ראשי התיבות של חב"ד הינם: חכמה, בינה, דעת והם מהווים למעשה את השורש העיקרי והנדבך המרכזי של תנועת חב"ד. אך בשביל להבין כדאי קצת להקדים רקע לדברים בקצרה עכ"פ:
תנועת חב"ד נוסדה על ידי האדמו"ר הראשון רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה "בעל התניא" (וכן "בעל שולחן ערוך הרב") בשנת תקל"ג . תנועה זו מהווה המשך ישיר של תנועת החסידות שהחלה להתפשט באותה תקופה על ידי הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו בכל רחבי רוסיה וגלילותיה, כשבראשם עומד רבי דובער "המגיד ממזריץ'".
לאחר פטירתו של המגיד ממזריץ' נפוצו תלמידיו בכל מזרח אירופה ופירסמו את תורתו ושיטתו שעיקרם הם עבודת ה' מתוך שמחה, מעלת היהודים הפשוטים ויוקר עבודתם התמה את ה' וקיום תורה ומצוות בהידור ובשמחה.
זוהי שיטת החסידות ככלל, המכונה "תורת החסידות הכללית" משום שכל תלמיד – הן של הבעש"ט והן של המגיד ממזריץ' – נקט לעצמו קו עבודה עיקרי מתוך המכלול שצויין לעיל.
לכן נמצא בין החסידויות השונות מאפיינים שונים המבדילם אותם אחת מהשניה, כמו חסידות קוצק המפורסמת (גור של היום הינה השתלשלות של חסידות קוצק) במידת האמת נטולת פניות או אבק של שקר, אימרות רבות חדות וחריפות נאמרו ע"י אדמו"רי קוצק לדורותיהם. וכן הלאה בשאר החסידויות.
כאמור, בעל התניא- שהיה תלמידו המובחר של המגיד ממזריץ'- המשיך אף הוא בפירסום שיטת החסידות אך נקט בקו עבודה חדש ושונה. בעוד שבשאר החסידויות הלב, הרגש החום וההתלהבות תפסו מקום מרכזי בעבודת ה' ואילו השכל היה נחשב לדבר קר המפריע לעיתים בעבודת ה'. אדמו"ר הזקן סבר להיפך שהשכל הינו הכלי המרכזי שיכול להועיל בעבודת ה' והגעה לדרגות הגבוהות באמצעותו.
לשם כך הוא אסף סביבו מספר תלמידים, והחל להנחיל להם את שיטתו באמצעות "מאמרים" (דברי תורה שנאמרו בעת כינוסם יחד) שאמר בפניהם, בהם פרש את שיטתו.
ספר התניא המפורסם הינו למעשה אסופה של מבחר מאמרים המבארים את נפש האדם וכוחותיה, מגדירים מחדש את המושגים "צדיק" "בינוני" ו"רשע", בשילוב ביאורי קבלה המובנים בשכל. יהודי הלומד אותם נדרש להתבונן בהם "אליבא דנפשיה" ודרך זה יוכל להגיע לידי אהבת ה' ויראת ה' אמיתיים.
אדמו"ר הזקן גורס שכאשר יהודי לומד דא"ח (דברי אלוקים חיים, כינוי לחסידות) ומתבונן בהם כראוי, ודאי זה יוביל אותו לידי יראת ה' ואהבת ה' שיתבטאו כמובן בקיום תורה ומצוות ביתר חיות ושמחה.
לעומת סגנון דברי החסידות האחרים הנאמרים בצורה של פתגמים קצרים ועמוקים, סובר בעל התניא שצריך לקרב אל השכל את דברי החסידות עד כמה שניתן, ודוקא באמצעות ההרחבה בהם בשילוב ההתבוננות כנ"ל ניתן להגיע אכן אל אהבת ה' ויראת ה' אמיתיים כנ"ל ולממש את מטרת בריאת האדם בעולם.
באחד מהפרקים הראשונים של התניא מסביר אדמו"ר הזקן שישנם שלושה כוחות (שלבים) של המוח דרכם הוא מבין והם חכמה, בינה, ודעת.
חכמה: היא נקודת ההבנה הראשונית, ולדוגמה- כאשר אדם לומד גבר מסויים ונתקל בשאלה קשה בהבנת העניין שלומד ואז לפתע מבריקה לו איזו תשובה בראשו, הוא מרגיש שיש לו את המפתח להבנת הענין, אך עדיין אין הוא מסוגל להסביר ו"לסדר" לעצמו בראשו את התשובה וכיצד היא עונה על שאלתו.
שלב זה נקרא חכמה.
בינה: לאחר שהברקת הענין במוח נעשתה, מגיע השלב הבא והוא הבינה, האדם יושב ומתחיל לפשט את נקודת החכמה לחלקים, והעצם בונה את התשובה כיצד זה עונה לו על השאלה עד שבסוף התהליך הוא מבין היטב את מה שלמד וכיצד שאלתו כבר אינה שאלה.
דעת: הוא השלב האחרון בתהליך הלמידה של דבר שכל, לאחר שהאדם הבין היטב את מה שלמד, כעת הוא מתחיל להתבונן בדבר עד שמכיר ומרגיש בדבר. לדוגמה- אדם שהגיע למסקנה שרוצה לנסוע למקום מסויים, לאחר ש"נולדה" לו המחשבה אודות הנסיעה ולאחר שחכך בדעתו איך וכיצד לנסוע מגיע השלב שהוא מכיר ומרגיש (במוחו עדיין ולא בליבו) שרוצה בדבר. תהליך זה נקרא "דעת".
לסיכום: ראשי התיבות חב"ד הם חכמה בינה ודעת, תנועת חב"ד נקראת על שמם מאחר והם שלבי השכל בהבנה והתבוננות בדברי חסידות ואלקות ובהם מתבטא למעשה חידושו העיקרי של אדמו"ר הזקן על פני שאר הזרמים הקיימים בחסידות .
