להבנת עניין זה, נברר בתחילה מה המקום של התפילה ע"פ דרך הפשט, וע"פ המובא בתורת החסידות, ולאחרי זה נוכל לראות האם שייכת תפילה מעין זו אצל האדם.
גדר התפילה על פי הפשט הוא פנייה לקדוש ברוך הוא לקבלת עזרה בכל עניין שהוא, כפי שמובא בשם רוב הפוסקים, וכך מביא הרבי ה"צמח צדק":
התפלה בכל יום והנוסח התפלה הוא מצוה מדרבנן, אך מדאורייתא הוא המצוה שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים כמו בעת צרה וכיוצא, אז היא מצות עשה מדאורייתא, שציונו השם יתברך בזה שיבקש האדם זה ממנו יתברך לבד שיושיעו על זה, וזהו משורשי האמונה, והוא לפי שעל ידי זה ידע ויבין שהשם יתברך הוא לבדו המנהיג עולמו ומשגיח בכל פרטי בריותיו וכי לו לבדו היכולת להושיע כו'.
כלומר, יש ענין שהאדם הצריך עזרה או סיוע בדבר מסוים, יפנה אל הקדוש ברוך הוא ויקבל את עזרתו. ובלשון החסידות: כאשר יש "אתערותא דלתתא" – התעוררות של האדם מלמטה, נעשית "אתערותא דלעילא" – התעוררות אלוקית מלמעלה.
גם כאשר האדם אינו רואה מיד את ההשפעה של תפילתו עליו להאמין כי תפילתו בוודאי התקבלה ונענתה. לא תמיד רואים זאת בגלוי, מסיבות שונות, אך ודאי שהתפילה התקבלה למעלה והשפיעה את פעולתה בעולם העליון, או אפילו למטה – אבל רק ברוחניות.
נוסף על העניין העיקרי בתפילה, הפנייה אל הקב"ה, קיימת גם "עבודת התפילה" – תהליך של עבודה פנימית שהאדם עושה דרך התפילה.
וכך מובא בספר "היום יום":
עבודת התפילה היא המביאה השגת המוח בהרגשת הלב, ושניהם יחד בעבודה בפועל המצוות ביראת שמים וקנין מדות טובות.
כלומר, עבודת התפילה מחדירה את "השגת המוח" (הבירור השכלי) ב"הרגשת הלב" (ההזדהות הרגשית).
הבירור השכלי שהאדם עושה כלפי עצמו, הוא תחילת תהליך השינוי אבל לא די בו. גם אחרי שהאדם עשה את הבירור במצבו והציב לעצמו יעד מתוקן שבו הוא צריך לעמוד, כדי שההכרה השכלית תופנם, והאדם יזדהה איתה מבחינה רגשית. יש צורך בעבודה נוספת – עבודת התפילה, כמאמר חז"ל: "איזוהי היא עבודה שבלב? זו תפילה".
בהתבוננות רגילה האדם מעמיק את ההזדהות שלו מתוך תהליך שהוא עובר עם עצמו; ואילו בתפילה – העמקת ההזדהות נעשית בפנייה כלפי ה'. האדם מביע את הרצון הפנימי שלו ואת השאיפה והתפילה מול הבורא.
לדוגמה: אדם הציב לעצמו יעד – לדבר בנחת עם הילדים שלו, בלי לצעוק ובלי להתרגז עליהם. לאחר שעשה את הבירור השכלי, הוא הבין שזו ההנהגה הנכונה. ההתבוננות בינו לבין עצמו מעצימה את ההזדהות שלו עם התהליך ויוצרת בו רצון לפעול באופן מתוקן.
תפילה היא העמקה של התהליך אל מול הבורא. לדוגמה, אפשר לפנות לקב"ה ולומר לו: "אנא, ריבון העולמים, תן לי כוח לדבר בנחת עם הילדים". זאת תפילה במובן הפשוט שלה – פנייה לבורא, שבוודאי תיענה ותביא סייעתא דשמיא, אבל אין היא עבודת התפילה. כאשר מכניסים לתפילה את ההתבוננות בתהליך על כל פרטיו, העבודה היא פנימית ועמוקה הרבה יותר.
אין הכוונה שהאדם ייצור לעצמו תחליף לנוסח התפילה שנקבע על ידי חכמים. נוסח זה כולל בתוכו את כל הבקשות והצרכים של האדם, הוא מקודש ואין לשנותו (מלבד כפי המובא בשולחן ערוך, במקומות מסוימים בתפילה שבהם אפשר להוסיף בקשות אישיות) – אלא לתת דוגמה כיצד לחבר את ההתבוננות והתהליך שהאדם עושה לפנייה אל הקב"ה. כמבואר בחסידות, שלא די בלימוד בגדולת ה', אלא צריך שהאדם יקשר את הנלמד לעולמו הפנימי באופן שזה יעורר אותו להתקרב אל ה', שזהו עניין התפילה. כך בתהליך הפנימי של השינוי, על האדם לחבר את העבודה הפנימית של תהליך השינוי לקשר שלו עם בורא עולם.
וכך כותב הרבי בכתב ידו במענה אישי לפונה ששאל אותו על תפילה אישית: "מובן שכל אחד ואחת יכול להתפלל להשם כפי רגש הלב שלו (בכל לבבך – לב שלך), ובמילא – באותיות ולשון שלו, אבל מובן שלכל לראש – צריכים להיות התפלות בנוסח אנשי כנסת הגדולה ורבותינו ז״ל – שידעו גם פנימיות הלב דבני ישראל (שלאו אצל כל אחד ואחת בגלוי היא) – וגם להתבונן בתפלות אלו – דאפשר דכמה וכמה ענינים דמחדש תפלה עליהם – כבר נכללו בהם".
באופן כזה התפילה משמשת גם כלי להעמקת ההזדהות עם תהליך השינוי, ויש בכך עוצמה גדולה שהאדם נשען על הקב"ה ו'מכניס אותו' לפנימיות הנפש בתהליך שהוא עובר.
בחסידות מובא שהמילה "תפילה" קשורה למילה תופל, מדביק. רחל אימנו אומרת בלידת בנה נפתלי: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי", מלשון התחברתי. כך גם בכל תהליך אישי שאדם עובר, התפילה משמשת כלי חשוב להעמקת ההזדהות וההתחברות הפנימית עם תהליך השינוי.
ומכל זה מובן, ע"פ מכתבו של הרבי שהובא קודם, שלכל לראש צריכה להיות התפילה לפי הנוסח של אנשי כנסת הגדולה, שהם ידעו את הפנימיות של כל אחד ואחד, והם כיוונו לפי כל מה שהאדם צריך,
ולכן צריך לראות ולהתבונן כיצד הדברים שהוא רוצה בעצם כלולים גם בתפילה שאמרו חכמים.
אלא שאין זה סותר לכך, שכל אחד יכול להתפלל להשם כפי רגש הלב שלו, ובמילא באותיות ובלשון שלו.
