תמיד צריכים לשים לב, שהעבודה היא לא באה על חשבון המקום הביתי והמשפחתי. לפעמים אנשים עסוקים יומם וליל בעבודתם, אך הם משאירים את ביתם ומשפחתם חסרים. ולכן, צריכים לשים לב, שגם אם מסיבות מסיימות נבצר מהאבא או מהאמא להיות בבית יותר מידי זמן, הרי בזמן שהם כן נמצאים ונוכחים, הם חייבים להיות בשיא העוצמה.
אחד הכלים היותר חזקים, שהשהות בבית תהיה שמחה ומאושרת, היא שעל הפנים של ההורים יהיה מבט של שמחה ומאור פנים.
חכמים אומרים "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" וכן "הוי מקבל את כל האדם בשמחה" . מאור פנים ושמחה ביחס ההורים כלפי ילדיהם, היא כמו אמירה ללא מילים, שיוצרת סוג של תמונה בעיני הילדים. הילדים קולטים בחוש את התמונה והיא נחקקת בהם. השמחה ומאור הפנים מצד ההורים פועלת על הילדים חוויה מאוד עוצמתית בעלת השפעה משמעותית על תפיסת הילדים את עצמם.
מאור פנים הוא ביטוי של חכמה, כפי שכתב "חכמת אדם תאיר פניו" . בכתבי הקבלה והחסידות מבואר שהמקום של החכמה הוא מקום של אור, מנוחה ועונג. מקום החכמה הוא מקום ההברקה. ההברקה היא גילוי של אור שממלאת את האדם ויוצר תחושה של שלמות שנגרמת בגילוי האור. מנוחה ועונג הם ביטוי של השלמות הפנימית. בניגוד לאדם שמרגיש חסר ושואף להתמלא מהחוץ. השמחה היא מתכונותיה של הבינה כפי שכתוב "אם הבנים שמחה" . בכתבי הקבלה והחסידות מבואר שהשמחה היא תחושה של התמלאות שנוצרת כאשר יש השלמה של חוסר. זהו סוג של התרגשות שבאה מהשלמה או התחדשות.
כאשר האבא, שמבטא את תכונת החכמה, מקבל את הילד בפנים מאירות משדר מסר ש"טוב לי שהגעת", "הנה, אני פה בשבילך", "אני פנוי בשבילך", "אני מביא את עצמי אליך". המצב הזה מניב אצל הילד חוויה של בטחון עצמי, יציבות, קיום ועצמיות. עצם הנוכחות והפניות של ההורה מתפרשים אצל הילד שכמו שיש לו מקום וחשיבות בעולמו של האבא, כך יש לו מקום וחשיבות בעולם. להראות נוכחות מול הילדים זה להיות בשלווה איתם, כאילו עכשיו אין שום דבר בעולם חוץ משאני פה נוכח. רגעי הנוכחות הללו של ההורה לילד הם מאוד מהותיים ונותנים לילד את הביטחון מעצם מקומו בעולם. בחוויה של הילד- אם אני קיים בתודעת ההורה (האב), משמע אני קיים. לחץ וטרדה הם המקום ההפוך למאור פנים. לקבל את הילד בטרדה ובלחץ זו אמירה סמויה ש"אני לא פה בשבילך", "אני לא פנוי אליך", " אני לא נוכח בשבילך". המסר הסמוי הזה יוצר בחוויה של הילד תחושה ש"ההורים שלי עסוקים וטרודים, אין לי הורה (נוכח וגלוי)". מצב זה יצור בילד חוסר בטחון עצמי ותחושת חוסר מקום. בחוויה של הילד, אם אין לי מקום בחיי ההורה, אין לי מקום משמעותי בעולם.
בעוד שהמסר בהארת הפנים הוא "אני נוכח בשבילך", השמחה נותנת את התחושה שאתה מוסיף לי, משלים אותי. כשהאם מקבלת את ילדיה מתוך שמחה עובר המסר הבלתי מילולי: "הנה, אתה ממלא אותי, הנוכחות שלך עושה לי טוב, כשאינך בבית אתה חסר לי, אני שמחה מעצם המפגש איתך". יחס של שמחה, בונה בילד מקום נפשי של יכולת ובטחון לתת. בחוויה של הילד "הנוכחות שלי נותנת לאמא שלי שמחה", חוויה זו בונה בילד את התחושה שאכן יש לו מה לתת. כשהאם נמצאת במצב של דיכאון, או שפניה נפולות כי קשה לה מסיבות אישיות או אחרות, יכול להיות שהיא תתפקד מול הילד,לא תפגע בו או תשלול אותו, אך התמונה של היפך השמחה מצד ההורה נחוות ונחקקת אצל הילד באופן כזה שמשפיע על תפיסתו את עצמו- שאין לו מה לתת לעולם, שאין לו ערך, ושהנוכחות שלו אינה בעלת השפעה.
מצב של היעדר שמחה ומאור פנים מניב תוצאות נפשיות שליליות. כאשר הורה כל הזמן טרוד ולחוץ הילד חווה שתמיד יש משהו יותר חשוב ממנו. כשהורה מצוי בסבר פנים של טרדה המסר לילד הוא שאינו חשוב להוריו ולכן אינו חשוב. הילד עלול להגיעה לחוויה פנימית של "יתמות" על אף שבמציאות יש לו הורים. בחוויה של הילד; נוצרת אמירה פנימית כאילו שאין לו הורה. כיוון שילד מקבל בטחון פנימי מהנוכחות של ההורה, יחס של טרדה גורם לחוסר בטחון וחוסר מקום בתפיסת הילד את עצמו. ישנו מצב שונה, בו ההורה (אמא) לאו דווקא טרודה, אבל אין לה שמחה לקראת הילד. היא אינה מוצאת עניין בהשלמה שהיא מקבלת מהילד. הפנים אומרות – למה באת?… תסתדר בעניינים שלך… אני לא שמחה בעצם הנוכחות שלך… תן לי להיות בשלי… יתכן מצב שהילד בא לספר מה עובר עליו, אבל ההורים לא שמחים לשמוע, לא שמחים שהוא מביא משהו מעצמו אליהם. כאן התחושה היא שאין לי מה לתת, שהנוכחות שלי לא מוסיפה שמחה לאף אחד. אפשר לסכם ולומר כי כשהורה מאיר פנים ונוכח מול הילד, הילד מקבל את התחושה שיש בטחון במקומו בעולם. וכשהורה שמח לקרת הילד, הילד מקבל ביטחון שיש לו מה לתת.
כמובן שחיי היום יום מלאים בטרדות ולא פעם המציאות סביבנו קשה ולא משמחת. האתגר ההורי הוא לדעת לעשות הפרדה בין המצב של הקושי והטירדה לבין היחס שהם צריכים לתת לילד כדי לבנות לו חווית אני מתוקנת בעלת חוסן פנימי ובטחון עצמי. בחוויה של ההורה, גם כשקשה לי בגלל סיבה זו או אחרת, הנוכחות שלך עושה לי טוב, תורמת לי, משלימה אותי ולכן אני שמח שבאת. כששמחים לקראת ילד, כאילו אומרים לו ללא מילים שאנחנו בשבילך למרות הטרדות ולנוכחות שלך יש ערך בעולמנו. באופן יחסי-האימא יותר שמחה לקראת הילדים ויותר שמחה מעצם הנוכחות שלהם. והאבא שעל פי רוב טרוד יותר בענייני העולם שמחוץ לבית, צריך להתפנות מהטרדות ולהיות נוכח מול הילדים. רגעי הנוכחות שלו [אפילו רגעים מועטים בו הוא שליו מול הילדים] הם מאד מהותיים ונותנים לילדים את הביטחון מעצם מקומם בעולם.
ע"י ההתחזקות באותם הרגעים השמחים והשלוים, הרגעים שבהם אתה מראה מאור פנים אמיתי לילדים, בעז"ה תחזק אצלם את אותו המקום שאתה שמח בהם באמת, שאתה שמח בעצם הנוכחות שלהם, וכמים הפנים לפנים – הם גם יחזירו לך אהבה וחיבה, כמו שצריך להיות אצל ילדים מול הוריהם.
