כך מסביר הרבי בענין זה (מתוך אתר צעירי חב"ד):

תלמידי רבי עקיבא לא נכשלו בפגיעה בכבוד הזולת בחיי היום-יום, אלא הדבר התרחש במסגרת לימוד התורה ועבודת ה' שלהם. הם דבקו בכל נפשם ומאודם בתורת רבם, ומכיוון שטבע אנושי הוא ש"אין דעותיהם שוות", לכן לכל אחד מהם היו הבנה והדגשים משלו לתורת רבו. מכאן נבעה מחלוקתם – כיצד לפרש את רבי עקיבא. האחד פירשו בקו היראה, השני הבינו בקו האהבה, וכן הלאה.

אבל המחלוקת בין תלמידי רבי עקיבא הייתה עזה אף יותר מאצל סתם בני-אדם החלוקים בדעותיהם. תלמידי רבי עקיבא היו ערים למסר של "ואהבת לרעך כמוך" שהעביר להם רבם, והם אכן הפנימו אותו. אלא שבדיוק משום כך לא היו מוכנים לעצום עיניהם ולהתעלם ממעשי הזולת. אהבת הרֵע בערה בעצמותיהם ודעתם לא נחה כל זמן שגם הזולת לא קיבל את הפרשנות שלהם – שהיא היחידה האמיתית, לדעתם! – לתורת רבם.

תלמידי רבי עקיבא היו אנשי אמת ועל כן הם לא יכלו לנהוג באופן של "אחד בפה ואחד בלב" ולהציג מצג שווא של כבוד כלפי מי שבעיניהם נתפס כטועה ושבתוך ליבם לא חשו כלפיו רגש אמיתי של כבוד.