שלום וברכה.
אכן ראינו ביהדות בכלל, וגם בתורת החסידות ש"ההתקדמות וההתעלות וההתמסרות הרוחנית תלוי באיך אתה מרגיש ואיפה אתה אוחז" כלשונך בשאלה, אך בהטייה קצת שונה.
כלומר, ההתקדמות תלויה בהתמסרות, כי אכן לכל אחד ואחד יש לו התעלות רוחנית משלו, מדרגה רוחנית שבה הוא אוחז, ואיש איש במסילתו יעלה. היינו שלא דורשים מכל אחד אותו דבר, ו"איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן".
וכפי שידוע הסיפור שסמוך לפטירתו אמר ר' זושא מאינפולי שבעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?'
אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'
אך כל הנ"ל לא מדובר על המעשה בפועל, כי במעשה הכל שווים. בקיום המצוות בפועל אין פטור לאף אחד. אל לו לאדם לחכות עד שהוא ירגיש, שיתענג, אלא כל אחד ואחד מוכרח לעשות, גם אם הוא לא מרגיש, לא מבין ולא כיף לו לקיים את המצוות (ה"י).
הבסיס הראשון של קבלת התורה היא אמירת העם "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע "וכפי שמבואר במאמרי החסידות בענין מתן תורה, שאמירתם ביטאה שמבטלים את רצונם לרצון העליון גם אם הם לא יודעים בדיוק מה רוצים מהם, אם זה כיף להם, ואפילו כמה כוחות זה ידרוש מהם.
וכמשל שמביא אדה"ז בלקוטי תורה "כאלו נצטוה לחטוב עצים עד"מ וזהו נק' מצות המלך שאין לבקש שום טעם כלל רק קבלת עול כי מאחר שמצד עצם מרומם הוא לבדו כו'". היינו שאין שום סיבה לחלוקה בין ציווי לציווי, כי הכל הוא מצוות המלך ברוך הוא.
וכפי שכותב הרבי בשיחה, ליל ב' דחג הפסח תשכ"א בעניין אופן קיום המצוות:
"מצד ביטול במציאות – שהאדם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הוא בטל ומסור לגמרי להקב"ה – קיום כל המצוות הוא באופן שוה.
בשעה שמרגישים את המציאות האישית – אזי ישנם חילוקים במצוות: המצוות שיודעים את טעמם ומבינים אותם, יש בהם חביבות יתירה על המצוות שמקיימים בקבלת עול, כיון ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי" ובמילא יש אז מקום לחלק את המצוות לשלושה סוגים: חוקים, עדות ומשפטים (..)
אבל מצד הביטול במציאות דחכמה – אצילות – אין חילוק אם מבינים או שאין מבינים, קיום כל המצוות הוא מצד זה שהקב"ה צוה עליהם; ואז גם מקיימים את כל המצוות מתוך עריבות ("געשמאַק"), אפילו מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, יש בהם עריבות היותר גדולה, מצד הידיעה שזהו הרצון העליון. וכמאמר הידוע "אילו נצטווה לחטוב עצים", אילו נצטווינו ע"י הקב"ה לחטוב עצים, היינו עושים זאת מתוך אותה חיות כמו בקיום מצות הנחת תפילין וכיו"ב".
אכן, אופן זה של קבלת עול והתמסרות מוחלטת, לא צריך להיות באופן של עצבות, מרירות וכמי שכפאו שד, אלא צריך להיות מתוך שמחה, וכמו שרבנו הזקן אומר , ש"גם בעבודה מתוך קבלת עול צריכה להיות מורגשת שמחת הנפש, והשמחה היא על שזכה להיות עובד ה'".
ובאמת, העבודה בקבלת עול לא סותרת את העבודה בשכל ובמידות, וכפי שמבאר הרבי ,
"עבודתו של היהודי בשכל ומידות אינה סותרת לקבלת עול וההתבטלות; כ"א להיפך, זוהי תוצאה ישירה והמשך להתבטלות. כי עצם העובדה שהוא צריך לעמול ששכלו שלו יבין את חכמת הקב"ה, ושבמדותיו שלו תהיה חיות ועריבות בתורה ובמצוות, נובעת משום שזה רצון העליון והוא מתבטל לרצון ה' בכל".
ואכן צריכים להשתדל כמה שיותר שאותה התקשרות שלמעלה מהשכל תחדור לתוך הכוחות הפנימיים, וצריכים להשתדל להוריד את הדברים כמה שיותר לתוך התענוג האישי, שהמעשים יהיו חלק ממני, חדורים בכל הכוחות שלי בפנימיות, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה.
וכפי שמביא הרבי בהמשך השיחה דחג הפסח הנ"ל:
"גם את התקשרות עצם הנשמה עם העצמות כפי שהיא למעלה מכחות פרטיים, יש להוריד ולהמשיך בכחות פנימיים, החל מכח השכל, ולכן נדרש שקיום המצוות יהי' לא רק באופן של עדות וחוקים, אלא גם באופן של משפטים – שימשיך את הענין בשכלו, ויהי' לו בזה טעם ותענוג".
אך ברור מעל לכל ספק, שאין התענוג וההרגש תנאי לעשייה. כי העשייה היא מוכרת בכל מקום ובכל זמן, אלא הוא כתוספת לעבודה, תוספת לעיקר, כי המעשה הוא העיקר.
האדם לא צריך לפעול רק מתוך תענוג, אלא גם מתוך תענוג, כי התענוג אינו תנאי לעבודה, אלא הוא כתוספת.
ויש לסיים בשיחתו של הרבי –
""קבלת עול" ו"עבודת עבד" הם אמנם ראשית העבודה, אבל ראשיתה בלבד. לאחריה צריכה וחייבת להיות חיות ושמחה. בשעה שאדם לומד תורה, צריכה הידיעה שהוא מתקשר עם הקב"ה לעורר בו חיות וכד';
כאשר הוא עומד בתנועה של יאוש ר"ל, בתחושה שהתורה והמצוות הם כמשא שצריך לשאת בעל כרחו מידי יום ביומו, זהו ענין של עבודת פרך שבמצרים".
נ.ב. בשאלתך כתבת ש"האדם פוסק כלפי עצמו", ויש להעיר על הוראת המשנה במסכת אבות "עשה לך רב" וידועה ההוראה של הרבי שכל אחד ואחד ימנה לעצמו מדריך ומורה רוחני שיתייעץ איתו בעבודת ה', ולא יהיה פוסק כלפי עצמו בענייני עבודת ה'.
