כן למה סתמו הפוסקים ולא כתבו כן. ובפרישה [סעיף א'] כתבתי לישב דברי הטור שהוא סמך אמ"ש אחר זה [סעיף ג'] שבמשכיר לו בית בחצר, דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ולא שימוש בגוף החצר, וכמו שכתב בטור אחר דין זה, וכ"ש שאין לו שימוש בגינה עצמה שהוא מקום מוצנע ומיוחד טפי מהחצר. אבל דברי הרמב"ם והמחבר א"א לישב בזה, שהן לא כתבו כאן דין זה שכשמשכיר לו בית בחצירו דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל. ונראה דהרמב"ם ס"ל דהגמרא התירה לשמש באויר החצר כמו ברחבה וכנ"ל, ואפשר שכן ג"כ דעת הטור שסתם ולא כתב כותל בגינה ודו"ק:

ביאור הגר"א חושן משפט סימן שיג ס"ק א: ומקום כו'. לא קאי אלא אעובי הכותל דאל"כ ל"ל כ"ז ה"ל דמשתמש הכל לפי המנהג וכמש"ו ובכל אלו כו' אלא דבכל הנ"ל משתמשין בסתם אף בלא מנהג ידוע:

ביאור הגר"א חושן משפט סימן שיג ס"ק ב: ובכל אלו כו'. דכל דינים של גמ' בכיוצא בזה הוא לפי מקורם ושמותם וערשב"ם שם פ"ג ב' במתני' ד"ה לא כו':

פתחי חושן חלק ד (שכירות) פרק ד – שכירות בתים וקרקע כ: אין השוכר ולא המשכיר רשאים לשנות צורת הבית המושכר שלא מדעת שניהם.

פתחי חושן חלק ד (שכירות) – הערות פרק ד – שכירות בתים וקרקע הערה מו: עי' שו"ע (סימן ריב סעיף ו) ומה הפרש יש וכו', והשוכר אינו כן, וכתב הסמ"ע (שם) שהשוכר בית צריך להחזירה כמו שקיבלה, ובשו"ת רשד"ם (חו"מ סימן רפב) כתב שאין לשוכר רשות לשנות בבית המושכר, לא לבנות ולא לנתוץ מפני שגורם נזק לבית וגם לשאר השכנים, (ונראה פשוט שאין המשכיר יכול לעכב מלתקוע מסמר או יתד לשימוש רגיל), ולא אמרו שכירות ליומיה ממכר אלא לענין שלא יוכל להוציאו ולמכור או להקדיש, והביא מ"ש הרמב"ם (מובא בשו"ע סימן שיב סעיף יז) גבי נפל הבית, לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול וכו' ולא יפחות מן החלונות שהיו בו ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם, וכ"ש כשלא נפל שכל אחד יכול לעכב על השני שלא לשנות, וק"ו כשיש חשש נזק מהשנוי, וכעין זה כתב בסימן רצב ודן שם בשוכר שהרס חלק מהכותל שחייב לשלם מה שהרס (עיין שם בחקירה הג' בענין חיוב תשלומים על כל הכותל שנגרם ע"י הריסת חלק, ועי' עוד בפת"ח [ח"ו] דיני נזיקין פרק ג סעיף יג), וחייב השוכר לפרוע דמי השכירות עד שיחזור ויבנה הכותל, ועוד שטוען המשכיר שאינו יכול להשכירו כשהמחיצה אינה קיימת (וכתב עוד במה שטוען השוכר ששלח להודיע שאינו רוצה להמשיך בשכירות, כיון שאח"כ חזר ונכנס לבית, שע"ד שכירות ראשונה נכנס). ומה שנהוג בזמננו שהשוכר מכניס שיפוצים בבית המושכר, נראה שלכתחלה ודאי שהמשכיר יכול לעכב, ובסתמא אם השיפוצים אינם שנויים בגוף הדירה, כגון בגודל החדרים והחלונות ופתחים וכיוצא בזה, וגם אינו גורם שום צד נזק לדירה או לשכנים, מסתמא אין הבעלים מקפיד, ועי' לעיל (הערה ח) ולהלן פרק ו (הערה ט והערה לז).