תרנגולת טריפה

ישנם איסורים שגזרו עליהם חכמים שאינם בטילים מחמת חשיבותם, כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד. ועוד, גם דבר חשוב מחמת שמו ואיכותו אינו בטל. יש אומרים שהסימן לחשיבות זו הוא בכך שאינו נמכר במשקל או באומדן אלא במנין, כלומר לפי יחידות. ויש אומרים שעצם הדבר שנמכר במנין אינו מספיק להעיד על חשיבות זו, אלא רק דברים שיש להם חשיבות מיוחדת בדוגמת מאכלים מיוחדים שמפורטים בדברי חז"ל נכללים בהגדרה של דבר חשוב שאינו בטל.
מקורות מחז"ל ושיטות הראשונים:
מחלוקת תנאים בהגדרת דבר חשוב:
במשנה במסכת ערלה "שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש (כלומר דבר שאינו נמכר במשקל או באומדן אלא במנין [לפי יחידות] – אוסר בכל שהוא אפילו אחד באלף), וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד (ששה דברים המנויים לקמן שהם חשובים במיוחד ואינם בטלים), ורבי עקיבא אומר שבעה. ואלו הם: אגוזי פרך (שם מקום ), רמוני בדן (שם מקום), וחביות סתומות (וגדולות בניגוד לפתוחות או קטנות שבטילות), וחולפות תרדין (עלי תרד הגדלים משורשי התרד לאחר גזיזתו), וקולסי כרוב (קלחי כרוב מארץ ישראל שהם גדולים וטובים), ודלעת יונית, רבי עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית".
מחלוקת אמוראים בהבנת שיטת רבי מאיר:
בגמרא במסכת ביצה נחלקו אמוראים בהבנת שיטת רבי מאיר. רבי יוחנן גרס בדברי רבי מאיר כגירסא שהובאה לעיל "את שדרכו לימנות מקדש", וביאר שלשיטת רבי מאיר רק דבר שתמיד נמכר במנין אינו בטל. אמנם ריש לקיש גרס בדברי רבי מאיר "כל שדרכו לימנות מקדש", וביאר שלשיטת רבי מאיר אפילו דבר שלפעמים נמכר במנין אינו בטל.
בראשונים מצינו שלש שיטות כיצד לפסוק להלכה. לקמן השיטות מהמיקל אל המחמיר:
לרמב"ם רק דברים חשובים ביותר אינם בטלים כרבי עקיבא:
א הרמב"ם היקל כרבי עקיבא, והיינו שגם דבר שתמיד נמכר במנין בטל אם אינו חשוב כאותם שבעה דברים המנויים במשנה (והוא הדין בכל דבר חשוב אצל בני מקום מסויים בזמן מסויים, שגם הוא דינו כשבעה דברים אלו, אך דברים אחרים שחשובים פחות בטלים אף על פי שנמכרים תמיד במניין).
לסמ"ק דבר שתמיד נמכר במנין אינו בטל:
ב הסמ"ק וכמה ראשונים נוספים פסקו כרבי מאיר לפי פירוש רבי יוחנן, והיינו שדבר שתמיד נמכר במנין אינו בטל.
לספר התרומה אפילו דבר שלפעמים נמכר במנין אינו בטל:
ג ספר התרומה החמיר כרבי מאיר לפי פירוש ריש לקיש, והיינו שאפילו דבר שלפעמים נמכר במנין, כגון ביצה – אינו בטל.
פסיקת האחרונים:
השו"ע היקל כרמב"ם:
השו"ע פסק כרמב"ם: "דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא, והם שבעה דברים… אבל שאר דברים אף על פי שדרכם לימנות, הרי אלו עולים (בטלים) בשיעורם". השו"ע הוסיף שכל דבר לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן דינו כשבעה דברים אלו, ומה שהוזכרו דווקא שבעה דברים אלו הוא משום שהם אוסרים בכל שהוא בכל מקום.
קושיא מהלכות ביצים שביצה אינה בטילה:
הט"ז הקשה מהלכות ביצים (סימן פו) ששם פסק השו"ע שביצה אינה בטילה, והיינו כספר התרומה שאפילו דבר שלפעמים נמכר במנין אינו בטל. הט"ז הוסיף שבזמן הזה ביצה נמכרת תמיד במנין, וממילא גם לפי השיטה הממוצעת (הסמ"ק וסיעתו שפסקו כרבי מאיר לפי פירוש רבי יוחנן) אינה בטילה.
הרמ"א פסק כסמ"ק:
הרמ"א פסק כסמ"ק וסיעתו: "ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל, וכן נוהגים".
יש שהחמירו כספר התרומה:
מהרש"ל וב"ח (הובאו בש"ך) כתבו שהמנהג להחמיר כתרומה שאפילו דבר שלפעמים נמכר במנין אינו בטל.
הט"ז כתב שכיון שמדובר בדין דרבנן (כדלקמן) – ניתן לסמוך על פסיקת הרמ"א במקום הפסד.
דבר שיש ספק אם נחשב חשוב בטל ב-60:
הרמ"א הוסיף שכל הדין שדבר חשוב אינו בטל הוא דין דרבנן, וממילא בספיקו הולכים להקל. הש"ך כתב שזהו דווקא בספק שיש לנו לגבי דבר מסויים האם הוא חשוב או לא (שמחמת הספק הולכים להקל ודנים אותו כדבר שאינו חשוב שבטל ב-60), אבל אם ברור לנו שהוא חשוב אלא שיש ספק אם הוא אסור או מותר לא הולכים להקל (שכן לגבי ספק אם הוא אסור או מותר הולכים לפי הכלל שבספק תורה מחמירים).
מהרמ"א עולה שדבר חשוב אינו בטל אפילו שלא במינו:
לגבי דברי השו"ע הנ"ל "דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא", כתב הש"ך שמהרמ"א בסימן קא עולה שדבר חשוב אוסר בכל שהוא אפילו שלא במינו, שהרי הרמ"א שם כתב שחתיכה הראויה להתכבד וכן בריה אינם בטלים אף בשאינו מינו, ואם כן צריך עיון מדוע הרמ"א לא חלק כאן על השו"ע.
להבנת הש"ך אף השו"ע מודה בזה:
הש"ך תירץ שנראה לומר שהרמ"א הבין שאף הרמב"ם והשו"ע מודים לזה, ונקטו "במינו" לא בדווקא אלא בגלל שבאינו מינו אינו מצוי שהאיסור לא יהיה ניכר.
להבנת הגר"א לשו"ע דבר חשוב אוסר רק במינו:
אמנם הגר"א כתב שאכן לשו"ע דבר חשוב אוסר רק במינו ודלא כרמ"א.
בריה אוסרת אף שלא במינה לדברי הכל:
יש לציין שלגבי בריה הכל מודים שלדעת השו"ע אוסרת בכל שהוא אפילו שלא במינה כעולה מדברי השו"ע בדין בריה .
בעלי חיים:
בעלי חיים אינם בטלים:
בגמרא במסכת זבחים מבואר שלדברי הכל בעלי חיים חשובים ואינם בטלים. וכן כתב השו"ע .
בעלי חיים שנשחטו בשוגג לאחר שהתערבו בטלים:
אמנם הדברים אמורים בעודם בחיים, אך אם נשחטו כתב השו"ע על פי הרשב"א: "בעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו – בטל חשיבותם ובטלים" (הרשב"א למד זאת מהמשך המשנה הנ"ל במסכת ערלה, לפיה אם אגוזי פרך או רימוני בדן נתפרדו או נתפצעו – פקעה חשיבותם ובטלים במאתיים כמו כל פרי של ערלה). השו"ע הוסיף שההיתר בבעלי חיים שנשחטו הוא דווקא כשנשחטו בשוגג, כלומר שהשחיטה לא נעשתה מתוך כוונה לבטלם.
הרמ"א העמיד בבעלי חיים קטנים שאינם ראויים להתכבד:
הרמ"א כתב שההיתר בבעלי חיים שנשחטו הוא דווקא בבעלי חיים קטנים שאינם ראויים להתכבד לאחר שחיטתם. הרמ"א הוצרך להעיר זאת על פי שיטתו בדין חתיכה הראויה להתכבד לפיה כבש שלם שחוט נחשב חתיכה הראויה להתכבד ואינו בטל (על אף שישנם עוד שלבים משמעותיים עד שיגיע אל הצלחת), ולכן העמיד כאן הרמ"א בבעל חיים קטן שלאחר שחיטתו נפקעת ממנו החשיבות של בעל חיים, ואף אין לו חשיבות של חתיכה הראויה להתכבד, ומשום כך בטל).
רשימת דברים שאינם מתבטלים מהידוע בסימנים אחרים:
נותן טעם כגון מלח ותבלין (סימן צח סעיף ח). בריה (סימן ק). חתיכה הראויה להתכבד (סימן קא). דבר שיש לו מתירין (סימן קב). חמץ בפסח. דבר נוסף המבואר בהלכות בשר בחלב הוא דבר המעמיד.
ועל פי כל האמור מובן, שבעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים, אך לאחר שנשחטו פוקעת חשיבותם והם בטלים, זאת בתנאי שנשחטו בשוגג ולא מתוך כוונה שיתבטלו. במקרה שלנו השחיטה נעשתה בתום לב בלי שהשוחט ידע שאחת מהתרנגולות טריפה, ולכן התרנגולת הטריפה בטילה ברוב, כדין תערובת יבש ביבש מין במינו, וכל התרנגולות מותרות.
גם חשש לחתיכה הראויה להתכבד לא קיים כאן, כיון שעדיין לא הסירו את הנוצות מהתרנגולות, ותרנגולת בנוצתה אינה נחשבת חתיכה הראויה להתכבד אפילו לשיטת הרמ"א, כיון שמחוסרת מעשה גדול.