בדין תפילה בלחש ישנם כמה וכמה ביאורים והסברים, ומחלוקת גדולה בין הראשונים. אמנם להלכה נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך – "ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו".
היינו שהתפילה צריכה להיות בלחש, אך לא בלחש לגמרי – שאף האדם בעצמו לא ישמע את קולו, אלא שהוא שומע את עצמו בלחש, אך הסביבה שלו לא שומעת. כפי שנוהגים כיום בקהילות ישראל.
לגבי השמעת הקול לאחרים, ישנם דעות מסויימות שניתן להתפלל בקול בשביל ללמד את בני ביתו את נוסח התפילה. וישנם דעות שההיתר הוא רק במקרה שהאדם עצמו לא מתרכז בתפילתו בלחש, ולכן הוא יכול להתפלל בקול, כי כנ"ל קול מעורר את הכוונה.
וכדי להסביר את ההלכה לטעמיה ולעומקה, יש להקדים תחילה את המקור שממנו לומדים שהתפילה צריכה להיות בלחש.
והוא בגמרא (מסכת ברכות, דף לא עמוד א) ששם לומדים ממה שנאמר לגבי חנה "וקולה לא ישמע" – "יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה שנאמר וקולה לא ישמע", ולהלן שם בגמ' "כמה הלכתא גברוותא איכא למש¬מע מהני קראי דחנה. . וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגבי' קולו בתפלתו".
ובדברי הגמרא עצמה ישנם כמה וכמה גירסאות, וקצרה היריעה להביא את כולם כאן, אך נביא את נקודת הדברים והסברם, כפי שהם מבוארים בפרטיות ומלוקטים בליקוטי שיחות כרך לה, שיחה לפרשת ויגש.
שם דן הרבי מה"מ בפרטיות בסוגיה זו, ומבאר את השיטות השונות. ונקודת הדברים הם כך:
שני ענינים עיקריים בתפילה
בעניין התפילה בכלל ישנם שני ענינים כללים:
העניין הראשון הוא מה שהתפילה היא בקשת צרכיו של האדם. התוכן הפשוט של התפילה שהאדם עומד לפני בורא העולם ומבקש ממנו את צרכיו החסרים לו בגשמיות וברוחניות.
העניין השני הוא מה שהתפילה היא "עבודה שבלב" וכמו שנאמר, "ולעבדו בכל לבבכם", וכמאמר הידוע "איזו היא עבודה שהיא בלב.. זו תפלה".
וחלוקים הראשונים מהו העיקר בתפילה.
דעה ראשונה
הדעה הראשונה סוברת שהעניין העיקרי של התפילה היא מה שהאדם מבקש את צרכיו לפני הקב"ה, ולכן מצד העניין התפילה הייתה צריכה להיות בדיבור דוקא. כמו שאדם עומד לפני המלך ומבקש את צרכיו, הרי בקשתו היא דווקא על ידי דיבור.
ולפי הבנה זו, היתה צריכה להיות התפילה באופן כזה שהאדם אומר את תפילתו בקול שנשמע לאחרים אפי'. כי זהו כל גדרו של דיבור – מה שאדם משמיע לזולתו.
ואלו סוברים, שמה שהתפילה צריכה להיות בלחש הוא מטעם צדדי, כי מי שמגביה קולו בתפילתו הוא "מקטני אמנה" – היינו איסור צדדי וחשש אחר שלא קשור לעצם העניין של התפילה.
ולכן לדעה זו, מותר להגביה את הקול בשביל שבני ביתו ילמדו כיצד להתפלל. כי כל האיסור בזה הוא רק מצד טעם צדדי, וטעם צדדי זה מתבטל מתי שצריך ללמד את בני ביתו כיצד להתפלל.
דעה שנייה
הדעה השניה סוברת, שלמרות שעיקרה של התפילה היא מה שהאדם מבקש את צרכיו לפני הקב"ה, והתפילה צריכה להיות דווקא בדיבור, בכל זאת, עצם גדרה של התפילה מחייב שהיא תהיה בלחש. והסיבה לזה, התפילה היא בקשה ממלך מלכי המלכים הקב"ה, וזה צריך להיות באימה וביראה, ואין זה מכבודו של המלך שמדברים לפניו בקול רם, וזוהי הסיבה שצריכים להתפלל בלחש. כלומר, הדיבור בלחש מורה על האימה ופחד בעמדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
דעה שלישית
הדעה השלישית סוברת, שעיקר ענינה של התפילה היא הכוונה והמחשבה שבלב, עבודה שבלב, ולכן היא צריכה להיות בלחש דווקא, כי דיבור בקול רם הוא ההיפך מכוונה עמוקה ופנימית ברגש הלב. כי עצם ענינה של התפילה מחייב שהיא תהיה בלחש דווקא.
ולשיטה זו, ההיתר להגביה את קולו הוא לא במקרה שצריך ללמד את בני ביתו, כי הדיבור בקול רם הוא ההיפך מכוונת התפילה, אלא רק במקרה שהוא עצמו לא יכול לכוון את ליבו אם הוא מתפלל בלחש, ואזי התירו לו להתפלל בקול רם. כי כוונת התפילה שלו מחייבת שיתפלל בקול רם.
דעת פנימיות התורה
דעת הזוהר, אף על פי שהיא לא נפסקה להלכה בפועל, היא שהתפילה צריכה להיות בלחש כ"כ עד שאפילו הוא לא משמיע לאוזניים שלו.
כי ע"פ הפנימיות, תפילת העמידה היא תכלית הדביקות שבתפילה גופא, כידוע בענין ד' שלבים דהתפלה, שתפילת העמידה היא כנגד עולם ה¬אצילות, שהוא עולם האחדות, שאין שם שום מציאות בלעדו ית'.
ושהאדם עומד בתפילת העמידה, הוא כעומד לפני המלך, שהוא נמצא בביטול מוחלט, ביטול והתכללות במלך מלכי המלכים הקב"ה. ולכן התפילה צריכה להיות בלחש אפילו שלא ישמיע לאזנו – כי דוקא בזה בא לידי ביטוי גודל הביטול של תפילת העמידה, שאין נרגשת מצי¬אותו, עד שהוא עצמו אינו שומע את קול תפילתו.
