כל עניין התקיעות מתחיל עוד מראש חודש אלול, שאז תוקעים בכל מקום ומקום תקיעה של – תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. ולאחר מכן, תקיעה שברים תקיעה. ולאחר מכן תקיעה, תרועה, תקיעה. ובכל הימים של חודש אלול, תוקעים כדי לעורר את העם לתשובה, למען ישובו ממעשיהם הרעים ויתכוננו לקראת יום ה' הגדול והנורא.
דרשו על זה חכמים את הפסוק "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" – היינו שהמטרה בתקיעת השופר, באופן כללי, היא לעורר ולחבר את העם לשורשו ומקורו העצמי.
ומובאים על זה כמה וכמה משלים, ואחד מהם, הוא מבן מלך שהלך מאביו המלך לתקופה ארוכה. ולאחרי שהלך, למד ממעשי העם הרע והתחבר אליהם עד שנהיה כאחד מהם ממש.
ובבוא היום, נזכר הוא שיש לו אבא בארמון המלוכה, אך המראה והלבוש שלו לא תואמים כלל למי שהוא בנו של המלך. ומה עושה הבן לאחרי שלא נותנים לו השומרים להיכנס – הוא מרים קול זעקה פשוטה, וכך שומע אביו המלך את קולו, ומזהה שזהו בנו.
משל זה מקורו קדום, והנמשל מובן וברור לכל אחד ואחד, שכל אחד ואחד מישראל הוא בנו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אלא שעם הזמן הוא חוטא ועובר במעשיו הרעים.
בהגיע הימים הנוראים, על היהודי מוטל לשוב אל בוראו. הוא שב וחוזר, אך בדרך הרגילה הוא לא יכול להכנס, כי הוא חטא ופשע ועבר את הדרך. לכן מרים הוא קול זעקה פשוטה, ואת קול זעקה זו מבטאים על ידי תקיעת השופר.
זהו בכללות תוכנה של תקיעת השופר בכל החודש. ובערב ר"ה מפסיקים ולא תוקעים בשופר, וזהו כדי לבלבל את השטן. היינו שיראה שעם ישראל לא צריך לעוד זכיות ומעשים, ואף הם מחסרים ממעלות נוספות, כי הם בטוחים שהם זכו בדין.
בראש השנה עצמו, המטרה בתקיעות הם בעיקר להכתיר את המלך – וכידוע שעיקר ענינו של ר"ה הוא בנין המלכות.
היינו לעורר ולהשיב שום פעם את אותו הרצון העצמי של הקב"ה למלוכה. שבערב ר"ה מסתלקת החיות של הקב"ה מהעולם, וכאילו הוא אינו חפץ עוד במעשיהם של העם, אלא הוא מסתלק כביכול לעצמו. והעבודה שפועלים על ידי התקיעות והפסוקים מחזירים ומשיבים אליו את אותו הרצון עצמי, שישוב וימלוך אלינו.
ולאחרי הקדמה זו, ניתן להבין את מהותה של אותה התקיעה במוצאי יום הכיפורים. שאין מטרתה כמו שאר כל התקיעות, כי כבר עומדים לאחרי המלכתו של הקב"ה למלך, ולאחרי ששב עם ישראל בתשובה, וכבר אומרים בתפילת נעילה "חתמנו לחיים" – היינו שאנו בטוחים שכבר נחתמנו לחיים טובים ארוכים ולשלום. אלא מטרתה היא בעניין אחרי לגמרי. והוא על פי המובא בספרים, ומבואר באריכות בשיחתו של הרבי – ליקוטי שיחות חלק לד', שהמנהג שתוקעים ביום הכיפורים אחר נעילה תקיעה אחת. הוא מאחר שתקיעה זו היא ע"ד התקיעה ב"שופר גדול" דלעת"ל, דתקיעותדר"ה (שהם מאה קולות, ובכמה מיני קולות, תקיעה שברים תרועה) הן "שופר" סתם, אבל התקיעה הגדולה שתוקעים בסיום וחותם הימים נוראים, לאחרי תפילת נעילה דיוהכ"פ, שהיא תקיעה אחת פשוטה, הרי היא כלית העילוי דתק"ש – מעין ה"תקיעה גדולה" דלעת"ל.
ענינה של ה"תקיעה אחת" שתוקעים לאחרי תפילת נעילה, שהיא תקיעה אחת פשוטה, כי ענינה הצעקה הפנימית מעצם הנשמה שהיא למעלה מכל ענין של "ציור" אפילו מה"ציור" שבתשר"תדר"ה שגם זה נק' קול פשוט לגבי קולות של כלי נגינה.
אלא שכדי להגיע לקול פשוט זה דיוהכ"פ, צריכים להקדים מאה קולות דר"ה, ועי"ז באים אח"כ לתכלית העילוי בשופר, תקיעה אחת שבנעילת יוהכ"פ.
ויש להוסיף בכל זה, שיש לומר שבזמן הכי אחרון תקיעה זו מקבלת משמעות אחרת לגמרי. והוא ע"פ המבואר במאמר 'והיה ביום ההוא' בספר המאמרים מלוקט ו', שהיום, לאחרי כל מה שעברו, כבר התחילה התקיעה של אותו השופר גדול דלעתיד לבוא.
וכפי שמבאר שם באריכות את ענינו של אותו השופר, שאינו כמו כל שאר השופרות, שנאמר בהם איזו מעלה מסויימת, ולכן הם מעוררים רק את אותם הנמצאים בקירוב מקום להשופר, ושומעים את קולו של השופר ברוחניות. אלא אותו השופר מעורר גם את אלו האובדים והנדחים, שנמצאים בריחוק מקום הכי רחוק, עד שלא עלתה להם איזו שהיא מחשבה לשוב אל ה'.
ובימים כאלו, שכבר נשמעת בעולם אותה התקיעה, הרי ברור שהמשמעות של התקיעה שבמוצאי יום הכיפורים, היא תופסת מקום רב יותר.
ויהי רצון שנשמע עוד ביום כיפורים זה את קול השופר דלעתיד לבוא, על ידי הקב"ה בעצמו.
