להלן נצטרך לדון, האם החובה של המזוזה היא חובת הדר בבית, או חובתו של בעל הבית, ומזה יסתעף הדין לאחר מכן, על מי מוטל לשלם את המזוזות, והאם מותר לו לאדם להוציא את המזוזות לאחרי שעזב את הבית.
ובתחילה יש לנו להביא את הדברים המפורשים בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רצא, וכך הם תוכן דבריו – השוכר בית מחבירו, השוכר חייב לקבוע בה מזוזה ולתקן מקום קביעותה. (ואפילו שכר הבית בחזקת שיש לה מזוזה, לא הוי מקח טעות) (ב"י בשם הרב רבינו המנוח). וכשיצא, לא יטלנה בידו. (ואם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם לו) (ב"י בשם הרב מנוח). ואם שכר הבית מעובד כוכבים, או ששכרו לעובד כוכבים, נוטלה ויוצא.
ומגיה על זה הרמ"א – ועובד כוכבים שבקש שיתנו לו מזוזה, ורוצה לקובעה בפתחו, אסור ליתנו לו (כך השיב מהרי"ל). ונראה לי דמ"מ במקום דאיכא למיחש משום איבה, ושירע משום זה לישראל, שרי (כנ"ל).
לגבי שכירות של עובד כוכבים, מבאר הש"ך על שולחן ערוך ואם שכר הבית מעובד כוכבים. ואח"כ בסוף השכירות יוצא משם נוטלה ויוצא וכן כששוכרו לעובד כוכבים יטלנה מיד קודם שיכנס לשם העובד כוכבים.
ובביאור כוונת הדברים, מדוע אין לו לאדם ליטול את המזוזה כאשר הוא יוצא מן הבית, יש לנו להביא את השאלה שנשאלה בראשון לציון סימן רצא סעיף ב, על מה שכתב בשולחן ערוך – וכשיוצא לא יטלנה בידו, מבאר בתחילה – הכי תנא במציע' וכתבו התו' דהוי כמזיק לדרים שם בידים כאשר נוטל המזוזה נכנסין המזיקין. וק' לי והרי הדרים הם ילכו יקבעו מזוזה דחובת הדר הוא וממילא ליכא מזיקין?
ואפשר לומר דיש הפרש לאחר שיכנסו המזיקין ויניח המזוזה אח"כ משלא יכנסו כלל כאשר לא יסיר המזוז' והגם דכל הבתים מעיקרא אין בהם מזוזה ואיכא מזיקין וע"י המזוזה הוסר הזיקא וי"ל דשאני הכא דכיון שהיתה למזיקין מניעה על ידי המזוזה כאשר הוא נוטלה הם מתכנפים ובאים כאשר מגיעין למקום שלא היו יכולין לבא איליו משא"כ מעיקרא וזהו חילוק דמסתבר. ולע"ד נראה עוד טעם הברייתא דקתני לא יטלנה בידו דאסור לקלקל דבר מתוקן דחיישי' שמא אידך שידור בבית לא יקבע בה מזוזה והוי כלפני עור וכו' אלא יקח דמיה ויניח הבית כהלכת'.
ומבאר גם את הטעם שאם עכו"ם ביקש שיתנו לו מזוזה, אסור – מסביר בזה את הטעם נ"ל הטעם דהמזוזה היא שמירה לבית שהקב"ה יושב ומשמר אותנו מבחוץ לכן אין לזלזל ח"ו בכבודו ית' שיעשה כן לגוי ע"א ואסור הגם דאיכ' משום איבה ולזה תמצא במציאות שאסר מהרי"ל היה אותו הגוי שר וגדול ונשבע להרע אם לא יתנו לו ואפ"ה דוקא לא התירו משום איבה אלא דבר הנוגע לאדם בגופו ובממונו אבל הנוגע בכבודו ית' במקומו מונח לכבדו בכל אופן שיהיה ודלא כרמ"א שכתב דשרי.
ומסכם את הדברים ע"פ המובא בפוסקים בס' ערוך השולחן, שמקדים ומבאר ש
קיי"ל דמזוזה חובת הדר היא כלומר לא חובת הבית ואם יש לו בתים ואינו דר בהם ואינו משתמש בהם פטורים ממזוזה ורק אם דר בה חייב במזוזה ולכן השוכר בית מחבירו חייב השוכר לעשות לה מזוזה וגם לקבוע מקום המזוזה וכמ"ש בח"מ סי' שי"ד וכבר נתבאר בסוף סי' רפ"ו דעל פחות מל' יום אינו חייב במזוזה ע"ש ואפילו שכר הבית בחזקת שיש לו מזוזה ונמצא שאין לו אין זה מקח טעות דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כשהיא בדמים קלים כמזוזה.
ויש מי שרצה לומר כשנכנס לבית שיש שם מזוזה יברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה ואינו עיקר דלא מצינו ברכה זו בשום מקום ונ"ל דזה יכול לעשות להסיר המזוזות ולבודקם ואח"כ יקבע אותה בברכה ואף על גב דבסי' רפ"ט נתבאר שלא יברך בכה"ג זהו כשכבר דר בה אבל הנכנס לדור שפיר מברך בכה"ג [מידי דהוה אטלית ודו"ק]
וע"פ כל הנ"ל יוצא לנו ש"מזוזה חובת הדר היא", ולכן על השוכר לקנות ולקבוע את המזוזה, כי המצוה מוטלת עליו. וכמו"כ אין לו ליטלה כאשר יוצא מהבית. אמנם אם מקפיד על הכסף ששילם, יכול לתבוע את הכסף מהשוכר הבא אחריו. כמו"כ אם השקיע בקניית מזוזות מהודרות יותר מהרגיל, יכול להחליפם באחרות פשוטות יותר – אך כמובן כשרות לכתחילה.
