במבנה הספירות ספירת החסד (אהבה), היא מקומה של המסירות.
אברהם אבינו שהוא סמל 'מסירות הנפש' הוא גם איש החסד והאהבה, וכלשון הפסוק: "אברהם אוהבי".
באהבה אמיתית האדם מסוגל לחוש את רצון האהוב יותר מאשר את רצונו הפרטי. מובן שאהבה זו מחייבת הדדיות. כששני בני הזוג יגלו מסירות זה לזה תתגלה האחדות ביניהם.
לפעמים ניתן לראות בני אדם המשתמשים בזולת כאילו היה חפץ שנועד למלא את רצונותיהם ולהאדיר את שמם. ייתכן אפילו שהם מתנהגים אליו יפה ובכבוד, אך החיבור ביניהם הוא ברובד החיצוני – אהבה התלויה בדבר. האינטרס הוא המחבר ביניהם – מה אני נותן, ובעיקר מה אני מקבל. זה איננו חיבור אמיתי, כדברי חכמים: "אהבה התלויה בדבר, בטל דבר, בטלה האהבה".
האדם יכול להגיע להתחברות אמיתית שהיא מעבר לאינטרסים, ע"י תנועת המסירות. כשאדם מתמסר לדבר מסוים, הוא נהיה חלק ממנו.
כאשר קיימת התמסרות אמיתית בין בני הזוג, וכל אחד מהם חש שרצונו של רעהו חשוב לו יותר מאשר רצונו שלו, הם נהיים כאחד מושלם ומשלים. תנועת המסירות היא המחברת ביניהם.
כשנתבונן לעומק נמצא שהמסירות באה לידי ביטוי בשלושה תחומים, שכל אחד מבטא דרגה שלה:
א. התמסרות מעשית – פעולות שנעשות עבור בן הזוג ובהן המעשים הפשוטים והיום-יומיים שמבטאים את ההתמסרות, כגון לקנות משהו בשבילו, לעזור בבית, לבשל וכו'. זוהי התמסרות למילוי רצונותיו וחסרונותיו הגשמיים של בן הזוג.
ב. התמסרות רגשית – התמסרות שיש בה הזדהות עם רגשות בן הזוג: תחושת השמחה בשמחתו והכאב בכאבו; ולצידה עשיית פעולות כדי לשמח את בן הזוג ולספק אותו מבחינה רגשית – "חשוב לי שיהיה לו טוב!", "חשוב לי שהוא יהיה שמח ומאושר".
ג. התמסרות שכלית – מאמץ שכלי להזדהות עם העולם הפנימי של הזולת, להבין אותו, להיות קשוב אליו ולרדת לכוונת דבריו, להתאמץ לחדור אל עומקם של מהלכיו הפנימיים ואל נתיבי נפשו הייחודיים.
על ידי התמסרות כנה, על שלוש דרגותיה, נוצרת האחדות האמיתית בין בני הזוג.
מובא בספר "היום יום" (לתאריך י"ב באדר ראשון): "מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדולים ינחנו" – מסביר הרבי: יש לך אנשים שהם גדולי השם בחוכמתם או בעושרם, אבל 'מתן אדם' – כשאדם נותן את ה'אדם' שלו באיזה התעסקות בהחזקת הדת, הרי לא זו בלבד 'כי ירחיב לו' אלא עוד זאת, כי 'לפני גדולים ינחנו'".
ישנם אנשים שניחנו במעלות רבות: 'גדלות' שכלית, מידות טובות וכישרונות רבים. אבל יש משהו חשוב יותר מכל המעלות, והוא נקודת ההתמסרות של האדם לעניינים החשובים. הרבי מדבר על ענייני קדושה, אך כמובן, הדבר נכון בכול. הנותן את עצמו ומתמסר – לפני גדולים ינחנו, הוא יעמוד מעל ולפני כל גדלות אחרת.
ייתכן שלאדם מסוים יש הרבה מה לתת ולתרום בעבודה, בין בני אדם ובכל מצב. ועם זאת, ייתכן שתרומתו תהיה פחותה מתרומתו של אדם אחר שאומנם יש לו מעט לתרום, אבל הוא מתמסר לעבודה או לעשייה אחרת ונותן את כל-כולו. האכפתיות האמיתית חשובה יותר מכל גדלות שיש לאדם. כפי שרואים בחוש, תוצאות עבודתו של אדם שאינו כישרוני במיוחד אך מתמסר בכל מאודו לעשייה, גדולות ומשמעותיות לאין ערוך מתוצאות עבודתו של אדם כישרוני ממנו שאיננו מתמסר לעניין שלמענו הוא פועל.
כך גם בבית: הדבר החשוב ביותר איננו ריבוי המעלות שיש לכל אחד מבני הזוג, כי אם מידת המסירות שלו לבן הזוג וההזדהות עם רצונותיו. ככל שהוא מתמסר אליו יותר, הוא מתאחד עימו, וכך מתפתחת אהבה עמוקה ופנימית ביניהם באופן השלם ביותר. תכונת המסירות היא המאחדת ויוצרת עומק בקשר, והיא פועלת הרבה מעבר ליחסי גומלין של 'קח–תן'.
התמסרות פירושה שהאדם מסוגל להתמקד התמקדות טהורה ברצונות זולתו. כשם שייתכן שבעת העבודה יש לאדם צרכים ורצונות, אך הוא אינו לוקח פסק זמן כדי למלא אותם אלא מבהיר לעצמו: "כרגע אני מתמסר לעבודה כדי שתתבצע בצורה הטובה ביותר. זהו רצוני כעת", כך, להבדיל, אנו רואים שבמסירות נפש מול הבורא, האדם אינו מרוכז ברצונותיו האישיים אלא חפץ שרצון ה' יתגלה בעולם.
בדיוק כך תיראה דמותה של ה'מסירות' בבניין הבית. בני הזוג צריכים להתעניין ולהשקיע זה בזה את כל הכוחות, ולהיות מסוגלים "לנתר" מהרצון האישי אל רצונו של הזולת; להיות מסוגלים להזדהות עם הרצון של בן בזוג ולחוש שהחשיבות שיש במימושו גדולה יותר מהחשיבות שראוי לייחס למימוש רצונם שלהם.
נתינה אמיתית אינה רק נתינה גשמית. צריך להיות מסוגלים להזדהות עם הזולת, ברגש ובשכל וברצון, להיות מסוגלים להיפתח לעולמו הפנימי של הזולת ולהתמסר אליו.
