נטילת ידיים ללחם למחוייב נט"י על עשיית צרכיו

סימן קסה: "העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ב' פעמים: ראשונה יטול נטילה שאינה מכשרת לאכילה, אלא לנקות ידיו לברך אשר יצר, ושנייה נטילה כשרה לברך על נטילת ידים… לפי שרוב פעמים רגילין לשפוך רביעית בבת אחת .. על כל אחת בפני עצמה בשטיפה ראשונה, ושוב א"צ מים שניים לטהרן ויש כאן הפסק".

[וצ"ע אם מועיל רק לשפשף מעט ידיו במים באם רק הטיל מים. וראה שם בסימן ד סעיף יח: "אלו דברים שהן צריכין נטילה במים דוקא .. אבל א"צ לערות על ידיו ג' פעמים .. היוצא מבית הכסא". אך לא ברור אם צריך כלי. וכן מעניין שלא הביא הלכה זו במהדורא תניינא. וראה בהלכות יום הכיפורים תרי"ג ד' וה'. ולעניין בית הכסא דפרסאי פג, ד].

וראה בסדר נט"י לסעודה, שמ"מ את ברכת אשר יצר יכול לומר לאחר ברכת על נט"י.

וראה ברחבה שם: לא אמרו תיכף לנטילת ידים סעודה אלא שלא יתעסק בינתיים באיזה עסק עד שיסיח דעתו מהסעודה ואפילו למזוג כוס לקידוש היום אם מוזגו בחמין שצריך לדקדק הרבה שלא יחסר או ייתר הרי זה היסח הדעת מהסעודה ואסור לעשותו בין נטילת ידים לסעודה והוא הדין לכל כיוצא בזה אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתיים שום מעשה שיש בו היסח הדעת אף על פי ששוהה הרבה ואפילו משיח מעט אין לחוש כיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול ובלבד שלא יפליג בדברים שלא יבא לידי היסח הדעת ולכן מותר לומר קידוש והבדלה בין נטילת ידים להמוציא ולא אמרו תיכף לנטילת ידים ברכה אלא במים אחרונים בלבד.

ויש אומרים שגם במים ראשונים צריך ליזהר כמו במים אחרונים שהרי אמרו התוכף לנטילת ידים ברכה אינו ניזוק בכל אותה סעודה וזהו במים ראשונים שבמים אחרונים מה שהיה כבר היה לפיכך צריך ליזהר שלא להפסיק אפילו בשהיה כדי הילוך כ"ב אמה שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו יושב במקומו (ואם הלך מביתו לבית אחר נקרא הפסק אפילו הולך מעט) ושלא לצורך אין להפסיק אפילו בשהייה מועטת ולדבר אסור אפילו בדברי תורה (או איזה ברכה מרובה שלא מענין הסעודה כגון להבדיל על הכוס) ואין צריך לומר בדבר חול וטוב לחוש לדבריהם.

ומכל מקום אין צריך ליזהר אלא מלדבר באיזה עסק וענין אחר אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות אינן חשובין הפסק לדברי הכל אפילו במים אחרונים (כיון שאין בהם ענין שלם) וכל שכן שמותר להשיב הן או לאו כששואלין אותו דבר.

ומענין הסעודה וצרכיה אינו חשוב הפסק אפילו בין המוציא לאכילה כל שכן בין נטילה להמוציא וכל שכן שהשהייה בניגוב והילוך ממקום שנטל ידיו למקום הסעודה אינן חשובין הפסק כיון שהוא צורך הסעודה אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם אפשר שכמו שצריך למזוג הכוס של קידוש בחמין קודם הנטילה לדברי הכל אף על פי שהקידוש הוא צורך הסעודה כיון שאפשר למזוג קודם הנטילה (ואפילו לכתחילה מותר להפסיק בצרכי סעודה בין נטילה להמוציא אם שכח עליהם קודם הנטילה אף על פי שאסרו בין המוציא לאכילה) לכן מי שנוהג להתפלל בכל יום על מזונו קודם הסעודה כמ"ש בזוהר הקדוש ושכח להתפלל קודם הנטילה מותר לו להפסיק בכך בין נטילה להמוציא.

והעולם נהגו לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא (ויש ללמד עליהם זכות לפי שלפעמים שאין הידים נקיות קודם הנטילה וכיון שזהו מענין סעודה ואינו חשוב הפסק לדברי הכל הקילו בו שלא לטרוח להזהר לאמרו קודם הנטילה בנקיון כפים):

ערוך השולחן אורח חיים סימן קסו סעיף א: אחרי ניגוב ידים היטב יברך מיד ברכת המוציא ולא יפסיק הרבה אפילו בשתיקה וכ"ש בדיבור ואפילו לדבר דברי תורה אסור דהכי אמרינן בברכות [מ"ב.] תיכף לנט"י ברכה ועוד אמרינן שם [נ"ב:] תיכף לנט"י סעודה אמנם יש מרבותינו שאמרו שא"צ ליזהר מלהפסיק בשתיקה הרבה בין נט"י להמוציא ובלבד שלא יסיח דעתו דזה שאמרו תיכף לנט"י ברכה קאי שם אמים אחרונים דווקא וזה שאמרו תיכף לנט"י סעודה הכוונה שם שלא יפסיק במעשה אחרת או בדיבור שזה מביא לידי היסח הדעת אבל הפסק בשתיקה מותר וכתב הטור שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם ג"כ ודעת רבינו הב"י נוטה לזה שכתב י"א שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא וי"א שצריך ליזהר וטוב ליזהר עכ"ל הרי כתב רק שטוב ליזהר אבל עיקר דעתו שא"צ ליזהר אבל לדבר וודאי אסור אא"כ לצורך הסעודה כמו להביא מלח כמו שיתבאר [ט"ז] וכ"ש לעשות איזה מעשה כמו למזוג הכוס בחמין וכיוצא בזה אסור [מג"א] ויש מחלקין באיסור הפסק בין חול לשבת דבחול אין להפסיק דשמא יסיח דעתו וילך לו ולא יאכל כלל ולכן גם להפסיק בשתיקה אינו נכון ובשבת מותר משום דמוכרח לאכול ולכן אפילו אם רוצה ליטול ידיו ולעשות קידוש ג"כ מותר [שם] ובירושלמי [פרק אלו דברים ה"ב] משמע כדיעה ראשונה ע"ש: